שמלה ומגדל: לפרק את תערוכת "עור + עצמות"
תערוכה המוצגת בימים אלה בלונדון מנסה לעמוד על הקווים המקבילים בהתפתחות האופנה והארכיטקטורה משנות השמונים ועד ימינו ולבדוק את תהליכי הפירוק שהתרחשו בשני תחומים אלה
באפריל 1981 התקיימו במלון "אינטרקונטיננטל" במרכז פריז תצוגותיהם הראשונות בעיר של שני מעצבים מיפן: יוז'י יממוטו וריי קאווקובו מהמותג "קום דה גרסון".
לעיני קהל מצומצם שמנה כמאה עיתונאים, עורכי אופנה וקניינים מאירופה ומארצות הברית, הציגו השניים אופנה שהיתה זרה באותם ימים לעיר האורות: בגדים רחבים ושחורים בגזרות רחוקות מקימורי הגוף, בעלי מראה מרופט וכאוטי. היה זה סגנון שנגד באופן מובהק את השמרנות הבורגנית ששלטה בתעשיית האופנה בפריז של אותה תקופה, עם שמות מובילים כ"איב סאן לורן", "שאנל" ו"דיור".
כותרות העיתונים של יום המחרת הכריזו כי סטייל חדש נברא: מונוכרומטי, א-סימטרי ורחב. "שני מעצבים אלו היו הכוח המניע לדחיפת גבולות הלבוש העכשווי בשלמותו אל עבר קו של בגדים דה קונסטרוקטיביסטיים, עשויים חומרים גמישים ובעלי צורה פשוטה", כתבה קלייר מיסס, כתבת האופנה של המגזין Liberation, בכתבה שפורסמה באוקטובר 1981.
אולם זמן רב חלף עד שעולם האופנה המערבי עיכל את הסגנון החדש שטבעו שני הצעירים היפנים. פרופ' יוניה קוואמורה מבית הספר לאופנה בניו יורק FIT, מסביר בספרו משנת 2004, "המהפכה היפנית באופנה הפריזאית" (הוצאת "אוקספורד"), כי יממוטו וקאווקובו הניחו את היסודות עבור אלו שבעתיד ינפצו את הגבולות שבין מזרח ומערב, בין אופנה ואנטי אופנה ובין מודרניות ואנטי מודרניות, על פי תפיסות פוסט מודרניות.
"למעצבים אלו", הוא כותב, "יש משמעות גדולה לבגדים אותם ירשו מהעבר, כולל עיצובים של איכרים יפנים, והם עושים תרגום מחדש ללבוש יפני מסורתי".
תפיסה זו היא חלק ממערך שלם של רעיונות פילוסופיים הנגזרים ממושג הדה קונסטרוקציה, שטבע בתחילת שנות השישים הפילוסוף וההוגה היהודי-צרפתי ז'אק דרידה.
לפי דרידה, המונח "דה קונסטרוקציה" מתייחס לקריאה מחודשת וביקורתית של טקסטים, במסגרתה עלינו "לפרק" את הטקסט, לקרוא אותו מחדש וכך להבין אותו באופן אחר. תפיסה פילוסופית זו לקחה חלק מרכזי מאז שנות השישים ועד שנות התשעים בעבודותיהם של יוצרים רבים משדות האמנות, העיצוב, האדריכלות, המוזיקה והאופנה.
בימים אלו מוצגת בגלריה "סומרסט האוס" בלונדון תערוכה חדשה בשם "עור + עצמות: קווים מקבילים באופנה וארכיטקטורה" (אוצרת: ברוק הודג', נעילה : 10 באוגוסט). התערוכה, שהוצגה לראשונה לפני כשנה וחצי במוזיאון לאמנות מודרנית בלוס אנג'לס, מתחקה אחר מהלכים של דה קונסטרוקציה שהתקיימו במקביל בעולם האופנה ובעולם הארכיטקטורה בין השנים 2006-1981.
בהתאם לתפיסתו של דרידה, אופנה דה קונסטרוקטיביסטית היא זו המפרקת את יסודות יצירת הבגד. "זה להביא מוצר מוגמר המעלה שאלות", קובעת מעצבת האופנה קלודט זורע. "המעצבים שפעלו באותה דיסציפלינה לא ראו את עצמם כחדשנים או כמודרניסטים, אלא כמי שמשתייכים לזרם שמסתתר בשוליים.
"מצד שני, אתה לא יכול להגדיר זרם של דה קונסטרוקטיביזם, כי הוא אמור להמציא את הבלתי אפשרי. זו תפיסה אוונגרדיסטית שמבקשת דרך המוצר, כלומר דרך הבגד, ליצור דימוי צורני וויזואלי שמזעזע את המוכר ואת המתקבל על הדעת".
