עולם הזוהר: הבוטיקים של אלנבי בתל אביב
אליען לזובסקי יצאה להכיר מקרוב את החצר האחורית של עולם האופנה הישראלי. אחרי שנחשפה לשמלות צבע מסנוורות וטקטיקות מיקוח, היא גילתה מי באמת שולטת בממלכת הפאייטים
אוהבת לא, הרהרתי, אבל אני מוכנה לסגור איתך על נפעמת. ובאמת, תנסו אתם להישאר אדישים לשמלה מנומרת בצבעי אדום בית מטבחיים וכתום מנדרינה מעופשת, שמנוקדת בכ-3,200 פאייטים אשר הופכים אותי לנוצצת יותר ממסלול נחיתת חירום בנתב"ג.
אלוהים, חשבתי כששלפתי אותה מהקולב ב"סן רמו", חנות שמלות הערב באלנבי 70 בתל אביב, זה מתאים יותר לדראג קווין דשנה שמחקה את אריתה פרנקלין, מישהי עם שם במה כמו ג'סיקה היסטריקה וישבן בגודל של מייבש כביסה.
סקרתי אותה בעיניי, ספק מתרשמת, ספק מבועתת מממדי האקסטרווגנזה. היא לא הטעם שלי, זה בטוח, אבל לא יכולתי שלא להעריך את פרץ המגלומניה המסחרר שנבע ממי שיצר אותה. קריאטיביות לא חסרה שם. כלומר, קריאטיביות מפחידה למדי, ובכל זאת.
ועכשיו היא נוזלת מהגוף שלי, כבדה כאילו לבשתי על עצמי אדם נוסף, מנצנצת כמו מטח הזיקוקים של יום העצמאות. "וואו", פועות שתי לקוחות אקראיות בהתפעלות. "וואו", גונח דורון, בעל החנות, בסיפוק. "וואו", פולטת אני בתדהמה שקטה ומנסה לזהות את האישה שנשקפת אליי מהמראה - שילוב בין עץ חג מולד, אום כולתום והמזרקה של יעקב אגם מכיכר דיזנגוף.
שנים שאני חולפת ליד חנויות שמלות הערב באלנבי ולא נעצרת לידן אלא בכדי לפלוט גיחוך משועשע ומתנשא. בכל פעם שאני נתקלת בעוד יצירת פאר המנקזת לתוכה תועפות של שיפון, אורגנזה, פאייטים ואבני חן, אינני יכולה שלא להיעצר, ולשאול את עצמי מיהן, למען השם, הנשים שמוצאות את השמלות האלו יפות.
עם השנים, השאלה הזו הפסיקה להיות רק יהירה והחלה להיות גם סקרנית. בכל זאת, מדובר בקהל עצום של אלפי ואולי עשרות אלפי נשים, שרוכשות את השמלות האלו ומתהדרות בהן בערבים החשובים בחייהן. אז איך יכול להיות שאנחנו מסתכלות על אותן פיסות טקסטיל ומגיעות למסקנות כל כך הפוכות?
יש נשים שעבורן אירוע משמעותו שמלה. התרגשות נדירה, פרפרית, שלופתת להן את הבטן ברגע שהן מבינות שהזדמן להן צידוק נדיר לצאת ולחפש לעצמן פריט חגיגי במיוחד לכבוד הערב הגדול - תהא זו חתונה, בר מצווה או ברית.
נשים אחרות אולי יסתפקו בחליפה מהוגנת וייצוגית, בגלביית שנטיפי, או בטרפז א-סימטרי של איזו מעצבת מקומית יומרנית. לא הן. פעם בכמה שנים מזדמן להן רגע מתוק, שבו הן יכולות לעמוד במרכז ולזהור כמו מגדלור. עבור הנשים שרוכשות את השמלות שלהן באלנבי, זה בדיוק מה שהן רוצות-לזהור. באלפי נצנצים, פאייטים ואבני חן, שיהדהדו את התרגשותן ושמחתן.
נהוג
ואולי, מצד שני, יש בזה גם משהו קלסי, מזרח אירופי ואצילי, שהנשים הישראליות בכלל לא מכירות? בכל זאת, כולנו ראינו "רוקדים עם כוכבים" וגילינו עולם שלם של אסתטיקה מנצנצת שזרה למקומיות רבות. ובכלל, מי החליט ששמלת ערב ראויה היא רק כזו שנרכשת ב"כתומנטה"? או, להבדיל, ב"גוצ'י"?
לכאורה , אין הרבה הבדל בין אור הסנוורים שיכה בכם כשתיכנסו לחנויות שבאלנבי לבין זה שיסמא אתכם כשתחדרו להיכלי הנצנצים היוקרתיים של צפון דיזנגוף. מה שעושה את ההבדל, לפחות במבט ראשון, הוא הגודש. בחלון הראווה של המעצבת גלית לוי מוצגות שמלה או שתיים ותו לא.
