שדות אורז לנצח
הדומיננטיות של תאילנד, הודו, לאוס וקמבודיה על ציר הטיולים למזרח השכיחה קצת את הפיליפינים. למי שמעדיף לתפוס מרחק מהצפיפות הדביקה של החבר'ה - דילוג בין הסליז של מנילה, גבעות שוקולד מסתוריות ואיים המוקפים במי טורקיז צלולים
המפליגים בזיכרונם יעלו מן האוב סמל לשחיתות והדוניזם בלב לבו של עוני מרוד: אימלדה מרקוס, אשת הרודן הגחמנית אשר נודעה בפטיש לנעליים שהניב אוסף של למעלה מ-3,000 זוגות. מה שנקרא, אם אין פראדה, תנעלנה ג'ימי צ'ו.
חרף העוני והעליבות השוררים במדינה,
היו זמנים, אי שם בניינטיז, שהנהירה למזרח כללה עצירה גם בפיליפינים (שעתיים טיסה מתאילנד). הימים הללו חלפו. תרמו לכך המצב הפוליטי (מורדים מוסלמים מפוקפקים והפיכות מזדמנות), משבר כלכלי שצוין בניתוקי חשמל, הריחוק ממסלולי הטיול היבשתיים בדרום-מזרח אסיה, התפרצויות געשיות, רעידות אדמה וטייפונים.
החיפוש אחר רוחניות הרחיק את התיירים בכלל, ואת הישראלים בפרט, שהצטופפו בתאילנד או פנו לחקור ארצות אחרות במזרח שנפתחו לפניהם, כמו לאוס, קמבודיה ווייטנאם.
אבל תדמיתה של הפיליפינים כמדינה בעייתית איננה עדכנית - רוב האיים בפיליפינים, ומדובר בקבוצה של 7,107 איים, הם מקומות שלווים למדי. יצאנו, בן זוגי ואני, להפריח את השממה הפיליפינית בקאמבק תיירותי. מי לא אוהב אנדרדוגים? הם מעוררי אמפתיה, אין מהם ציפיות, והם אכן מצליחים להפתיע לטובה.
אם תרצו ואם לאו, השער למדינה הוא הבירה מנילה - מטרופולין צפוף, מזוהם, מוכה עוני ופשע, ואלו התכונות הטובות שלה. יחד עם זאת, בהחלט זורם הרבה אופי בעורקי העיר המספרת את הסיפור
הפיליפיני.
רציתם מונית שירות במנילה? קיבלתם את ה"ג'יפני" (JEEPNEY), פרפראזה צבעונית לקומנדקרים שהאמריקאים הותירו מאחוריהם לאחר מלחמת העולם השנייה. כל ג'יפני מביא לידי ביטוי בעיצובו את אישיותו של בעליו.
שיוט בעיר מדגיש את הניגודים הרווחים בה: מפגש עם זונות, ילדים יחפים, רוכלי סיגריות, פחונים, ניחוח ביוב, חיקויי מותגים, משפחות של הומלסים, משחק כדורסל שמתרחש באמצע הכביש ובד בבד עם תנועת הרכב, שאכטה בין צעד וחצי להטבעה.
ממש לא הרחק, תמצאו גורדי שחקים, מכוניות פאר, יאפים נחפזים, רשימה ארוכה של רשתות מזון מהיר אמריקאיות, חליפות, מדרכות, מדרכות עם גישה לנכים וחנויות מותגים ברובע מאקאטי (MAKATI), הסיטי של מנילה - אי של הדר, רווחה וקידמה בלב העיר המצ'וקמקת.
בעיר ישנם "איים" נוספים של קידמה. קוראים להם קניונים, והם פזורים בהמוניהם ברחבי מנילה ומפתים צרכנים תמימים באמצעות מיזוג האוויר שברשותם. כן, חם מאוד במנילה.
