סוף סוף התרגלתי
לרחובות מסריחים מביוב ומפסולת, למקלחת במים קרים, לאבק בכל חור בגוף, לקופים שחוטפים בננות, לכך שמסתכלים עלי כמו על דולר מהלך • תמר פריאל חווה את נפאל האמיתית
התרגלתי לכך שהמיטה קשה והמזרון דק, התרגלתי לישון עם אור ולקום בשש בבוקר כי אין תריסים והתרגלתי לכך שבבית מלא אנשים אף פעם אין שקט. התרגלתי לכך שבכל מקום בבית וכל היום - כולל בטקס יום הזיכרון, שומעים את סיטה דידי (הנפאלית שעובדת וגרה פה) צועקת בטלפון בנפאלית.
התרגלתי לזה שבבית יש זבובים אבל אין כיסאות, מה שגורם לתחת שלי לכאוב ללא הרף. התרגלתי לכך שבקטמנדו יש רק דרכי עפר ורוחות ולכך שיש אבק בכל מקום, וגם עלי. התרגלתי למצוא את האבק בתוך האזניים ובין האצבעות, התרגלתי לכך שבמקלחת נוזלים ממני מים חומים.
התרגלתי להשרות את הבגדים שלי ליממה בגיגית עם סבון, במים שהופכים לשחורים, ואז לתלות אותם לייבוש כשהם מריחים טוב. התרגלתי לכך שבחודשים הקרובים הכביסה שלי אף פעם לא תהיה באמת נקייה.
התרגלתי לכך שכל יום יש הפסקות חשמל לא צפויות בדיוק כשאני באמצע כתיבת המייל, התרגלתי לזה שבקושי אפשר להשיג מחשב כי יש מתחרים רבים, התרגלתי לשיחות סקייפ כושל שנשמעות בערך כך: "את שומעת אותי? ועכשיו? לא, אני שמעתי אותך. ועכשיו? הלו? רגע, אז את כן שומעת אותי? אני שומעת אותך, חשבתי שאת לא שומעת אותי. אז את שומעת אותי? ועכשיו?". התרגלתי לנפאלים שצוחקים איתי - ועליי - כשאני מנסה לדבר נפאלית.
התרגלתי להיות מופתעת - ואז התרגלתי להתרגל. להרגיש בבית. כוס הקפה של הבוקר, על המרפסת הצופה אל ההרים, גורמת לי להבין בדיוק עד כמה יפה העולם יכול להיות. התרגלתי לחום בבטן כשאני רואה את טקסי הבוקר האינדיבידואלים - דניאל מתמתחת, כרמל עושה יוגה, אלישבע שרה תפילת שחרית בקול ששמעתי עד כה רק בדיסקים.
התרגלתי לחבורות עם גיטרה ששרות תמיד מאיר אריאל, אהוד בנאי וברי סחרוף, ולכך שסיימון האנגלי אומר: "אם נותנים לחבורה של ישראלים גיטרה, אפשר להיות בטוחים שהם ישירו תמיד בדיוק את אותם השירים".
התרגלתי לכך שבבית לא שמים נעליים, ולכך שסנדלי השורש והקרוקס שלנו נערמים בכניסה לבית בחברותא, ולעובדה שכשאני לא מוצאת את הנעלים שלי זה כנראה כי מישהו לקח אותם, אבל זה בסדר - כי אני יכולה לקחת את הנעלים
התרגלתי לכך שבבית של ארבע קומות, לא תמיד יש לי כוח לעלות במדרגות, במיוחד אם אני חולה או מבואסת. התרגלתי לקיים שיחות חסרות כל טעם בקומה השנייה, תוך ניסיון לכסות על העובדה שאני בהפסקה.
התרגלתי לכך שאין לי זמן לגלח רגליים, שאפילו לא עולה בדעתי לשים מסקרה או עגילים, שבבית תמיד יש אנשים ולכן עלי תמיד יש חזייה, ולכך שאי אפשר לשתות קפה או תה בבית בשבת כי אסור להדליק מכשירי חשמל.
התרגלתי לכך שכבר חודשיים לא היה לי זמן לקרוא ספר, לכך שהנפאלים בחצרות ובשבילים מסביבנו צופים בנו ועושים לי שלום בכל פעם שאני יוצאת למרפסת או לחצר, לזה שמחוץ לבית יש כל הזמן קופים מהמקדש הסמוך ושאם אתה לא נזהר מספיק אחרי ביקור בדוכן הבננות - הם יחטפו לך את הפירות לפני שתספיק להגיע הביתה.
התרגלתי לכך שכדי להגיע כמעט לכל מקום צריך ללכת חצי שעה או לנסוע שעה, לרוב בטנדר לעשרה שמכניסים אליו 30 אנשים זרים שיושבים זה על זה. התרגלתי לאנשים ברחוב שמנגבים נזלת עם היד ומורחים על הקיר, לאלו שיורקים כל הזמן, בכל מקום ולכל עבר, לכך שאנשים פה בוהים בעור הלבן שלי ונוטים להתקרב אליי יותר משאני רגילה, בעיקר הגברים שמתחילים לדבר איתי ואומרים לי שהם רוצים להתחתן איתי ולבוא איתי לאן שלא אלך - כל עוד זה לא כאן.
התרגלתי למכוניות שצופרות כל הזמן ונוסעות לאן שבא להן כי אין נתיבים או תמרורים, התרגלתי לנשום גז ופיח ואוויר מעופש, לרחובות מסריחים מביוב ומפסולת, מלאים בזבל בכל מקום. התרגלתי לכך שכשאני מזמינה משהו בבית קפה ולוקח לזה זמן להגיע - כי מישהו רץ לקנות מצרכים בחנות הסמוכה. התרגלתי לכך שאין דבר כזה סוכרזית או דיאט קולה.
התרגלתי לילדים מלוכלכים שמנסים להוציא ממני משהו כל הזמן, ולכך שבכל פעם שאני מחוץ לאזור התיירותי מסתכלים עליי, הלבנה, כאילו שאני סלבריטי מוכשר ונערץ או כאילו שאני דולר מהלך, או שניהם.
התרגלתי גם לכך שבכל פעם שאני יוצאת מהבית אני פוגשת ילדים מלאי חום ואהבה שמוכנים להעניק אותם לכל מי שמתייחס אליהם, רק כי אין אף אחד אחר שמבקש, והם מחבקים אותי בלי היסוס, ואני מחבקת חזרה ומוכנה לשלם בכל הכינים והפשפשים בעולם.
התרגלתי לכך שבכל פעם שאני צריכה עזרה או מאבדת את הדרך, האנשים האדיבים ומלאי הרצון הטוב ביותר שהכרתי מיד מתגודדים סביבי, מצלצלים לכל העולם כדי לגלות איך לכוון אותי למקום הנכון, מלווים אותי לאן שאני צריכה להגיע, מוכנים ללכת עד לקצה ההר ובחזרה, רק כדי לעזור לי.
התרגלתי לכך שזו עיר מכוערת והאנשים בה יפים, ומכאיבים ומעציבים ומשמחים. התרגלתי לכך שלפחות פעם ביום אני רוצה להיות בכל מקום מלבד כאן, ולפחות פעם ביום אני לא רוצה להיות בשום מקום אחר. זו המציאות עכשיו.
התרגלתי? לא ממש. אני עוד מנסה להתרגל.
תמר פריאל שוהה בנפאל במסגרת פעילות ארגון תבל בצדק.
נא להמתין לטעינת התגובות
