עיצוב ישראלי: צורה לנו
הספר "אימפרוביזציה, עיצוב חדש בישראל" של היסטוריון העיצוב מל ביירס שולח את מיה דבש לבדוק עם מומחים האם יש בכלל עיצוב בעל מאפיינים מקומיים מובהקים
"צילמתי את התמונה הזו באירוע בבית הנשיא לציון מאה שנים ל'בצלאל'. האורחים היו מהודרים, הקוקטייל היה מרשים, היו שם תמונות של שאגאל על הקירות ונאומים של גדולי האומה, ופתאום גיליתי את המסמר המכופף הזה. פתרון שנמצא בדרך כלל בארגזי כלים של פועלים, בארגזי תחמושת של חיילים או אפילו של צעירים מתנועות נוער. לא הצלחתי להפסיק לצחוק".
אולי לא במפתיע, ספר חדש שעוסק בעיצוב ישראלי נושא את השם "אימפרוביזציה, עיצוב חדש בישראל" (הוצאת "אוניברסיטת תל אביב"). מחבר הספר, פרופ' מל ביירס, היסטוריון של עיצוב, הוא לא יהודי ולא ישראלי, אבל בעל קשר מיוחד לארץ (שאותה הוא מגדיר בשפתו העשירה כ"מסטיק הדבוק לתחתית הנעל שלי", אבל גם כ"זה המקום שבו גיליתי את האדם שבי").
בשש השנים האחרונות הוא חי בתל אביב והתערה לחלוטין בעולם העיצוב המקומי. "עד היום איני בטוח מי הם הישראלים", הוא כותב בהקדמה לספרו, "מצד שני, מעטים הישראלים היודעים מי הם. אם תבקש עשרה ישראלים להציע הגדרה של הישראליות, אתה עשוי לקבל 25 הגדרות".
25 הגדרות? נעניתי לאתגר ושאלתי שלושה מעצבים ואוצרת אחת מהו לדעתם עיצוב ישראלי והאם בעולם הגלובלי שבו אנחנו חיים, עולם שבו את מה שמכונה "עיצוב איטלקי" מעצבים ספרדים, יפנים, בריטים ושאר עמים, יש מקום להגדרה כזו בכלל. לא כדי לערער על אבחנותיו של פרופ' ביירס חלילה, אלא כדי לעורר דיון סביב הנושא.
פרופ' עזרי טרזי, מעצב וראש החוג לתואר שני ב"בצלאל", חזר עם רשמים מעניינים מתערוכת העיצוב האחרונה במילאנו, שהסתיימה לפני כשבועיים. "פגשתי שני מעצבים מביירות שהציגו שם לראשונה", הוא אומר. "אני חייב להודות שכל המאפיינים של העבודות שלהם דומים מאוד למאפיינים של העבודות שלי ושל עמיתיי לעבודה.
"גם הם משתמשים ברדי מייד (שימוש בחומרים ובחפצים קיימים והפיכתם למוצר חדש, מ"ד), גם הם מעצבים 'One-Off' (מונח שתבע המעצב רון ארד, שמשמעותו מוצרים ייחודיים שלא נוצרו בייצור המוני, מ"ד) וגם אצלם ישנה התייחסות לפן הפוליטי החברתי". אז האם ישנם בכלל מאפיינים לאומיים? רק בדקויות כנראה.
"אני מרגיש נוח יותר להשתמש במונח 'עיצוב בישראל'", אומר פרופ' יעקב קאופמן, מבכירי המעצבים בארץ והאב הרוחני של דור שלם של מעצבים שצמח כאן בשנים האחרונות. "יש מעצבים ישראלים טובים והם על המפה".
על עובדה אחת מסכימים כולם: כשם שאנחנו מזהים ישראלים בחו"ל (מקילומטרים, כמו שנהוג לומר), כך גם לעיצוב הישראלי יש טביעת אצבע
"אין לנו בלעדיות על אף אחד מהמרכיבים", אומרת אוצרת העיצוב נירית נלסון. "רק על הקומבינציה. אנחנו לוקחים קצת מפה וקצת משם, מערבבים יחד ויוצרים משהו שהוא מעין פיוז'ן".
את המונח "פיוז'ן דיזיין", שהיה שמור עד לאותה עת רק לאוכל, קשרה נלסון לעיצוב מוצר לראשונה ב-2002, בקטלוג התערוכה "סביבות" שאותה אצרה בטוקיו.
חשוב לציין עוד שהן הספר שצוין לעיל והן הכתבה שלפניכם עוסקים בפן מסוים של העיצוב בישראל, זה המכונה "עיצוב אישי". העיצוב התעשייתי (של מכשור רפואי ושל מוצרי אלקטרוניקה והייטק) אינו בא לידי ביטוי, כנראה משום שהוא פוטוגני פחות.
"זהו עיצוב אקדמי", אומר פרופ' טרזי, "או אולי נכון יותר לומר אקדמיסטי - כזה שצומח סביב האקדמיה. בישראל יש נתק מוחלט בין התעשייה לעיצוב. אין כמעט חברות בתחום עיצוב המוצרים לבית המעסיקות מעצבים. זו הסיבה שמרבית המעצבים האיכותיים בישראל מסתובבים סביב האקדמיה. במדינות שבהן התעשייה מאוד חזקה, כמו איטליה למשל, לאקדמיה יש הרבה פחות כוח".
