האם אלוהים פיטר את אליהו הנביא מתפקידו?
אליהו ערך על הר הכרמל מפגן ראווה מרשים של קנאות דתית, כמו שאמאן שבטי מהמעלה הראשונה. השאלה הגדולה היא האם אלוהים היה מרוצה מזה
אליהו הנביא פוגש את המלך אחאב ומורה לו לקבץ את כל ישראל להר הכרמל וגם את נביאי הבעל והאשרה. אליהו מזמין לדו-קרב את נביאי האלילים, ארבע מאות וחמישים מספרם: הוא מציע שכל כל צד יניח פר על מזבח ויתפלל לאלוהיו כדי שישלח אש מן השמים לשרוף את הפר. האלוהים שיענה באש הוא האלוהים האמיתי.
המון רב נאסף לצפות במחזה. אליהו מאפשר לנביאי הבעל להתחיל (אגב, נביאי האשרה כלל אינם מוזכרים. הם כנראה היו חכמים והדירו רגליהם מן המקום). כל היום זועקים נביאי הבעל לאלוהיהם ללא הואיל. אליהו מתגרה בהם ומדרבן אותם להגביר את קולם שכן אולי האל שלהם ישן.
שעת המנחה מגיעה. כשמגיעה שעת המנחה (בין ערביים) קורא אליהו לעם לעבור לזירה שלו ולצפות בביצועיו. היה חכם אליהו: הוא הכין את הטקס שלו בשעה המאגית של היום. היום והלילה נפגשים בין הערביים ולכן זו שעה בעלת עוצמה מיוחדת: היא בין עולמות, והיא כל העולמות: שילוב של האור ושל החשיכה, של הזכר ושל הנקבה, כמו מעגל של יין ויאנג שבו הלבן והשחור התערבבו.
אליהו מרפא את מזבח אלוהים ההרוס על ההר. הוא בונה מזבח משתים עשרה אבנים וכך שוזר לתוך הטקס, במערך האנרגטי שהוא יוצר, את כל שבטי ישראל. הוא חופר תעלה שאורכה כבית סאתים סביב למזבח. אל יקל הדבר בעיניכם – בית סאתים הוא שטח של מאה על חמישים אמה (ואורך האמה - כששים ושמונה סנטימטר).
אליהו יוצר מרחב מקודש. כמו המעגל שיוצרים סביבם אלו העושים טקסים מאגיים בתרבויות אחרות. המעגל משמש אותם הן כסמל ליקום והן כמרחב סטרילי ומוגן לפעולה המאגית.
הוא עורך את העצים על המזבח ומנתח את הפר. הוא מבקש כי ימלאו ארבעה כדי מים ושופך את המים על הפר ועל העצים. הוא מבקש שיעשו זאת פעם שנייה וגם פעם שלישית. כלומר, שוב שתים עשרה.
שתים עשרה הוא מספר של שלמות - מעגל השנה; שנים עשר אלים יושבים במועצה של ארץ האלים, אסגרד, על עץ העולם; ועל פי שושלת המאיה מוורה קרוז, ישנן שתים עשרה הצ'אקרות.
כך מוזג אליהו את המעגל ומחזק את המרחב המקודש. המים הלכו סביב למזבח וגם התעלה נתמלאה מים. כיצד זה הספיקו שנים עשר כדים למלא את התעלה הארוכה? אומרים שאלישע תלמידו של אליהו יצק מים על ידיו של אליהו ושאצבעותיו של
אז אליהו קורא לאלוהים: ענני, ענני ולשמע הקריאה נופלת אש מן השמים:
"וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים, וְאֶת-הָאֲבָנִים, וְאֶת-הֶעָפָר; וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה, לִחֵכָה".
העם נופל על פניו ומכריז: "יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים".
איך אפשר אחרת לאחר ביצוע שכזה? מחזה מרעיד נפשות. אליהו הוא שאמאן, מכשף אמיתי, קשור לאלוהים ומבקש לחבר בינו לבין השבט.
אליהו אינו מסתפק באש היורדת משמים כדי להמחיש את כוחו של האל. הוא שופך מים רבים על המזבח וסביבו והאש פעלה על אף המים. אלוהים נגלה במיזוג שבין האש לבין המים. בדיוק מתאים לשעת בין הערביים – המיזוג שבין האור לחשיכה.
"...אַל-תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ, קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי-אָתָּה. כִּי-תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ-אָנִי, וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ: כִּי-תֵלֵךְ בְּמוֹ-אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה, וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר-בָּךְ". (ישעיה מ"ג 2-1)
אליהו הביא את העם לומר כי אדוני הוא האלוהים. האם האלוהים שבע רצון?
אליהו משיב: קינאתי לך, העם עזב את הברית עמך, הרס את המזבחות שלך, את נביאיך הרגו, נותרתי לבד וגם את נפשי מבקשים. אלוהים מורה לאליהו לצאת אל ההר ולעמוד לפניו.
אליהו נמלט להר חורב, הר האלוהים, לאחר שאיזבל איימה על חייו (מלכים א' י"ט). שם הוא ישן במערה (שהיא כמו רחם או קבר, מקום להתפתחות רוחנית), ובשנתו פונה אליו אלוהים ושואל "מה לך פה אליהו?". האם אלוהים אינו יודע? בוודאי שהוא יודע, אך הוא רוצה להראות משהו לאליהו.
"צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה,
וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר
וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה,
לֹא בָרוּחַ יְהוָה;
וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ,
לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה.
וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ,
לֹא בָאֵשׁ יְהוָה;
וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה".
אז, לאחר שקם משנתו, אליהו יוצא מן המערה, עומד בפתחה, שומע קול "מה לך פה אליהו?" והוא שוב עונה, הפעם, כביכול, כשהוא ער, כמו תקליט, על אוטומט: קינאתי לאדוני... מיד אחר כך מורה לו אלוהים למשוח את אלישע לנביא במקומו.
האם אליהו, שברח עד הר חורב הר האלוהים, מחמיץ את השיעור שמבקש האלוהים לתת לו, והאלוהות מפטרת אותו מתפקידו? האם גם הוא ישן, כמו הבעל? האם יתכן שלא הבין, כי הקנאות, הטקס על הכרמל, הריגת נביאי הבעל, הרוח הגדולה השוברת סלעים, הרעש והאש, הם לכל היותר רק חלק מן האלוהים, ואולי בכלל אינם אלוהים? האם אלוהים ניסה להראות לו זאת, אך אליהו לא ראה, כמו משה שהיכה בסלע במקום לדבר בנועם? האם אלוהים נותן שיעור גם למורים הגדולים ביותר?
אלוהים בקול דממה דקה. אשרי המקשיב, אשרי השומע. בשורות טובות, בשורה חדשה!
אורן בר הוא עורך דין, העוסק בחקירת סמלים, דתות ומדיטציה. כתב את הספר "היטלר מדבר" בהוצאת גל.
נא להמתין לטעינת התגובות
