איב סאן לורן הלך לעולמו
אמש, בגיל 71, המעצב נפרד מהעולם בביתו שבפריז לאחר מחלה ממושכת. סאן לורן, אחרון דור הנפילים של הקוטור הפריזאי, עיצב את המלתחה הנשית מחדש ושבר את גבולות האסתטיקה. טומי הילפיגר: "אובדנו מעציב אותי. הוא היה גאון יצירתי ששינה את עולם האופנה"
פייר ברז'ה, שותפו של סאן לורן במשך ארבעה עשורים ובן זוגו לשעבר, אמר שהוא מת בביתו שבפריז אחרי מחלה ממושכת.
כאחת הדמויות המכריעות בעולם האופנה של המאה העשרים, סאן לורן נחשב לאחרון בדור אגדי שכלל את כריסטיאן דיור וקוקו שאנל. אלה הפכו את פריז לבירת האופנה של העולם. הגדה השמאלית, כמובן, היתה מטה השיק.
סאן לורן הכניס נשים לחליפות מכנסיים אלגנטיות וכך קבע כללי משחק חדשים. בעולם המשתנה תדיר של האופנה העילית, סאן לורן נחשב למעצב המשפיע ביותר של זמנו. מחליפות טוקסידו ועד לחולצות שקופות, ז'קט ספארי ושמלות זוהרות, סאן לורן יצר קלאסיקה מיידית ונשאר מסוגנן ורלוונטי גם כעבור עשורים.
"האובדן של כישרון אגדי שכזה מעציב אותי", אמר המעצב טומי הילפיגר במייל שנשלח לסוכנויות הידיעות, "הוא היה גאון יצירתי ששינה את פני עולם האופנה לנצח".
"שאנל העניקה לנשים חופש וסאן לורן העניק להם כוח", אמר ברז'ה לתחנת רדיו בצרפת, "סאן לורן היה יוצר אמיתי שהרחיק מעבר לאסתטיקה כדי לשנות את עולם האופנה לנצח".
כשסאן לורן הכריז בדנת 2002 על פרישה בגיל 65 ועל סגירת בית
"מר סאן לורן חולל מהפכה באופנה המודרנית בעזרת הבנתו את הנעורים, בעזרת מידת התחכום והרלוונטיות שלו. המורשת שלו תיזכר לנצח", אמר פרנסיסקו קוסטה, מעצב המותג "קלווין קליין".
איב סאן לורן נולד ב-1 באוגוסט, 1936 באורן שבאלג'יריה, שם עבד אביו כמנהל בחברת ספנות. הוא הגיח לראשונה כמעצב מבטיח בגיל 17, כשזכה בפרס ראשון בתחרות במימון חברת צמר עבור עיצוב שמלת קוקטייל.
שנה לאחר מכן, ב-1954, הוא נרשם לבית הספר לעיצוב הוט קוטור, "Chambre Syndicale", אך חייו כסטודנט החזיקו מעמד שלושה חודשים. הוא הכיר את כריסטיאן דיור, שנחשב ליוצר הגדול של אותם ימים, ודיור התרשם ממנו עד כדי כך ששכר אותו על המקום.
כשדיור מת לפתע ב-1957, סאן לורן הפך לראש בית האופנה, בגיל 21. בשנה שלאחר מכן הוא הציג את קולקציית הסולו הראשונה שלו, "קו הטרפז", והפך לכוכב. שמלת הטרפז, הנושאת כתפיים צרות וחצאית רחבה, הפכה ללהיט ולמשב רוח מרענן אחרי שנים ממושכות של לבוש מובנה ובעל מותניים הדוקות וצרות.
ב-1960 גויס סן לורן, חוויה ששברה את המעצב העדין. בסוף השנה הוא שוחרר מטעמי חרדה. הדיכאון ישוב ויצוץ לאורך הקריירה שלו.
הוא שב לאור הזרקורים ב-1962, כשהוא פתח עם ברז'ה בית אופנת עילית משלו. מגזין לייף הילל את הקולקציה שלו כ- "קולקציית החליפות הטובה ביותר מאז שאנל".
במילותיו, אמר סאן לורן כי הוא חש ש"אופנה לא אמורה רק לייפות נשים, אלא גם לתת להן ביטחון, לאפשר להן להשלים עם עצמן". למרות זאת, יש לציין כי דגמיו הצליחו גם לעורר התנגדות. נשים שלבשו את חליפות המכנסיים שלו סולקו ממלונות וממסעדות בניו יורק ולונדון. המעצב עצמו הצליח לייצר שערורייה כשהצטלם בעירום ב-1971, בעודו עונד רק את משקפיו.
סאן לורן הונצח ב-1983, כשמוזיאון המטרופוליטן בחר להקדיש תערוכה לעבודותיו. היתה זו הפעם הראשונה שמעצב חי זכה לכבוד. ארבעים שנות אופנה תועדו ברטרוספקטיבה ובה 300 פריטים שחצו את גבולות הזמן.
בין היתר, הופיעו שם ז'קט כחול נייבי פשוט מעל למכנסיים לבנים שהמעצב הראה לראשונה ב-1962, כשפתח את בית האופנה שלו. דגמים אלה נשארו כסמל המסחרי שלו. ז'קט הטוקסידו שלו מ-1966 הפך את הטוקסידו להצהרה אופנתית עבור שני המינים. משנות השישים הגיע גם השיק הביטניקי – ז'קט עור שחור וצווארון מודגש לצד מגפיים גבוהים – מה שהדגיש את יכולותיו של סאן לורן כמעצב יוניסקס.
"יותר מכל מעצב אחר מאז שאנל, איב סאן לורן ייצג את פריז כמנהיגת הסטייל", נכתב באינדיפנדנט הלונדוני לאחר פרישתו של המעצב. "כשהכניס נשים לטוקסידו גברי, הוא שינה את פני האופנה, בסגנון שמעולם לא יצא מהאופנה".
ב-1999, מכר סאן לורן את הזכויות לקבוצת גוצ'י. המכירה כללה את קו האופנה, הבשמים, הקוסמטיקה ואקססוריז. שווי המכירה עמד על 70 מיליון דולר.
כשפרש, דיבר סאן לורן על מאבקיו בדיכאון, בסמים ובבדידות, למרות שמעולם לא הצהיר שבעיות אלה גרמו לו להפסיק לעבוד. "ידעתי פחד ובדידות נוראיים", הוא אמר, "משככי כאבים וסמים, החברים המזויפים האלה. את הכלא של דיכאון ובתי חולים. התעליתי מעל כל אלה, מסונוור אך פיכח".
נא להמתין לטעינת התגובות