את מה שיכול היה להיחשב לחיסרון גדול מאוד (היעדר תעשייה קולטת עיצוב), מנסים כאן להפוך ליתרון.
כיוון שמעצבים ישראלים לא נאלצים לעמוד בדרישות שהחיבור עם עולם התעשייה היה תובע מהם, הם יכולים ליצור עיצוב ניסיוני, מקורי, מפתיע, כזה שאינו נכנע לתכתיבים מסחריים ואינו מכוון לטעמו של הקהל דווקא - עיצוב קונספטואלי העוסק במהות ולא בעידון, כזה שתחושת ה"וואו" שהוא יוצר מגיעה מהחיבורים המפתיעים ומן ה"עמלנות" שבאה לחפות על מחסור באמצעי ייצור.
אז מה הם המאפיינים של עיצוב ישראלי? פרופ' ביירס מונה בספרו שבעה כאלה: חוש הומור, דחייה של מושגי היופי הבורגניים, קשר חזק למשפחה ולילדים, עניין בבידור ובמזון, הנטייה למחזר חומרי פסולת או לשנות את ייעודם של חומרים בדרכים מקוריות, נטייה לשלב מוצרים למוצר אחד בעל שני תפקידים והאחרון, העיצוב הישראלי נוטה להיות חילוני וממעט לשאוב רעיונות ותפיסות מעיצוב כלי הקודש המסורתי.
כל אחד מן המעצבים איתם שוחחתי תהה לגבי כמה מן המאפיינים הללו ואף הוסיף עליהם כמה משלו, אבל עניין היעדר המסורת חזר ועלה שוב ושוב. "אין לנו כאן מסורת של אמנויות ומלאכות יד", אומר פרופ' קאופמן. "הפרדוקס הוא שבמסורות היהודיות היו בעלי מלאכה, אבל האמא היהודייה רוצה בן עורך דין ולא סנדלר.
"בארץ שבה אין מסורת ארוכת שנים של עיצוב יוצאים דברים עילגים. בעילגות יש קסם, אומנם, אבל אסור לנו להתבלבל - זהו עדיין קסם של עילגות יותר מאשר בעיטה בפרצופה של הבורגנות". פרופ' קאופמן גם הוסיף מאפיין נוסף משלו - שבדרך כלל מרבים להתייחס אליו כשלילי בהקשר לעיצוב ישראלי - החקיינות.
"כיוון שאנחנו לומדים מהר, סטודנטים יודעים היום מה הולך בעולם והם מחקים אותו. הרבה מאוד ממה שאנחנו עושים כאן מושתת על חקיינות, אבל אני לא רואה בזה שום דבר רע. אי אפשר ללמוד בדרך אחרת. חקיינות בעיניי היא פעילות לגיטימית וחכמה, בתנאי שאתה מודע לה ומשתמש בה ככזו כדי להתקדם הלאה", הוא אומר.
היעדר המסורת עולה גם מדבריו של פרופ' טרזי, ובמיוחד באחת ההגדרות שהוא מציע - הגדרה על דרך השלילה: "המגמה הניאו בארוקית ששטפה את אירופה בשנים האחרונות פסחה למשל על העיצוב הישראלי", הוא אומר.
"אנחנו לא ניאו בארוקים. ראשית משום שאין לנו מטענים תרבותיים שאנחנו יכולים לדלות מתוכם את הכיוונים האלה ושנית, משום שהמציאות כאן חזקה עד כדי כך, שהיא מחייבת אותנו להיות ניאו ריאליסטים - אין לנו יכולת לברוח ממנה".
אז אנחנו לא ניאו בארוקים ולא מעודנים, העיצוב שלנו ראשוני ומחוספס, ישיר וכן, יש לנו נטייה להשתמש בחומרים ובחפצים קיימים ולגאול אותם באמצעות חיבורים מפתיעים וגימורים לא מושלמים, ומשום שאין תעשייה הממתינה להוציא לאור את העיצובים שלנו, אנחנו בהחלט יכולים להרשות לעצמנו לצפצף על החוקים.
ומה הלאה? מה צפוי לעיצוב שלנו בעתיד? שרי פארן, אוצרת ובעלים של גלריה "פריסקופ" לעיצוב בתל אביב, עונה על השאלה הזו בדבריה שמופיעים בספרו של פרופ' ביירס: "קשה לחזות. מאחר שאין בארץ תעשייה קולטת עיצוב, ולא נוצרים בה מוצרי צריכה מעוצבים... יכול העיצוב הישראלי להפנות את מרצו לייצור מוצרי עיצוב-אמנות מקוריים ו'פרועים' שיש להם דרישה גוברת בעולם...
"המעצבים הישראלים מעיזים 'ללכת על כל הקופה'... השחרור מן הפשרות שהחיבור עם התעשייה תובע, מאפשר לישראל לשמש כמעבדת ניסוי וכקטליזטור של רעיונות חדשים ומקוריים - השראה לעולם העיצוב הגלובלי". אמן , כן יהי רצון.
נא להמתין לטעינת התגובות
