דמוקרטיה נוסח נפאל
תמר פריאל התגייסה לחשוף את השחיתות בבחירות הראשונות שנערכו בנפאל. מבצע הבילוש העלה ועדת קלפי חייכנית שמנשנשת ביצים קשות, לבוש לא אופנתי ובוחרים מנומנמים
בוני שישב לידי עיקם את
פרננדה עובדת במכון מחקר שמכוון צופים בינלאומיים לקלפיות שונות בנפאל, ארץ שרק שוקלת להתחיל ברומן עם הדמוקרטיה. לאחר שנים של מלוכה, שש שנים של מלחמת אזרחים ובחירות שנדחו פעמיים - באפריל השנה נפאל הלכה לקלפי כדי לבחור אסיפה שאמורה לכתוב חוקה שתעצב מחדש את פני המדינה.
אבל זה לא אומר שמישהו, בעיקר באזורים הכפריים הרחוקים, ידע מה מותר, ובעיקר מה אסור, לעשות בקלפי. צופים בינלאומיים אמורים לדווח על ההתרחשות ולפרסם את הדיווחים. הנפאלים לא מחויבים בקריאת הדו"ח או בתגובה אקטיבית כלשהי לכתוב בו. למרות זאת, בטווח הארוך כדאי לדווח, ללמוד ולקוות שבסופו של דבר הרומן בין הדמוקרטיה לנפאל יסתיים בחתונה.
"תבל בצדק" נרשמה כארגון צופה. התחלקנו לקבוצות וצפינו במתרחש בכמה קלפיות במחוז דולקה, מצפון מזרח לקטמנדו. ביום הבחירו קמנו בוני ואני נרגשים בארבע בבוקר וירדנו במורד ההר לקלפי, תוך שהשמש זורחת על נוף הררי מדהים.
גבינו זקופים, ראשינו נישאים ואנו עוטים את מדי הצופים החגיגיים שקיבלנו - חולצה, כובע, תיק ותג מיוחד עם תמונה מזהה - בדרכנו למשימתנו החשובה: לחשוף את השחיתויות בפוליטיקה הנפאלית, לגלות מי משבש את ההליך הדמוקרטי ולקרוא אותו לסדר! גשש בלש וווטסון עוזרו יצאו לפעולה – ודבר לא יכול לעצור אותם!
כלומר, דבר מלבד המציאות. את 12 השעות הבאות בחיינו ניתן לתאר בעזרתו האדיבה של מודל ההתמודדות עם אבל שיצרה אליזבת' קובלר-רוס:
הכחשה: הבחירות נערכו בחצר בית הספר (דהיינו- ארבע קירות רעועים וגג פח שניסו לעמוד ביציבות על אדמה טרשית). בכניסה היה תלוי שרטוט צבעוני שהדגים כיצד אמור להיראות שטח הבחירות. בוני ואני שיננו את התכנית בקפידה, ויצאנו לשטח למצוא חריגות.
חריגה ראשונה: האנשים בשרטוט עמדו בשני טורים מאורגנים והאנשים בשטח עמדו בקבוצה (כנראה כדי להטעות אותנו). חריגה שנייה: מנהל הקלפי היה אדם שכינינו בשם הקוד "דובי". מדובר
דובי, בצעד אסטרטגי מדהים, חייך אלינו בחום, ברך אותנו ודאג לנו למקומות ישיבה ולמים. בוני ואני הסקנו את המסקנה ההגיונית והבנו שיש לנו פה עסק עם אשף פוליטי מתוחכם. חריגה שלישית? המוצא הישר יבוא על שכרו.
כעס: אחרי שעה כבר לא יכולנו להתעלם מהדמיון החשוד של השטח לשרטוט. אחרי ארבע שעות לא יכולנו להתעלם מהעובדה שדבר לא השתנה כבר ארבע שעות, ושיש עוד שמונה שעות למנייאק. לידנו עובדי הקלפי עשו את עבודתם: אחד בודק שם ברשימת המצביעים, אחת שמה דיו לא מחיק על הציפורן כדי לזהות את מי שכבר הצביע ולמנוע הצבעה כפולה, שלישית לוקחת טביעת אצבע, ורביעי תולש ונותן למצביע טופס הצבעה.
