מנמרים לכבשים: איך הרס המוסר את גזע האדונים

מי אמר שצריך להיות טובים ולהילחם באגו? מוחמד איקבל, המשורר הלאומי של פקיסטן, חושב שכיבוש, שליטה ואלימות הם ביטויים לגיטימיים של עוצמה

מוחמד איקבל. תרגום: יונתן לוי | 20/5/2008 11:23

טוב לב, ביטול האגו, צדק, ענווה,אהבת השיוויון ורחמנות – האם כל אלה תכונות של אדם מפותח רוחנית או דווקא סימן להתנוונות של האדם, סימן לכך שאינו מעז, או כבר אינו יכול – להיות בעל עוצמה, ולהתענג בלב שלם על האכזריות הגלומה בה? בעיני פרידריך ניטשה, כידוע, האופציה השנייה הייתה הנכונה – וכתביו חוללו מהפכה – ואפילו סדרה של מהפכות - בתפיסה המוסרית של זמננו.

את השיר הבא חיבר מוחמד איקבל (1877-1938), המשורר הלאומי של פקיסטן. איקבל הושפע עמוקות מניטשה, וגייס את רעיונותיו כדי לבקר את התרבות הנוצרית וההינדית ולהפיח את הגאווה הלאומית המוסלמית. הניטשאניות המוסלמית של איקבל הייתה, בסופו של דבר, החזון שהביא להקמת מדינה מוסלמית בנפרד מהודו. הרעיונות לקוחים במישרין מניטשה אבל הצורה הספרותית שאולה מהמשלים בשירה המיסטית הפרסית, ובעיקר מרומי. מוסר ההשכל של השיר הוא ש"ביטול העצמי" היא תורה שהמציאו גזעי העבדים, במטרה להחליש ולדלדל את אופיים של אדוניהם. השיר לקוח מספרו של איקבל "סודות העצמי".

והיה הנמר לכבש. מאניטוטו212, cc-by

על ביטול העצמי / מוחמד איקבל

האם שמעת שבימי קדם
הכבשים באחו אחד מסוים
כה פרו והתרבו
עד שלא חששו עוד מאויבים?
אך בסוף שילח הגורל האכזר
חץ של אסון בחזם;
הנמרים זינקו מן היער
והסתערו על העדר.

הכיבוש ושליטה הם סימנם של הכוח
הניצחון ביטוי לעוצמה.
הנמרים העזים מכים בתוף השלטון,
והם נטלו מהכבשים את חירותם.
במידה שבה זקוקים הנמרים לטרפם,
נצבע האחו בארגמן

דם הכבשים.

כבש אחד שהיה נבון ופיקח,
זקן בשנים וערמומי כזאב,
התעצב על גורל חבריו,
זעם לנוכח אכזריות הנמרים,
רטן על דרכי הגורל,
וביקש בערמה להשיב את ימיו הטובים.

כדי לשמר עצמו, האדם החלש
מחפש אמצעים בפיקחות וכשרון.
תחת העבדות, וכדי להימנע מנזק,
כושר התחבולה מתעצם,
וכששולט שיגעון הנקם,
מחשבת העבד הוגה במרד.

מוחמד איקבל

"כל החזק אומלל הוא"

"מצבנו קשה", אומר הכבש לעצמו,
"אין חוף לים סבלנו".
לא נוכל לחמוק מן הנמר בכח:
רגלינו כסף, טלפיו פלדה.
בלתי אפשרי, כמה שלא נתייעץ ונתאמץ,
ליצור בכש תכונות של זאב.
אך להפוך את הנמר האיום לכבש – אפשר.
להשכיח ממנו את טבעו – אפשר גם אפשר.

הוא התחזה לנביא שנחה עליו הרוח,
והחל להטיף לנמרים צמאי הדם.
כך קרא: "הו שקרנים חצופים,
מי לא ירא יום של מזל רע שימשך לנצח!
ברשותי כוח הרוח,
אני שליח האל אל הנמרים,
אני האור שבא לעין האפלה,
באתי לחוקק חוקים ולצוות מצוות,
שובו מדרככם הרעה!

הו חורשים רע, החושבים על עצמכם טובות!
כל האלים וכל החזק אומלל הוא:
יציבות החיים תלויה בביטול-עצמי.
רוח הצדיק ניזונה ממספוא:
הצמחוני ישא חן בעיני אלוהים.

חדות שיניכם מבזה אתכם
ומעוורת גם את ראייתכם.
גן העדן שמור לחלשים
והכח מוביל רק לגיהינום.

רע לבקש גדולה ותהילה
הדלות מתוקה מהמלכות.
הברק אינו מאיים על גרגר התירס:
כמה לא חכם לגרגר להפוך לערימה.

אם נבון אתה, היה גרגר חול, לא סהרה
כך שתוכל ליהנות מן השמש.
אתם שמתענגים בשחיטת הכבשים
שחטו את עצמיותכם, ולכם התהילה.
אלימות, דיכוי, נקם ועוצמה
פוגעים ביציבות החיים.

הדשא הנרמס גדל פעם אחר פעם
ושוב ושוב מוחה את שנת המוות מעינו.
אם חכם אתה, שכח את עצמך!
ואם לא, אתה משוגע.
עצום עיניים, אזניים, שפתיים,
כדי שמחשבתך תיגע במרומי השמיים!
מרעה העולם אינו אלא הבל, הבל:
"טיפש, אל תענה עצמך עבור חזיון תעתועים!"

הנמר נפל בקסם הכבש

שבט הנמרים היה עייף ממאבקים,
ולבם פנה להתענג על מותרות.
העצה המרדימה מצאה חן בעיניהם,
ובטמטומם נשבו בקסמו של הכבש.

הוא אשר נהג לטרוף כבשים
נכנס עתה בדת העדר.
נמרים עזים החלו לאכול מספוא:
ועם הזמן נשבר טבעם הנמרי,
המספוא הקהה את שיניהם
וכיבה את הניצוץ הנורא בעיניהם.
האומץ הלך ואזל מחזם,
המראה איבדה את הברק.

נגוז טירוף המאמץ העילאי,
נעלמה מלבם תשוקת המעשה.
הם איבדו את הכוח לשלוט ואת הרצון לעצמאות,
איבדו את שמם הטוב, המוניטין ואת מזלם;
טרפי הברזל נעשו חסרי אונים.

נשמותיהם מתו וגופיהם נהיו קברים.
ככל שגבר פחדם הרוחני התדלדל כוחם הגופני:
האימה הרוחנית שדדה את עוז רוחם.
פחדנותם הולידה למאה מחלות –
עוני, רפיון-לב ושפלות-רוח.
הנמר הערני הורדם בקסם הכבשה:
להתנוונותו קרא "תרבות המוסר".