בגזרת הסליז ניתן למצוא מגוון רחב של אטרקציות. מנילה שטופת הזימה
אחד המקומות העמוסים הוא ה"הוביט בר", בית מרזח שכל עובדיו הם ננסים. בפתח המקום היכתה בנו החרטה. זו אותה תחושה המופיעה בעת צפייה במיומנויות ואגינליות בפאט פונג שבבנגקוק, קרבות תרנגולים (ספורט לאומי בפיליפינים) או בקיצור אקטים תיירותיים, שיש בהם כדי לתת יד לניצול ביזארי של בני אדם או בעלי חיים, אך היה זה מאוחר מדי.
שני גמדים הובילו אותנו פנימה. התיישבנו על הבר לצד מוזיקאי המופיע במקום. תקוותינו כי גם הפרולטריון וגם ההנהלה רואות עין בעין ומדובר בהנהלה גמדית, התפוגגו כשהלה סיפר שהמקום הוקם ב-1972 על ידי אירי חובב ספרי טולקין והוביטים, מתוך דחף אלטרואיסטי לספק פרנסה וכבוד לגמדים פיליפינים (ולאירים מסוימים).
עד מהרה נחשפה בפנינו האטרקציה המרכזית. בפיליפינים תעשיית מין המותירה את תאילנד מאחור. את המדינה שוטפים גברים מערביים בגיל העמידה, המוצאים מזור בזרועותיהן של פיליפיניות צעירות במיוחד. אם זה לבילוי לילי חד-פעמי, ליווי אקסקלוסיבי (תוך סיפוק שארן, כסותן ועונתן) לאורך שהותם בפיליפינים או (ועל זה מפנטזות מרביתן) נישואים (שלישיים עבור התיירים).
לטיול בפיליפינים אין מסלול מוגדר, ומשמעותו "דילוג איים" (ISLAND HOPPING), המצריך ניידות גבוהה באמצעות כלי שיט וטיסות. כל מטייל מדלג להנאתו בין איים לפי טעמו (צלילה, גלישה, בטן גב,
טיפוס על הרי געש, חקירת מערות ונהרות תת קרקעיים, טרקים ועוד) ומודעותו הביטחונית (האי מינדנאו ידוע לשמצה עקב חטיפת תיירים בידי מוסלמים קיצוניים).
מבט חטוף על תמונה במדריך, והפור נפל. נוסעים לגבעות השוקולד (CHOCOLATE HILLS). משהו במחזה ההזוי של גבעות קונוס סימטריות משך אותנו לאבדון. גבעות השוקולד שוכנות באי בוהול (BOHOL), אחד מקבוצת איי ויסיאס (VISAYAS).
לעת ערב, אחרי טיסה ומעבורת, הגענו לאלונה ביץ' (ALONA BEACH), חוף עמוס באתרי נופש, מועדוני צלילה, ברים ומסעדות, מרחק שעתיים מהיעד. למחרת שמנו פעמינו אל הגבעות.
1,268 גבעות המתנשאות לגובה 50-30 מטר, המכוסות דשא בעונת הגשמים, ודשא בגוון חום - שהעניק להן את שמן - בעונת היובש, יוצרות מראה מסתורי למדי. האגדה מספרת שדמעות של ענק הן שיצרו את הפלא הזה. צפינו באוסף הלא מתקבל על הדעת של הגבעות מנקודת תצפית מתוירת. מומלץ לקחת טרייסיקל (אופנוע עם סירה) לטיול יום בין הגבעות.
אחרי ביקור חטוף בגבעות השוקולד, הגענו לאי לוזון. באי יש אטרקציות למכביר, החל משיט בסמוך
לעיר פאגסאנחאן (PAGSANJAN) בנהר ג'ונגל שמפליו מככבים בסרט "אפוקליפסה עכשיו", דרך ביקור במערות הקבורה בסגאדה (SAGADA), כולל ארונות שנתלו על קירות מצוק, וכלה בטיפוס על הר הגעש טאהאל (TAAL) שהוא בעל מבנה ייחודי: בתוך לוע הר הגעש נמצא אגם, ובתוך האגם, אי וולקני שגם בו שוכן אגם.