צפינו בהם והממצאים היו שערורייתיים: הם לא הצליחו לפתוח קסת דיו בפחות מחמש דקות או לתלוש דפים מבלי לקרוע אותם! בנוסף הם נראו מחויכים, קרירים ומאושרים בחלקם בצורה מעוררת בחילה, בזמן שאנחנו ישבנו על הסלעים, השמש קופחת מעלינו והזיעה והמרירות יוצרים בריכה מתחתינו.
דובי, לעומתם, פיתח קריירה חדשה של שוטר תנועה מלאכי וסייע לזקנים ולחולים להגיע למקום הנכון. אנחנו, לעומתו, שקלנו ליצור לו קריירה אחרת, של גבר חסר משקפיים, שפם וחיוך: למה הוא לא מפסיק לעזור לאנשים ומפגין קצת שחיתות בריאה?!
התמקחות: הבחור שרצה עכשיו להיכנס עם הזקנה לקלפי לעזור לה? הוא מושחת! אז מה אם הוא הנכד שלה והיא נראית חולה אנושה? כל עובדי הקלפי שאוכלים בהנאה ביצים קשות כחטיף? הם מושחתים! מי יכול ליהנות מביצים קשות אם הוא לא מושחת?! ודובי?! מי לובש חולצה משובצת ווסט מנופח אם הוא לא מושחת?!
דיכאון: ב-12 בצהרים הבחירות יצאו להפסקה. הבוחרים כנראה החליטו להמשיך לשנת צהרים, כי החצר נותרה שוממת עד סגירת הקלפיות בשש. שוממת מלבדנו, כמובן. בוני שיחק כדורגל עם הילדים, אני הקשבתי למוזיקה עם עובדות הקלפי, השוטרת בהתה באוויר והשוטר בהה באדמה, דובי החליט להצביע ואחרי כן שלשל את הטופס לקול מחיאות הכפיים של שאר עובדי הקלפי.
כל זה לקח שעה. בחמש השעות הנותרות ישבנו, בהינו באוויר, וחשבנו מחשבות קיומיות מורכבות כמו "היי! ההר הזה גבוה" ו"היי! העמק הזה נמוך".
השלמה: בשש בערב הקלפיות נחתמו בשעווה. הצוות, המתנדבים, החמור שנשא את הקלפי ותמר ובוני (שהבינו שלא כדאי לוותר על העבודה שלהם - התנדבות ב"תבל בצדק", בשביל קריירה בחקירות), כולם התחילו לעלות בהר.
באותו בוקר, כשהתפעלתי מהנוף, קול בתוכי ציין שאני עוד אצטרך לעלות חזרה. השתקתי אותו בגערה פולנית, ובזמן העלייה הוא צחק לאידי בקול רם. אבל הוא לא היה הצוחק היחיד: כל הכפריים (כולל החמור ובני שישים עם מקל) עקפו אותי בזריזות. הם יכלו להמשיך לטפס, אבל הם הבינו את הפוטנציאל הקומי ולכן ישבו בצידי הדרך, צפו בי מטפסת, מתנשמת ומאדימה, הצביעו עליי וצחקו בקול רם.
הכרחתי את עצמי לעשות צעד ועוד צעד, לצחוק חזרה אליהם ולהתעלם מהעובדה שהגוף שלי אמר בבירור - באמצעות שימוש בכאבים חזקים בחזה, שהוא לא אמור להיות שם. "נו, יותר גרוע מזה כבר לא יכול להיות" אמרתי לעצמי.
עייפים, לא מרוצים ואדומים (במקרה שלי) התקרבנו למקום המפגש עם שאר הקבוצות. "לא נורא, אז הצפייה בבחירות יצאה משעממת, עוד נצחק על זה", בוני ואני אמרנו זה לזה. שאר הקבוצות, לעומת זאת, אמרו לנו שהם ראו המון שחיתויות, שיבושים ואלימות שעליהם יכתבו בדו"ח שלהם. בוני ואני חשבנו על השורות הריקות בדו"ח הבילוש שלנו ולאחר שהרכנו את הראש כדי להסתיר דמעות תסכול, לא בזבזנו זמן נוסף בהקשבה – התחלנו מיד בשלב הראשוני של ההכחשה.
תמר פריאל שוהה בנפאל במסגרת פעילות ארגון תבל בצדק
נא להמתין לטעינת התגובות