ד"ר שושנה-רוז מרזל, חוקרת אופנה באוניברסיטת בר-אילן וב"בצלאל", מציעה דרך נוספת לבחון את הדברים: "אופנה היא גם שפה, לכן אם פריטי הלבוש הם המילים והתחביר הוא האופן שבו אנחנו מתלבשים, אזי יממוטו וקאווקובו פירקו כל אחד את שפת האופנה ובנו אותה מחדש".
במילים אחרות, התפיסה הדה קונסטרוקטיביסטית ראתה בבגד מוצר המעביר רעיונות פילוסופיים על ידי מראה לא גמור, אמרות במראה מיושן ומרופט או לוק ממוחזר. לרוב זכו הבגדים לצבעוניות כהה, בדרך כלל שחורה, ולצללית אשר עיוותה את מבנה גוף האדם.
תנועה מקבילה חלה באותן שנים גם בארכיטקטורה,
פרופ' מיכה לוין, ראש המחלקה לאמנות רב תחומית ב"בית הספר הגבוה להנדסה ועיצוב - שנקר", מסביר כי הגל של שנות השמונים נבע מצורך בשינוי, מרצון לשבור את הקיבעון של האדריכלות המודרנית. "זה היה ניסיון דרמתי לא להמשיך את מה שקורה", הוא מסביר. "סדר העולם התערער והשאיפה היתה לפוסט מודרניות, לשילוב של סגנונות וחומרים חדשים".
האדריכליות טולה טמיר ושלי כהן מסבירות כי התפיסה הפוסט מודרנית, שהיתה שלאגר גדול באותם ימים, הביאה לרעיונות חדשים בשדה האדריכלות. אלו באו לידי ביטוי בשימוש בחומרים חדשים, בחופש צורני שהוביל לפירוק מרכיבי הבניין כמו הקונסטרוקציה, המעטפת והחלל, שימוש בציטוטים מהעבר ומבנייה מקומית ותחילת ניצול היכולות הממוחשבות לתכנון ולביצוע. שבירת המוסכמות הקודמות של האדריכלות המודרנית היו ביסודות הסגנון הדה קונסטרוקטיביסטי.
מבנים רבים שתוכננו בסגנון זה מתאפיינים בריבוי של גרידים (רשתות קווים המסדרות ומארגנות את התוכנית), המקבלים ביטוי בשכבות שונות של המבנה. כמו כן, יש מי שאפיין את המבנים הללו כ"צורות מתפוצצות", כיוון שנראו כאילו בקעו מתוך המבנה והרסו חלק ממנו.
דוגמה לכך מהווה הבניין שעיצב האדריכל הקנדי-יהודי פרנק גרי בפינת הרחובות רשינובו נאבז'ז'י ורסלובה שבמרכז פראג. הבניין, שמכונה "הבית הרוקד" או "בניין ג'ינג'ר ופרד" (ע"ש זוג הרקדנים ג'ינג'ר רוג'רס ופרד אסטר), נראה תלוש מהארכיטקטורה שסביבו, המורכבת מבליל של סגנונות: ניאו בארוק, ניאו גותיקה ואר נובו, ופורץ ביניהם כמו חללית תועה.
דוגמה נוספת לבנייה דה קונסטרוקטיביסטית היא מוזיאון "גוגנהיים בילבאו" שבחבל הבאסקים בספרד - אולי הפרויקט הנודע ביותר של גרי, שהוקם בשנת 1997. הבניין מחופה בטיטניום ומזכיר בצורתו ספינה, שעה שהקווים הגיאומטריים והמעוגלים שלו יוצרים שפה חדשה ולא אחידה.
לאופנה ולארכיטקטורה ישנן נקודות השקה ודמיון. בשתי הדיסציפלינות יוצאים מדו ממד לתלת ממד ובשתיהן יוצרים "חללים" המכילים את גוף האדם.
בשנים האחרונות אנו עדים גם לקשר הנוצר בין מעצבי אופנה לארכיטקטים. אלו האחרונים מוזמנים תדיר לעצב עבור מותגי האופנה את היכלי הקניות המפוארים שלהם כמו, למשל, קודש הקודשים שהרכיב ההולנדי רם קולהאס לבית האופנה האיטלקי "פראדה" בניו יורק, או בניין המעטפת השקוף בשדרות אומוטסנדו שבטוקיו, שתכנן היפני טויו איטו למותג המותרות "טוד'ס".
