חזק ורותח: קפה איטליה
רגע אחרי שהאחים ירזין סגרו סופית את צ'ימיצ'אנגה, הם חוזרים עם מסעדה איטלקית שגורמת לשגיא כהן להיאנק מעונג. בתפריט: הצטיינות במבחן הטירמיסו, מנת חציל מפתיעה וקרפצ'יו מוצרלה קלאסי
לעתים, כשאתה בעיר זרה, בא לך נורא אוכל איטלקי. אתה מסתובב באזור המסעדות האיטלקיות ומנסה לנחש איפה כדאי לשבת. וכאן בא לעזרתך המבחן.
אתה עומד בסבלנות ליד חלון המסעדה ומחכה לרגע שבו יוגש לאחד השולחנות טירמיסו (אם אין טירמיסו, מה אתה עושה כאן?) ואז מסתכל טוב טוב איך הוא יוצא מהמטבח.
טירמיסו טוב, במסעדה איטלקית אמיתית, צריך להיראות כאילו הרגע חתכה אותו סבתא איטלקיה לנכדה האהוב. כלומר, אסור שהוא יהיה מסודר, מאורגן או אלגנטי. חס וחלילה שהוא יהיה בכלי הגשה עצמאי.
הוא צריך להיראות כאילו הסבתא חתכה חתיכה טיפה מוגזמת בגודלה מתוך המגש, ואז אספה בעזרת כף ההגשה את שרידי המסקרפונה והבישקוטי משולי הצלחת, ובשלוש דפיקות (שלוש! זה קריטי) הוסיפה את השרידים האלה למנה, כך שמה שמתקבל הוא מנת טירמיסו גדולה, מבולגנת, ועוד קצת מלמעלה.
ועכשיו אני שמח לבשר לכם שמסעדת קפה איטליה, מסעדתם החדשה של האחים ירזין שקמה על חורבות צ'ימיצ'אנגה זצוק"ל, עומדת בכבוד במבחן הטירמיסו. בכבוד? בהצטיינות יתרה. וכמו תמיד, הטירמיסו לא טועה.
קפה איטליה היא בדיוק מה שטירמיסו מבטיח: מסעדה איטלקית מעולה, חמה, שמחה, שגורמת לך לחייך מרגע שנכנסת ועד הרגע שגמרת ללקק את שרידי המסקרפונה מצלחת הקינוח. ומה שהכי חשוב: מוגש בה אוכל איטלקי פשוט, קלאסי, מוכר אבל יוצא מגדר הרגיל.
כבר העיצוב גורם לך להרגיש שהגעת למקום הנכון. המסעדה נראית כמו מסעדה איטלקית של דור שלישי בברוקלין, שעכשיו חזר מישהו מצאצאיה מההיי-טק, אחרי שהבין סוף סוף איפה הלב שלו נמצא באמת, ושדרג אותה באהבה ובעדינות.
למראה הנפלא הזה שגורם לך להרגיש כאילו כבר היית כאן מאות פעמים, וכאילו המלצרים עוד זוכרים את המנה שהיתה אהובה על אבא שלך, אחראי אורי בן דרור, שמפרויקט לפרויקט אני מתרשם שהוא מטובי מעצבי המסעדות בעולם.
בן דרור הוא כנראה איש שיודע להקשיב, כי המסעדות שהוא מעצב הן קודם כל מסעדות של מסעדנים, עם קונספט ועם תפיסה של מה בדיוק אמור להרגיש הלקוח במסעדה, ובעיניי זה בדיוק מה שמבדיל בין מסעדה שאתה מרגיש בה נפלא לבין מסעדה שאתה מתפעל ממנה. והאמת? מלהתפעל - בטח בתחום הזה - כבר קצת התעייפנו.
גם האוכל מותקן על פי אותה פילוסופיה: זה אוכל שנועד שייהנו ממנו, לא שיסגדו לו. המנות קלאסיות, פשוטות - רובן, תשמחו לשמוע, מתוארות בתפריט בלא יותר משתיים שלוש
הנה למשל מנה כמו חציל פרמז'ן. מה כבר אפשר לחדש במנה הזו? אז זהו בדיוק: שלא צריך. צריך רק להקפיד שפרוסות החציל יהיו עבות, עסיסיות ומלאות טעם, שרוטב העגבניות יהיה חמצמץ ופיקנטי אבל לא חמוץ וחריף, ושהפרמז'ן תהיה מורגשת אבל לא שתלטנית.
