בתי ההבראה: הכל-כלול על חשבון הברון
הלחץ והטירוף של החיים בישראל גורמים לנו לחשוב שהמדינה צריכה לממן לנו נופש, לפחות פעם בשנה. אז זהו, שפעם היא באמת מימנה
הרבה לפני הצימרים היוקרתיים, בתי המלון והקלאבים בסגנון "הכל כלול" בטורקיה, תרבות הנופש הישראלית הסתכמה בעשרה ימים בשנה של בטן גב, זלילה ואה-גה-דו (או הורה) בבריכה, באחד מבתי ההבראה של קופת החולים היחידה שהייתה אז - הכללית.
בית ההבראה ע''ש בוסל בצפת ארכיון המועצה לשימור אתרים
לכל עובד ציבור או מפא"יניק שכיבד את עצמו במהלך שנות ה-50 וה-60 היה מנוי שנתי לאחד מ-15 בתי ההבראה שהיו פזורים ברחבי הארץ, בסבסוד מלא של הסתדרות העובדים (עד היום יורדים לנו "דמי הבראה" מתלוש המשכורת, מעניין במה מדובר).
בין הידועים שבהם היה בית ההבראה ארזה שבירושלים, שאת הקמתו הגה הרצל עוד במאה ה-19, כשהציע להקים במקום "מיבראה" למורים סופרים ואנשי רוח. בשנות ה-50 וה-60 היה ארזה בית ההבראה הכי "אין" בקרב הבוהמה של הימים ההם. גם בית דולפין שבשבי ציון היה חביב על שחקני הקולנוע של התקופה. בתי הבראה ידועים נוספים
הנופש בבתי ההבראה כלל ארוחות נדיבות, בריכות שחייה והופעות תרבות, אך גם חוקים נוקשים כגון הליכה לישון בעשר בלילה, איסור לעזוב את המתחם ואישור להאזין רק לקול ישראל. כמובן שעל חגיגות אלכוהול וסרטי פורנו בתשלום לא היה מה לדבר.
במהלך שנות ה-70 וה-80, עם פיתוח המלונות המואץ ותרבות הצימרים המתפתחת, ירד קרנם של בתי ההבראה. רובם נקלעו לקשיים כלכליים, וכמו מפא"י, הם היום שייכים להיסטוריה. חלקם הוסבו לאתרי נופש, חלקם נמכרו לידיים פרטיות. מקצתם, כמו בית ארזה ובית בוסל, עוד עומדים זנוחים, נטושים, מחכים שהבעלים או העירייה יזכרו בהם, ויאפשרו למועצה לשימור אתרים לדאוג להשבת כבודם.
כיום, כשמחירי הנופש בארץ מרקיעים שחקים, וסופ"ש במלון באילת מתומחר כמו שבוע באנטליה, נותר לנו רק להתרפק על הימים ההם, ולהתגעגע.
נא להמתין לטעינת התגובות