למרות ששיתוף הפעולה בין אדריכלים למותגי אופנה נמצא בימים אלו בשיאו, התערוכה "עור + עצמות" לא נוגעת בו, אלא מבקשת לבחון את תהליכי החשיבה המקבילים של מעצבי אופנה וארכיטקטים.
הכוהנת הגדולה של האופנה הדה קונסטרוקטיביסטית היתה ונשארה קאווקובו. אחת הקולקציות המדוברות והבלתי מסחריות בעליל שלה היתה "Dress Become Body Become Dress" לאביב-קיץ 1997. קאווקובו עטפה דוגמניות בשמלות שרופדו באופן בולט בא(ור הכתפיים, הגב התחתון, האגן והבטן, אשר יצרו פרופורציות חדשות לגוף, ובעצם הפקיעו את קווי המתאר שלו באמצעות הבגד.
15 שנה קודם לכן, הציגה קאווקובו דרך אחרת לפרק ולהרכיב מחדש את השפה העיצובית. היה זה בקולקציה המפורסמת שלה "Lace Sweater", שכללה סריגי אוברסייז מחוררים.
בריאיון עימה, שהתפרסם בכתב העת "New fashion Japan", בשנת 1984, הסבירה קאווקובו כי הרעיון היה לפרק את הנרטיב של הייצור המודרני של בגדים. "המכונות שמייצרות בגדים הופכות אותם למדים עם טקסטורות ללא רבב", אמרה.
"אני אוהבת כשבגד הוא לא גמור, לא מושלם מדי. אריגה ידנית זו הדרך הטובה ביותר להשיג את התוצאה הזאת. אך מכיוון שזה לא תמיד אפשרי, אני נוהגת לשחרר חלק מהברגים במכונות, כדי שהן לא יעבדו כמו שהן אמורות לעבוד וינפקו מוצר מעט אחר".
למרות שקאווקובו נתפסת כאפיפיור של הדה קונסטרוקטיביזם באופנה, יש מי שטוען כי הגל הראשון של הסגנון החל כבר עם עליית הפאנק בלונדון באמצע שנות השבעים, כששתיים ממבשרותיו היו המעצבות הבריטיות זנדרה רודס וויויאן ווסטווד.
על פי טענה זו, אופנת הפאנק פירקה והרכיבה מחדש את הלבוש, על ידי השחתת הבד, פירוק הגזרה ויצירת מוצר חדש ו"לא גמור". חוקר התרבות דיק הבידג' מסביר בספרו משנת 1979 "תת תרבות פאנק: משמעותו של סגנון" (הוצאת "רסלינג"), כי "היסטוריית הלבוש של תרבויות הנוער ממעמד הפועלים לאחר המלחמה, שוחזרה במלואה על ידי הפאנק ב'ראוותנות' המשלבת רכיבים השייכים לתקופות שונות בתכלית.
"הכאוס שיצרו הכרבולות, הז'קטים עשויי העור, נעלי הבורת'ל קריפרס (נעליים המזוהות עם שנות החמישים, א.י) והנעליים בעלות הקצה המחודד, נעלי הספורט ומעילי הפקמאק (סוג של מעיל גשם, א.י), התספורות הקצרות של המוד, המכנסיים של גלוחי הראש והמגפיים הכבדים - כולם נשמרו על ידי חיבורים מרהיבי עין: סיכות הביטחון ואטבי הפלסטיק, רצועות הקשירה ופיסות המיתרים, שמשכו אליהם תשומת לב רבה שנעה בין היקסמות לזעזוע".
לפי זורע וד"ר מרזל, אקלימים פוליטיים וחברתיים הם מנוף לא מבוטל גם לשינויים באסתטיקה של הלבוש. "כבר בשנות השישים אמר המעצב אנדרה קוראז', שהיה ארכיטקט בהשכלתו, שהוא רוצה לשנות את הסילואט של הבגד ואת הסטרוקטורה של האופנה", אומרת ד"ר מרזל.
"זה מאוד התאים לתקופה של מאי 1968 - מרד הסטודנטים והשביתה הגדולה שבאה בעקבותיו. הכול יחד הוביל למהפכה, שהיתה הזרע לשינוי שינבוט מאוחר יותר".
זורע מוסיפה כי "הקונטקסט הפוליטי של נפילת הגוש המזרחי ומשבר הנפט בהחלט הובילו לרעיונות חדשים, שתקפו את הממסד הבורגני השולט. שנות השמונים, למשל , היו מאוד שמחות וצבעוניות, כי אנשים העדיפו להיות עיוורים למציאות ולא להתמודד עם הבעיות".