בחלון הראווה של "אופנת רמי" באלנבי 72 מוצבות כמעט 15 בובות, כל אחת מתהדרת בדגם שונה, וזה עוד מבלי להזכיר את עשרות הקולבים שתלויים על משקופי הדלת. החנות עצמה גדושה בסחורה להתפקע, מאות שמלות שחנוטות בתכריכי ניילון, ורחוקה מלהזכיר את אווירת הבארוק המצויצת המאפיינת בדרך כלל את סגנון העיצוב של החנויות של צפון דיזנגוף.
רמי יהושע, 60, הבעלים, הוא גבר נאה שעננה כהה של טרדות רובצת דרך קבע מעל ראשו. הוא למד את "הביזנס", כמו שהוא קורא לו, בטהרן. משפחתו היתה בעלת מספר חנויות בגדים, שמוקמו ברחוב הראשי בעיר.
יהושע עצמו נולד עם המדינה, ב-48', אך כשהיה בן שלוש שבו הוריו לטהרן כיוון שלא התאקלמו בארץ. בגיל 30 חזר לישראל "מאהבת המדינה", לדבריו, ולפני 25 שנה רכש את החנות ברחוב אלנבי. הוא היה מהראשונים ברחוב. שנות השמונים והתשעים היו שנות הזוהר של העסק, הוא טוען, אבל מאז שהקניונים נכנסו לתמונה בשנות האלפיים, העסקים נחלשו מאוד.
השמלות בחנות שלו מיוצרות על ידי קוריאנים בבתי חרושת בארצות הברית, אליהם הוא נוסע שלוש פעמים בשנה. הן תפורות מבדי סאטן, ז'ורז'ט, שיפון, טפטה וקרפ טושז ומעוטרות, כאמור, בפאייטים, אבני חן ונצנצים, שחלקם נתפרים בעבודת יד וחלקם מהווים חלק בלתי נפרד מהבד. החודשים העמוסים הם מאי עד ספטמבר - עונת החתונות - שלכבודה מגיעות כל האמהות של החתנים ושל הכלות למדוד שמלות.
בכלל, כל חנות שמלות ערב באלנבי משתדלת לפנות לפלח אוכלוסייה אחר של נשים. "אופנת רמי" למשל, מאופיינת, בצורה בלתי רשמית, כחנות המיועדת יותר לאמהות. "אופנת פריז", החנות שצמודה אליה, בבעלותו של אחיו של יהושע, פונה לילדות ולנערות צעירות - כלומר לאחיות הקטנות של החתנים והכלות.
חנות אחרת, "מדונה" (נחזור אליה בהמשך) פונה לאחיות הגדולות וכן הלאה. כל החנויות מקפידות להביא דגמים שונים, על מנת שלא לפגוע זו ברווחיה של זו - אחווה יפה וגם מתבקשת ברחוב צפוף שנאבק לשרוד.
טווח המחירים ב"אופנת רמי" נע מ-500 ועד 1,500 שקל - מחירים עממיים מאוד, שיוצרים בחנות תנועה ערה. כדי לעמוד בעומס, יהושע מעסיק שלוש מוכרות ואת בנו, שמיועד להחליפו לכשיחליט שהוא פורש. מתי זה יקרה? "אני מקווה שבקרוב", הוא אומר, "אני לא יכול יותר".
למה , אני תוהה, אתה לא נהנה? "נהנה?", הוא פוער עליי זוג עיניים קודרות, "מה פתאום? אם לא היה לי הרבה סחורה, הייתי עוזב הכול. נשים זה עם קשה, קשה מאוד לעבוד איתן. עבודה עם עצבים".
עד כדי כך?
"תראי, אני אתן לך דוגמה. יש נשים שיש להן אירוע בעוד שלושה חודשים. באות פה, מודדות מודדות מודדות, אחרי שעה שלמה שמדדו עשר שמלות, אומרות: אנחנו באנו היום רק לשטוף את העיניים, או אני צריכה להביא את הבת שלי או החברה שלי. ואז היא מביאה אותה, והיא משכנעת אותה לא לקנות.
"כל אחת יש לה דעה הפוכה. זה מעייף את הבנאדם. בשביל עבודה כזאת צריך הרבה סבלנות. אנשים שבאים מפריעים יותר מדי ומשקרים יותר מדי. אישה באה לפה, מודדת מודדת מודדת, אומרת 'אני הולכת להוציא כסף' - ובורחת. מה אני אגיד לך, אני לא מרוצה פה. אם היתה לי אפשרות למכור את החנות במכה ולגמור, הייתי מעדיף ככה. עם גברים הרבה יותר קל".