אלמנטרי, לא? בדיוק ככה. וככה בדיוק המנה הזו מוגשת בקפה איטליה: מדויקת בכל הפרטים הקטנים, האלמנטריים, שגורמים לך להרגיש שסיר רוטב העגבניות עומד במטבח עוד מימי הירידה הגדולה למזרנים של משפחות גאמביני וסופראנו ב-1926.
או קחו מנה אחרת, ספגטיני נוצ'ה, פסטה דקיקה בתיבול של אגוזים ועשבי תיבול. גם כאן, מה כבר אפשר להמציא? וזה בדיוק העניין: לא ממציאים כאן כלום, או לפחות - וזה הטריק הגדול במסעדות מהסוג הזה, וזה הטריק שגורם לקפה איטליה להיות אחת המרהיבות והמוצלחות במסעדות שנפתחו כאן בשנים האחרונות - יש לך הרגשה שלא חידשו כלום.
כי דווקא חידשו: כי זה בעצם ספגטיני עם פסטו, אבל פסטו גס מאוד שבו מרקם האגוזים וחספוס עשבי התיבול מוסיפים למנה תחושה של כאן ועכשיו, שמצליחה להשתלב בשלמות בתחושת הדז'ה וו.
או קחו (אני מפציר בכם: קחו, לא תתחרטו) את מנת קרפצ'ו המוצרלה. גבינת מוצרלה אמיתית, גמישה, מתוקה ומלאת עסיס, המוגשת עם קצת שמן זית, גרעיני עגבניות ורמז לשום. זה הכל. ובכל זאת, זה צבעוני ומקסים והכי עכשווי שיכול להיות, ובכל זאת, זו מוצרלה. מוצרלה איטלקית, קלאסית, זו שקל כל כך לאהוב גם בלי לחשוב למה.
ויש עוד מאות פרטים כאלה: מהשעון המקסים שתלוי ברום החדר, ועד האוסף של הכיסאות והשולחנות המגוון אך לא אקלקטי.
מהבר הארוך והמדויק כל כך (מי יושב איפה ובאיזה גובה, על מה אתה מסתכל, איך אתה נמנע מהגסות של ישבנים לכיוון חדר האוכל, גובה המשקאות - קלאסיקה, פשוט קלאסיקה) ועד מנת השורט ריב בבישול ארוך בציר יין וירקות שורש, שאתה אוכל במזלג כי הבשר רך כל כך, ובסוף מסתכל ימינה ושמאלה ורק מתוך בושה לא שותה את הציר שנשאר בצלחת.
מהצלחות הכבדות, המפיות העבות והסכו"ם הקלאסי (שמחכים לך באמצע השולחן) ועד יין הבית, הקמפו פיורין 2005 הגדול, העמוק, של מאסי, שאפשר להזמין אפילו בכוס.
קפה איטליה, כמו כל מסעדה של הירזינים בשנים האחרונות, היא אבן דרך במסעדנות שלנו. היא אומרת משהו על הרגע המדויק שבו אנחנו נמצאים, ועל היחס שלנו ברגע הזה לאוכל ולעצמנו.
הקונץ של הירזינים, אם הבנתי נכון, הוא שהם תמיד פותחים את המסעדה שבה בא להם עצמם לאכול באותו רגע. וקפה איטליה היא מסעדה שבה יבוא לכם לאכול כרגע ומחר ובעוד שנתיים. כי זו הרי כל חוכמתה של הקלאסיקה: איכשהו, היא אופנתית תמיד.
קפה איטליה, קרמניצקי 6, תל אביב. טל': 03-5612888
פוקצ'ת הבית: 12שקל
סלט שעועית צהובה עם מוצרלה ורוקט: 16 שקל
קרפצ'ו מוצרלה: 32 שקל
קרפצ'ו בקר: 48 שקל
חציל פרמז'ן: 26 שקל
לזניה בולונז: 54 שקל
שורט ריב: 78 שקל
ג'לטינה מוסקטו: 26 שקל
טירמיסו: 36 שקל
2 כוסות קמפו פיורין 2005 מאסי: 88 שקל
2 סן פלגרינו גדול: 48 שקל
מקיאטו: 10 שקל
הנחת הרצה לרגל הפתיחה: 62 שקל
טיפ: 50 שקל
סה"כ: 462 שקל
נא להמתין לטעינת התגובות
