גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות
עדית פאנק היתה נוסעת להימלאיה עם הספר הזה. ואפילו לא פותחת אותו. כותבי המדור ממליצים על ספרים. פרויקט מיוחד לשבוע הספר
Les Chatfield , cc-by
יד של אמא, של אבא, של חבר, של ילד, של אהוב, של אוהב, מאהב או אויב, של זר, מוכר, או מנוכר, של כל אדם באשר הוא. כי אין אגרוף קפוץ באשר הוא, שלא חלם את חייו אי פעם כאדם, מתוך יד פתוחה לרווחה ואצבעות שכמהות למגע.
אז נכון שלא הייתי פותחת את הספר, כי כולו שמור בלבי ובעל פה. אבל הייתי פותחת עיניים ומביטה אל הנוף ההוא, הרי ההימלאיה, שלמרגלותיהם זכיתי לחבוק לא מעט מחוזות חבויים בתוכי. הייתי מודה לזכות שניתנה לי להיות שם וגם לנוף הקסום שלא ידעתי כמוהו בחיי. ייתכן שגם הייתי משחזרת לי בקול רם משפטים שלמים, משירים שונים מספרו המופלא הזה של יהודה עמיחי.
אז זה מה שהייתי עושה. הייתי יושבת לי שם, למרגלות ההימלאיה, עם געגוע שקט למילים ספורות. עם ספר סגור שפעם היה כף יד פתוחה. הייתי מצטטת את זרוע הלב של איש יקר מבלי לפתוח ולו דף אחד בספרו. בלי להישען לאחור, בלי להביט קדימה. פשוט מדקלמת לעצמי את השקט שכבר נכתב במילים מדויקות. שירה שמתארת את לב האדם. את תחושת הגוף כשהיא נושקת לנפש.
חוזרת על מילים שמאפשרות לי לקחת ספר סגור שתמיד יישאר בי פתוח, כדי לדייק בתוכי עוד ועוד ועוד. בעיקר את עצמי. אבל באותה נחת, הייתי נותנת לעצמי את החופש שלא לדייק. להניח למילים הפתוחות שלי לברוא את עצמן. לוותר ברוך על שיא ההר, להניח לעמק בדרכו.
"זיכרו והזכירו לפרי שנשר
את העלים ואת הענף,
הזכירו לקוצים הקשים
שהיו רכים וירוקים באביב,
ואל תשכחו שגם האגרוף
היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות"
ושם, למרגלות ההימלאיה, הייתי גם חוזרת כמו מנטרה, על שירו של עמיחי, שמעורר בי שוב צמא. אל המים. מים בזכות, לא בחסד.
"מים אינם יכולים לחזור בתשובה
לאן יחזרו? לברז, למקורות, לאדמה, ולשורשים,
לענן, לים, לתוך פי?
מים אינם יכולים לחזור בתשובה.
כל מקום הוא ימיהם כקדם, מימיהם כקדם,
כל מקום הוא התחלה וסוף, והתחלה.
וגם בערב, כשאתגעגע הביתה, לא אפתח
את הספר. רק אסמן בתוכי מילים.
"ואני, לפעמים, קורא לכביש "דרך המלך",
אף על פי שאין מלך בישראל
ואיש הישר בעיניו יעשה"
בטיסה חזרה הביתה, אחרי כל הקשתות הנשברות במלא יופיין, בעמקים שלמרגלות דרהמסלה, שעשתה לי רק טוב בחיי, הייתי אולי קוראת לדיילת, ומודה בפניה שזייפתי. קשה לי לנחות ככה, הייתי אומרת לה, כי אמרו לי לקחת ספר אחד, ואני לקחתי שניים...
אם הדיילת הייתה מרשה לי, הייתי מוציאה מהתיק שלי את הספר השני, שהגנבתי בתרמיל, ומראה לה אותו. עוד ספר של עמיחי, "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול".
עדית פאנק צילום פרטי
ורגע לפני הנחיתה, הייתי שואלת אותה אם בא לה להביא לי כוס מים, לתת לי חיבוק לנחיתה
או לפחות להגיד לי מילה טובה, כי:
"בארץ הלוהטת הזאת,
מילים צריכות להיות צל"
ואז הייתי נחה בין כל המילים שטרם כתבתי, מצופפת אותן כמו מנגינה שטרם הולחנה,
וחולמת להיות מילה אחת ויחידה מתחת לשמיכה הרכה של חיי.
על המחברת
עדית פאנק היא ציירת, משוררת ופזמונאית. בוגרת לימודי איזון גופני נפשי, הומאופתיה, הילינג וכירולוגיה. מורה בכירה במכללת רידמן, כתבה שני ספרי שירה ושני ספרי פרוזה
נא להמתין לטעינת התגובות
