איזה ספר היית לוקח איתך לחופשה בהימלאיה?
לתומר פרסיקו אין בכלל התלבטות: הספר שלימד אותו שהוא אכן אחד עם המציאות: On Having no Head של דאגלאס הארדינג. כותבי המדור ממליצים על ספרים, פרוייקט מיוחד לשבוע הספר
"היום הטוב ביותר בחיי - היום שבו נולדתי מחדש, אפשר לומר - היה כשגיליתי שאין לי ראש. ... נחשפתי לתגלית הזאת כשמלאו לי שלושים ושלוש, ולמרות שהיא הופיעה משום מקום, היא בכל זאת באה מתוך חקירה בוערת: במשך כמה חודשים שקעתי אל תוך השאלה "מה אני?". לעובדה שבמקרה טיילתי בהימלאיה באותו זמן אין כנראה קשר ממשי לכך – למרות שאומרים שבחבל הארץ הזה מצבי תודעה בלתי-רגילים צצים ביתר קלות.
"מה שקרה בעצם הוא דבר פשוט וחסר ברק בצורה אבסורדית: רק לרגע הפסקתי לחשוב. היגיון ודמיון וכל פטפוט מנטלי שקטו. לראשונה המילים באמת חמקו ממני. שכחתי את שמי, את אנושיותי, את היותי דבר, את כל מה שניתן לקרוא לו אני או שלי. העבר והעתיד נפלו ופגו. היה זה כאילו נולדתי באותו רגע, חדש לחלוטין, חף מתודעה, חופשי מכל זיכרון. רק העכשיו היה קיים, הרגע הנוכחי ומה שהיה בו. להתבונן היה מספיק. ומה שמצאתי היו מכנסי חאקי המסתיימים בזוג נעליים חומות, שרוולי חאקי המסתיימים בכל צד ביד ורדרדה, וחזה-חולצה חאקי המסתיים למעלה ב - בהחלט בכלום! ברור שלא בראש".
כך מתחיל הספר On Having no Headשל דאגלס הרדינג, וכך מתחילים חייו של הרדינג כאחד מהמורים הרוחניים המקוריים ביותר - והטובים ביותר - של המאה העשרים. הספר הקטן הזה, שיצא לראשונה בשנות השישים, קנה לו עם הזמן מועדון הולך וגדל של מעריצים. בלא יותר מ-81 עמודים מצליח הרדינג לתת לנו את הזווית שלו על שאלת השאלות: מי אנחנו ולמה זה עדיין לא ברור לנו.
הרדינג אומר לנו דבר פשוט, אבל לא קל לתפיסה: אנחנו, הוא טוען, לא ישויות קטנות הלכודות בתוך שקי-עור, מזיזות ידיים ורגליים בגמלוניות ומציצות מבעד לשני חלונות קטנים בגולגולת. אם כך אנחנו חווים את החיים (ורוב האנשים חווים אותם כך), הרי שהם יהיו לנו לעול, מטלה לא נעימה שחייבים לסבול ולמלא.
אך האמת, טוען הרדינג (והוא צודק מאוד לדעתי), היא שאנחנו אותה מציאות שלמה ובוהקת שנמצאת הן מאחורי והן לפני העיניים. אנחנו לא בתוך הראש
כדי להבין שאכן כך, פיתח הרדינג תרגילים פשוטים (אך, שוב, לא תמיד קלים לתפיסה), שמשתמשים בחוש הראייה כדי להביא אותנו להכיר באמת הברורה מאליה: שכל מה שאנחנו רואים הוא במהותו אנחנו, שאין אחר, ש"זה" פועל ורואה דרכנו כפי ש"הוא" פועל ורואה דרך כל דבר אחר.
מכיוון שזהו למעשה מצב הדברים כהווייתם, מכיוון שזו האמת, התפיסה הזו של ההווה נמצאת בכל רגע בהישג יד - או עין - וכל שיש לעשות הוא להפנות את המודעות לריק שנמצא בבסיסה. והארדינג לא רק מדבר (או כותב): בספר הוא שוטח סדרה של ניסויים שאמורים להבהיר לנו את מצב העניינים. (את הניסויים ניתן למצוא באתר שלו.
אל תתייאשו אם לא תצליחו להבין בהתחלה מה לעזאזל הוא רוצה. גם אני לא הבנתי מה העניין כשקראתי את הספר לראשונה, ולקח לי זמן מה לתפוס את הפשטות שבדבר, וגם להתגבר על הנטיות המובנות של המיינד לראות את העולם בלי להיות מודע לפעולת ההכרה עצמה. כי מה שהוא מציע הוא מעין תפיסה של ההכרה עצמה. מודעות למודעות. בסופו של דבר מדובר בשינוי פנימי של המסגרת דרכה נתפס העולם: לא עוד "אני מול שאר המציאות", אלא, פשוט, "אני המציאות".
לא אוכל לסיים מבלי לומר שעוד דבר שהופך את הספרון הזה למשובח כל כך הוא העובדה שהוא לא רק נותן נקודת התחלה, אלא גם משרטט תמונה כוללת של המסע הרוחני. הרדינג מציג תורה שלמה, ואת דבריו חזרתי וקראתי כמה פעמים, מגלה גדולות ונצורות בכל פעם מחדש. את הספר כבר נתתי במתנה לכמה וכמה חברים קרובים. תנו אותו במתנה לעצמכם.
נא להמתין לטעינת התגובות