באמת?
"בטח. גבר בא, מודד חליפה או מכנסיים וגומר את העסק. נשים זה מיליון חנויות ולא רוצות לגמור עסק".
"אני רוצה לדבר עם בעל הבית!", מכריז קול חרוך מקצה החנות ואישה ממוצעת קומה פוסעת לכיווני בצעד נמרץ. היא יחפה ולבושה בשמלה שחורה שמעוין מאבני חן מתנוסס על אזור החזה שלה. מאחוריה מדדה נערה מבוישת כבת 12, מבטה כבוש ברצפה וכל ישותה מבקשת את נפשה למות.
דורון יעקבי, הבעלים של חנות השמלות "סן רמו", שם אני נמצאת כעת, מפנה אליה ארשת רגועה. "אני רוצה לשמוע על ספתח ומחיר אחרון לשמלה", היא תובעת ממנו. "זאת השמלה הראשונה ששמתי, רק אני רוצה אותה באדום. אין לה תיקונים, אין לה אפילו מכפלת, אני אלך עם עקבים". יעקובי : "1,800".
"לא", היא מתעקשת, "אנחנו דיברנו על אלף". "אלף אני לא יכול", הוא משיב בנועם, "זו שמלה יקרה". "טוב, מה לעשות", היא מסתובבת ללכת באדישות, "לא צריך". אלוהים, איך אני מקנאה בה. אני כבר מזמן הייתי משלמת 1,800. גם 2,500 הייתי משלמת מרוב לחץ. דולר, אגב.
"אנחנו נגיע ל-1,400", אומר יעקבי לגבה המתרחק של הלקוחה, "אבל לא יותר". "אלף", היא לא ממצמצת, מסובבת חצי גב. "אין תפירה, אין כלום, ואל תתייחס לבטן. זה בגלל שאכלתי הרבה מצות".
"אל תגזימי", הוא מחנדל אותה, "אני אעשה לך עוד משהו ונסתדר, טוב?". היא מהרהרת קלות וכל עצב בגופי נדרך. אפילו אני כבר רוצה שהיא תקנה את השמלה הארורה. "אני רוצה שחברה שלי תבוא לראות את השמלה", היא פוסקת לבסוף. רמי יהושע צדק. נשים זה עם בלתי נסבל.
כעת, בואו נעשה תרגיל קטן בדמיון מודרך ונשער מה היה קורה לו מישהי היתה מעיזה להתמקח עם גדעון אוברזון. לא נראה לי מוגזם להמר שהוא היה הופך לנציב מלח, כשרק משקפי הקרן עוד מתנוססים על אפו ומייצגים את עברו האנושי.
לזכותו של יעקבי, 38, ייאמר , שהוא ממש לא מתרגש. למעשה, נראה שהוא אפילו די נהנה מהעסק. "אני אוהב את העבודה", הוא מודה, "גם את ההתמקחות. בשבילי זה אקשן".
"סן רמו" נפתחה בשנה שבה הוא נולד לאביו, אליהו יעקבי, עולה מאזרבייג'ן, ששכר אותה בדמי מפתח. את השמלות שנמכרות בה תפרו אז בארץ, והן נוצרו על ידי מעצבות כסוזן פרץ וחברות כמו "אופנת גלית" ו"מרילקס". עם הזמן הפך הייצור ליקר מדי והיצרנים הזדקנו ופרשו באופן טבעי, ואז החלו גם ב"סן רמו" לייבא שמלות מארצות הברית, כמו שאר החנויות באלנבי.
יעקבי מגדיר את הקהל שלו כ"עממי. הרבה רוסים, קווקזים ובוכרים, שהם הקונים הטובים ביותר היום. גם העדות המזרחיות קונים יפה מאוד. הם אוהבים יותר את הסטייל הזה, עם החרוזים והפאייטים, זה הסגנון שלהם. גם הערבים קונים יפה מאוד. בואי נגיד שהעשירים קונים בצפון העיר".
איך אתה יודע איזה דגם לקוחה תאהב?
"פה אוהבים דברים קלסיים עם שרוולים. דברים סגורים, לא נועזים. והרבה שחור. הישראליות הכי אוהבות שחור".
למרות שיעקובי מקפיד לבדל את עצמו מהעשירים של צפון העיר, "סן רמו" נחשבת ליוקרתית (יחסית) מבין החנויות ברחוב, וטווח המחירים בה מגיע עד ל-3,500 שקל - סכום שכבר מאפשר להצטייד בשמלת מעצבים פר אקסלנס. יחד עם זאת, יעקובי מתעקש שבכל זאת יש הבדל.