זורע מכוונת לגל השלישי של הדה קונסטרוקטיביזם, שהחל בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים ונמשך עד עצם היום הזה.
בין מעצביו הבולטים ניתן למנות את הקפריסאי-בריטי ממוצא טורקי חוסיין שאלאיין, צמד המעצבים ההולנדי ויקטור ורולף, הישראלי-צרפתי אלבר אלבז ומרטין מרג'יאלה הבלגי, שהשיק בשנת 1988 את הקו הנושא את שמו והוא אולי נושא הבשורה המרכזי.
פעילותו של מרג'יאלה בשדה הדה קונסטרוקטיביסטי באה לידי ביטוי במספר אופנים: אמרות פרומות, שימוש בבדים של בגדי גברים לבגדי נשים, מיחזור של בגדים ישנים על ידי צביעתם בלבן ומכירתם כחדשים, תפרים פנימיים שהוצאו אל פני השטח וקולקציה נודעת מסתיו-חורף 2001-2000, שכללה פריטי אוברסייז במידה 78 (איטלקית).
גם שאלאיין פועל בצורה דומה. מאז סיים את לימודיו בבית הספר הגבוה לעיצוב ואמנות "סנטרל סנט מרטין" בשנת 1993, מתח שאלאיין את גבולות האופנה ומיקם עצמו כאחרון האוונגרדיסטים. בקולקציית הגמר שלו, "The Tangent Flows", שנחשבת עד היום לאחת מיצירות המופת של תעשיית האופנה, הציג שאלאיין סדרת בגדים שנקברו באדמה והוצאו ממנה רגע לפני שנחשפו לציבור.
כשבע שנים לאחר מכן, הוא הציג את קולקציית "AfterWards" לסתיו-חורף 2001-2000, שבה הפך ריהוט ביתי משנות המישים לבגדי נשים. דוגמה נוספת הממחישה את חזונו האמנותי ניתן למצוא בקולקציית החורף האחרונה בעיצובו. זו נוצרה בשיתוף עם מהנדס האלקטרוניקה מוריץ ואלד מאייר וכללה פריטים דוגמת שמלה שעליה הושתלו חיישנים דיגיטליים, שמתרוממת בעזרת שלט רחוק.
אולם למרות השבחים שגורפים שאלאיין ומרג'יאלה ממבקרי אופנה ואוצרי אמנות, מצבם המסחרי של מותגיהם עגום למדי והם נאלצים למכור את נשמתם לתאגידי ענק. שאלאיין חתם לפני מספר חודשים על חוזה עם מותג הספורט "פומה", אשר יתמוך בבית האופנה שלו, שעה שהוא, בתמורה, ישמש כמנהל הקריאטיבי של המותג.
גם מרג'יאלה הוא חלק מקונגלומרט אופנה גדול - "דיזל", שמימן את חזונו האוונגרדי. קאווקובו, לעומתם, מממנת את עצמה דרך שיתופי פעולה עם מותגים כמו "פרד פרי" או "ספידו", וכן בהנפקת ליין של בשמים הנמכרים ברחבי העולם.
ובעוד הקהל רשאי לבחור האם לרכוש בגד של מרג'יאלה או לא, נהנות היצירות הארכיטקטוניות הממוקמת במרחב הציבורי מחשיפה רחבה, גם כאשר הן שנויות במחלוקת.
טמיר מסבירה כי לא רק הזרם הדה קונסטרוקטיביסטי, אלא גם הפוסט מודרניות השפיעה מבחינה אסתטית על תפיסת המרחב הציבורית. "נוצרה סביבה עשירה הרבה יותר, עם חומרים וצורות מגוונות ורבות", היא מסבירה. "ממצב של שיכונים אחידים עברנו לזהות ספציפית לכל מבנה".
"הבניינים לבשו צורה פיסולית, פחות רציונלית", מוסיף פרופ' מיכה לוין, ראש המחלקה לאמנות רב תחומית ב"בית הספר הגבוה להנדסה ועיצוב - שנקר".
"בסופו של דבר זהו ביטוי של שחרור. אולם המוזר הוא שאף אחד לא רוצה להיקרא כיום דה קונסטרוקטיביסט. אדריכלים שמאופיינים בזרם זה, כמו זאהה חדיד או פרנק גרי, טוענים כיום, עם דעיכת הדה קונסטרוקטיביזם, כי הם מעולם לא היו כאלה". ובכן, מזל שאנחנו כאן כדי להזכיר להם.
נא להמתין לטעינת התגובות