אולם גולת הכותרת של האי נמצאת תשע שעות נסיעה ממנילה, בצפון לוזון, שם שוכנות טראסות האורז המפורסמות. הגענו לגסט האוס בבנאווי (BANAUE) לפנות בוקר, ישנו שעה-שעתיים והתעוררנו לבוקר ערפילי.
בנאווי היא עיירה מקסימה המצויה בגובה 1,200 מטר ומשקיפה על נוף עוצר נשימה בכיכובן של טראסות האורז, מפעל אדיר בן למעלה מאלפיים שנה של בני שבט האיפוגאו (IFUGAO), שהגו מענה מבריק ויצירתי לבעיות השקיה וגאלו את האדמה בעזרת כלים פרימיטיביים, תוך יצירת מראה מלא הוד והדר, הנכלל כיום ברשימה היוקרתית של UNESCO WORLD HERITAGE.
בנאווי השלווה מהווה בסיס יציאה (ומרווח נשימה ציוויליזציוני) לטיולים באזור, ומציעה לבאים בה מנוחה בגסט האוסים ביתיים, מסעדות מקומיות ושפע של נוף לטראסות.
עלינו על הג'יפני כשעינינו נשואות אל עבר כפר בטאד. הדרך אל הכפר מצדיקה את כל המאמץ הכרוך בהגעה אליו. זה מתחיל בנסיעה של שעה בכביש צר ומתפתל בין הרים מוריקים ומקועקעים על ידי טראסות האורז החצובות בתוך ההר, כמו מדרגות העולות השמימה. לאורכו פחונים, בתי קש ואנשי סוף העולם.
בחזית בתיהן הצנועים ישובות נשות המשפחה, אמהות, טפיהן ולבסוף סבתא נטולת שיניים ולראשה כובע מיקי מאוס. באחת חדלה הטלטלה, הג'יפני עצר ופצחנו בהליכה מאומצת של שעתיים במורד ההר התלול אל עבר בטאד.
צלע הר עמוסה בטראסות נגלתה לעינינו (מישהו אמר משהו על משבר האורז?), וכאבחת חרב נשלפה המצלמה. עד מהרה אנו מגיעים לבודקה המשקיף על יצירת מופת: הכפר מוקף הרים בהם חצובות טראסות אורז שמבצבצות מבין הערפילים ומשוות לו מראה של במת אמפיתיאטרון חצוב בהר.
בתוך הבודקה שני בני תשחורת מוכרים כרטיסי כניסה לתיירים. החלפנו עמם כמה מילים בשפת אמנו, זכר לישראלים הרבים שפקדו את הכפר, והמשכנו במורד, מדדים בין טראסות אורז מוצפות ומברכים לשלום את בני הכפר העמלים, רגליהם שקועות בבוץ, גבם כפוף והם שותלים אורז.
הדור הצעיר בוחר לצאת מהכפר או לעסוק בתיירות, תהליך הגורם להכחדתן של הטראסות בנות האלפיים. רק זקני הכפר (בעיקר נשים) נותרו לעבוד בטראסות, ומלבד העבודה הקשה, הם נאלצים לעלות ולרדת מההר יום יום, מאמץ הבא לידי ביטוי בשרירי תאומים מפותחים ביותר.
לבסוף הגענו ל"דאון-טאון" בטאד. צעדנו בשביל המתפתל בין בתי קש לפחונים מודרניים, פוגשים ילדים עירומים למחצה, שרצים אחר תרנגולות. התנאים ה"מחפירים" הכרוכים בלינה בבטאד עלולים להרתיע את אלו מבינינו בעלי סטנדרטים, ובכן, כלשהם.
בדומה לתושבי הכפר תשתמשו בנרות לאור ליל ובהוט-באקט אם חשקה נפשכם, רחמנא ליצלן, במקלחת חמה, וכמובן שתנותקו מתעבורה אינטרנטית. אך דמיינו לעצמכם חיים המוכתבים בידי גרמי השמים. כשהשמש שוקעת מפסיקים לעבוד ומתכנסים סביב נרות, ובלילות של ירח מלא מובטחת חוויה קסומה, כאשר אור הירח מניח ספוט על הטראסות.
