שיפודי המזרח: מסעדת קוהדאיג'י וואקודן
סיימתם להתנקות מתפודי ל"ג בעומר? אז הגיע הזמן לקפוץ למסעדה הוותיקה שבטוקיו, המציעה את מטעמי המנגל היקרים בתבל
אני יודע בדיוק מה הדימוי הראשון שהתמונות האלה מעלות לכם בראש: מנגל. וכך, בפרוס הפרק השני בנכבה של הפרגיות - הראשון, כידוע, היה חג חירותנו, והשני ל"ג חריכתנו - יש לנו הזדמנות טובה להיזכר במנגל קצת אחר.
מנגל שהוא, אולי, היקר בתבל (24 אלף ין, כ-250 דולר, לאדם). " קוהדאיג'י וואקודן" (Kohdaiji Wakuden) היא מסעדה יפנית קלסית בקיוטו. כדרכן של מסעדות עילית יפניות, היא שייכת יותר לתחום אמנויות המופע מאשר לתחום הקולינרי.
לא פלא שרוב השיחה שלי עם השף שבישל והגיש לי את ארוחתי, ושדיבר אנגלית שמושלמת ממנה דיבר אולי רק אבא אבן, נסבה סביב התנצלויותיו שבגלל האנגלית הקלוקלת שלו אני לא מפיק מארוחתי את מלוא ההנאה.
לקח לי זמן להבין שהתשובה המתקבלת היחידה היא להתנצל ולהסביר שאני אשם ושבגלל היפנית הקלוקלת שלי אני לא מאפשר לו להראות את מלוא יכולותיו.
לרגע נדמה היה לי שראיתי אצל נצר הסמוראים הזה בדל חיוך, אבל שנים של אימון בשליטה עצמית גרמו לו להתעשת מיד ולהנחית מכת מחץ: "לא", הוא טען, "היפנית שלך מושלמת" (אני יודע שלוש מילים ביפנית, ואת שלושתן אני מבטא לא נכון).
התפאורה שבה התנהלה השיחה הזו היתה חדר שבו נמצאנו רק אני, הטבח והמנגל. המנגל, מחרסינה מעוטרת, נבנה במאה ה-17 על ידי משפחת אומנים שזו היתה התמחותה; הגחלים, שסודרו בדגם שסימל פיקטוגרמה יפנית שמשמעה "חום", הגיעו משיח מסורתי ומפחמים שעדיין עובדים במעבה היער כמו באגדות, ולוח העץ שלצדו ישבתי נחטב מעץ ארז בודד.
היופי הפשוט של החדר הזה, ושל נוף הגן היפני המושלג שנשקף דרכו, היה עוצר נשימה. עוצרת נשימה לא פחות היתה ההבנה שאני לא מבין כלום. כי כל דבר שקרה בחדר אמור היה, באופן מסוים, לשקף את מה שראיתי דרך החלון, או את מה שמשוררים ואמני קליגרפיה ראו דרך חלונות דומים במקומות ובזמנים אחרים.
הארוחה כללה פריט אחד בלבד: סרטן שלג (שנקרא כך לא מכיוון שהוא חי בשלג אלא בשל צבע בשרו). צבעם החיצוני של הסרטנים כשהם עשויים בגריל הוא אדום, צבע המסמל חום וברכה, ולכן הם נחשבים למאכל המתאים במיוחד לחורף.
הארוחה החלה ברגלי סרטנים בגריל,
כל הזמן הזה השף, שצלה את הסרטנים, הסביר לי מדוע הוא מסדר את הרגליים בצלחת בדיוק כפי שסידר אותן, מדוע בצורת ההגשה של המרק טמונים גם אזכור פילוסופי וגם בדיחה גסה (את הבדיחה הבנתי, את האזכור פחות), ומדוע כשאני אוכל את הצבתות בסדר מסוים אני יוצר אמרה (כי כל סילוק של צבת יצר פיקטוגרמה חדשה).
בסיום הארוחה, כמקובל מול אורחים מערביים, נשאלתי אם אני רוצה קינוח, וכשסירבתי החל טקס הפרידה: קיבלתי ספר על המסעדה, חבילת ממתקים מרהיבה, וכל צוות המסעדה עמד בחוץ, בקור המקפיא, כדי לנפנף לפרידה. נפנוף? מנגל? נו, מתברר שבכל זאת יש דברים אוניברסליים.
Kohdaiji Wakuden, 512 Washio-cho Kitamonzen, Higashiyama, Kyoto. Tel. 075 5415381
נא להמתין לטעינת התגובות