"המעצבים הגדולים לוקחים מחירים מטורפים כי הם חמדנים", הוא אומר. "זה מוגזם ולא מתחשב, כי רוב האנשים הם שכירים שמרוויחים משכורת ממוצעת, ולדעתי לא צריך לשלם על שמלה הון תועפות, כשגם ככה יש לבנאדם הוצאות על חתונה. ותשמעי, הם גם לא תמיד יודעים לעבוד. יש הרבה נשים שמגיעות לפה עם שמלה של מעצב שיצאה לא טוב ואני מוצא להן פתרון".
דורית לביא היא קלידוסקופ אנושי של צבעים. גוני בלונד ואדום שזורים בשיערה, ג'ינס לבן אקונומיקה חובק את ירכיה, גופייה בצבע ירוק רדיואקטיבי מעטרת את פלג גופה העליון, ליפסטיק בורדו משוח על שפתיה וסנדלי פלטפורמה בצבע תכלת בגובה עשרים ס"מ לכפות רגליה. היא בת חמישים, אגב, והיא מוכרת שמלות מחוננת.
הטקטיקה של לביא נשענת על חן אישי בלתי נדלה ובעיקר על השיטה הוותיקה של "מן הקל אל הכבד" - כלומר, בהתחלה היא מראה ללקוחה שמלה שמחמיאה לה באופן בינוני, כדי שאחר כך היא תוכל להראות לה את השמלה שמחמיאה לה באמת.
זה בדיוק מה שהיא עושה כעת עם הלקוחה התורנית, אם לחתן לעתיד, אישה דתייה מאוד ולחוצה מאוד מאור יהודה שנכנסה לפני כחצי שעה ל"מדונה", החנות השלישית שאני מבקרת בה.
הפריט שהיא מודדת הוא שמלת תחרה ארוכה בגזרה אלכסונית הצבועה במעין שטיפת טאי דאי בצבע ירוק זית. לביא כבר מכינה את הקרקע לקראת הפריט הבא - שמלה בצבע בורדו, שתהלום אותה הרבה יותר. מהצד משקיפה על שתיהן ציפי טוב, 42, בעלת החנות.
עד השנה שעברה אחזה ביחד עם בעלה, מוטי, בחנות תכשיטים שהיתה ממוקמת באותה כתובת במשך 25 שנה. בעקבות שוד בחנות, וגם עקב שחיקה ושעמום, החליטו לסגור אותה ולפתוח את חנות השמלות. החלטה אמיצה, אני אומרת לה, לפתוח כאן חנות דווקא עכשיו, כשכל בעלי החנויות אומרים שקשה לשרוד באלנבי.
"מה זה קשה? ", היא מגחכת. "אם לא היה כדאי להם, הם לא היו יושבים פה יותר משלושים שנה. הם עובדים, מחזיקים מוכרות, ולא מוכרת אחת, אלא שלוש או ארבע. אז תאמיני לי שהמצב שלהם לא כזה גרוע". ואכן , טוב מעידה על עצמה שבינתיים הביזנס לא רע, טפו טפו. שמה של החנות מופץ מפה לאוזן, ותנועת הלקוחות ערה.
גם את בונה על הילדים שימשיכו את דרכך?
"איפה. הבת שלי עובדת ב'אמדוקס', חוזרת כל יום מאוחר בלילה. היא לא מוכנה אפילו להתקרב לאלנבי".
בינתיים מגיחה מהתא אם החתן לעתיד, לבושה בשמלה בצבע בורדו. זו שמלה פשוטה יחסית, בגזרה נקייה ונטולת אבני חן, ופתאום מתגלה, מתחת לבגדי היומיום האפרוריים והשיער שדבוק לקרקפת, אישה נאה, דקת גזרה וסמוקת לחיים, שהצבע הולם את גון עורה. היא מביטה בעצמה במראה, מרשה לעצמה לראשונה להתפעל מבבואתה. "יפה? ", היא שואלת את בנה בביישנות, והוא מהנהן, מופתע מעט.
"אתמול מכרתי כזאת ב-1,600, אבל בגלל שזה כל כך יפה לך, אני עושה לך אותה באלף", מנחיתה דורית המוכרת את מכת המחץ, ולא שוכחת להבטיח שהתופרת תאריך את השרוולים ותקטין את המחשוף, כדי לשמור על הצניעות.
האמא נבלעת בתא בכדי להחליף בחזרה לבגדיה הרגילים, מטלפנת לבתה כדי לספר לה בהתרגשות שמצאה שמלה. דורית קורצת לכיווני, מחייכת בסיפוק של שועלה ממולחת. חולפות בדיוק ארבע שניות, עד שהלקוחה מגיחה מתא ההלבשה ומוחקת לה את החיוך. "חשבתי על זה", היא אומרת, "אני רוצה שהבת שלי תבוא לראות את השמלה".
נא להמתין לטעינת התגובות