מי שפסק זמן מהציוויליזציה כואב מדי עבורו, יכול לשלב את בטאד כטיול יום ולחזור לבנאווי עם שקיעה, כדי לשלוח אי-מייל.
האי בוראקאי האגדי הוא היום אי מתויר. יפה וציורי, אבל מתויר. לכן החלטנו לבלות את פרק הבטן-גב של הטיול דווקא בפלאוון (PALAWAN), אי צר וארוך השוכן בצד הדרום מערבי של איי הפיליפינים. האי נחצה על ידי שרשרת הרים מעוטרת בג'ונגלים פראיים, הנעצרים למרגלות חופים לבנים ובתוליים העולים מתוך ים טורקיז (קחו אוויר) בעל עולם תת-ימי עשיר ושקט.
נחתנו בפורטו פרינססה (PUERTO PRINCESE) ושכרנו ואן אל עבר מחוז חפצנו, פורט ברטון שבצפון האי. הוואן חרש בגבורה את הבוץ עד שאפסו כוחותיו. איך ממשיכים מכאן? אופנועים. בכפר הסמוך אותרו שני אופנוענים שהרכיבו אותנו, על כל ציודנו, בבטחה אל פורט ברטון.
שם הזמן עצר מלכת. הרחק מעיני הציוויליזציה (יש חשמל המופעל בגנרטורים חמש שעות בערב, ואין מים חמים כלל), ממרפסת החדר הנושקת לגלים, אנו משקיפים על החוף ועל העוברים והשבים.
החוף חף ממציקנים, והוא משמש עוגן לדייגים ומגרש משחקים לילדי המקום, המעסיקים עצמם באופן שפס מן העולם המערבי: רודפים עם מקל אחר חישוק, מושכים בחבל משאיות צעצוע, משתעשעים במים, גם מטר כבד של גשם לא יחזיר אותם לבתיהם נטולי הפלייסטיישן.
טוב, אז מה עושים? גורנישט! תופסים שקיעה ומעבירים עמוד בספר. אם פורט ברטון איננה מבודדת דיה, תוכלו ליטול סירת דייגים ולדלג בין איים קטנטנים ועזובים (בכל גסט-האוס יש תפריט עם קומבינציות איים שונות), רקע שתוחעסים שרדנים מרגישים בהם בבית: מי טורקיז צלולים, צדפים הורסים, חול לבן, עצי קוקוס, ויהי אושר.
אחד האיים ששטנו אליהם הוא "פרדייז" - אי עגול ופצפון המכוסה בג'ונגל קטן וירוק. חלקת אלוהים קטנה של משפחת רובינזון קרוזו הפיליפינית הגובה מס נמל סמלי. המשכנו משם לאי "אקזוטיקס" ושנירקלנו בריף המחבר בין שני איים.
כך נדרשנו מדי בוקר לבחירה אמיצה בין רביצה בספינת האם, פורט ברטון, או פעולה דומה באי בודד, עד שלבסוף נגדעה האידיליה למען צבירת חוויות נוספות באי המרכזי.
ואכן כבר בדרך לאל נידו (El NIDO) נכונה לנו חוויה מטלטלת. ניסינו את מזלנו בגזרה הימית (ביג מיסטייק, פאוזה, היוג'), ושעת היציאה נקבעה לחמש בבוקר כדי לנצל את הים השטוח. "פיליפינו טיים", הסבירה לוסי, בעלת הגסט האוס ופיליפינית קשוחה, את איחור הסירה.
לא חמש בבוקר וגם לא ים שטוח. הים היה גבוה וגלי, הסירה היטלטלה, עולה ויורדת, מכה בגלים - הגלים מכים בנו - והכל במשך תשע שעות.
בהתקרבנו ליעדנו הים שקט, אט אט, ואף עצרנו באי אקראי כדי שהבחורה היחידה בסירה בגודל בוטן תואיל להטיל את מימיה בפרטיות הראויה לליידי, אירוע שכמעט עלה בשביקת מנוע עקב התנגשות הסירה בשונית בקרבת החוף.
ירדנו מהסירה באל נידו עטורי ניצחון, ושוב התגלה לנו מראה מלבב: עיירה ציורית, גם אם מפותחת יותר מפורט ברטון, מוקפת סלעי גרניט אליפטיים עצומים, מים צלולים בצבע טורקיז ואינסוף איים
קטנטנים באופק.
בבוקר המחרת בחרנו בקומבינציית איים מבטיחה, ועלינו על סירת דייגים, כשאנו נחושים לחקור את
הארכיפלג. צוות הסירה כלל את הקפטן, "גבר גבר", מעין אינדיאנה ג'ונס ימי, עוזרו, "פחות גבר", בחור רגיש בעל נטיות אמנותיות, והגיבן שהשיט את הסירה. בלגונות ("הגדולה" ו"הקטנה") שלפנו את הקיאק (שהובל על גבי הסירה) וחתרנו שמוטי לסת במי קריסטל מוקפים צוקי ענק (קליק קליק).
בצהריים עגנו באי בודד וחביב שם התארגנה לה ארוחת דגים טריים על האש בניצוחו של "גבר גבר".
שלפשטונדה קצרה וגררנו עצמנו חזרה לסירה. עצרנו לשנרקל בריף מדהים, השוכן לצד אי קטנטן, שם פגשנו את נמו וכל חבריו (בין היתר נראו צבי ים ואבו נאפחות), ולעת ערב באי הבא קיבלנו שיעור בשזירת דמויות של ציפורים וחגבים מעלי קוקוס אל מול השקיעה באדיבות "פחות גבר".
לאחר שעתיים טיסה במטוס פרופלור נטול שירותים, עוף או דג, דיילים, איזון לחץ אוויר ועוד מאפייני טיסה נורמלית אחרים, נחתנו פעם נוספת במנילה. לאן שלא תשליכו אבן במנילה, תפגעו בכנסייה. רוב הפיליפינים הם קתולים, ודומה כי מהגרים רבים ממירים דתם לשם היטמעות והשתלבות חברתית.
נראה כי האיסור הקתולי המוחלט ביחס לגירושים לא מפריע לבני הפיליפינים לפרק את מוסד הנישואים באמצעות ריבוי טבעי ולא רשמי של בני זוג, כאשר מספר האקסיות באמתחתם הופך למושא לדאחקות חברתיות סביב שולחן היומולדת. ככה זה, הגברים פה שואפים להרבות בנשים, בעוד הנשים שואפות להסתפק במערבי אחד.
בחוץ השמש כבר החלה לסגת ואנחנו נזכרנו בטיסה שעלינו לתפוס וחשנו לשדה. אולם הנוסעים המה אדם - פיליפינים שהגיעו לחופשה חטופה בחיק משפחותיהם. חלקם עם תרמיל "איסתא" מסגיר על גבם, כמו היו בטיול אחר צבא. אם נושקת לבנה לשלום. העיניים הגדולות, הדמעות (יותר גדולות) הניגרות לכדי נחלים החזירו אותי לשנות ה-80. על המרקע המרצד מרקו עורג לאמו, שנסעה לעבוד כאחות בזמן משבר כלכלי.
צ'ק-אין, ביקורת דרכונים, מבט חטוף על חלל הדיוטי פרי, גייט, כבש מטוס, דיילת, מושב, המראה, והלב, הוא רוצה לאמא. "היי, אולי אם כולנו ניסע לפיליפינים הם לא ייאלצו לעזוב את משפחותיהם כדי למצוא פרנסה". בן זוגי מלמל משהו בטרם נפל לשינה עמוקה מותיר אותי להרהר בשאלה קיומית נוספת - "עוף או דג?"
נא להמתין לטעינת התגובות
