"אופנה זה לא פחות חשוב מספרות"
לא תאמינו, אבל את המשפט הזה אמר לא אחר מאשר יורם קניוק. לרגל חגיגות השישים, הוא איחד כוחות עם המעצבת אליס דהן על מנת להשיב אל החיים את מכנסי הפלמ"ח. על הדרך, כמובן, הוא הופך למבקר אופנה
ביער בן שמן, באחת מן ההפוגות בקרבות בין לוחמי הפלמ"ח לתושביה הערבים של המדינה הצעירה, לכדה עדשתו של כרמי את זיוה ארבל, 81, שהיתה קצינת הקשר של הגדוד בין השנים 1949-1945.
ימים ספורים לאחר מכן הופיע תצלומה של ארבל, צעירה נאה בין גברים יפי בלורית ותואר, על שערו האחורי של עיתון "במחנה". בתמונה היא לבושה חולצה קצרה ומכנסי פלמ"ח עדכניים - קצרים, בצבע חאקי, בגזרה גבוהה ועם כיווצים בתחתיתם - שכונו אז "שרווארס", מעין שיבוש של המילה הערבית שרוואל. "אני זוכרת שנשענתי על העץ ושקעתי בהרהורים", היא מספרת היום, שישים שנה מאז אותם צהריים מאובקים. "אפילו לא ידעתי שמצלמים אותי".
התמונה הזו שימשה כהשראה לשיתוף הפעולה יוצא הדופן שנוצר בשנה האחרונה בין הסופר יורם קניוק ("חימו מלך ירושלים", 1966, "אדם בן כלב", 1968, " היהודי האחרון", 1982, "הברלינאי האחרון", 2004, ועוד רבים וטובים) לבין מעצבת האופנה אליס דהן, 39, מהמותג "מיס אליס", בעלת צמד הבוטיקים "שיין". יחד הם מגישים בספיישל יום העצמאות זוג מכנסי פלמ"ח בטעם של פעם ובצבעי כחול וחאקי.
על הזיווג בין השניים אחראי אנוכי. לפני פחות משנה פנה אליי קניוק דרך איש יחסי הציבור אמנון ליברמן, בבקשה לצוות לו מעצבת אופנה שתעזור לו להשיב את מכנסי הפלמ"ח לחיים.
מכיוון שהקו העיצובי המאפיין את עבודתה של דהן משלב מוטיבים של קז'ואל עם טוויסט עכשווי, תוך שימוש בפלטת צבעים מינימליסטית (שחור, חאקי, אפור ולבן), היא נראתה לי כמתאימה ביותר למשימה. וכך, רגעים ספורים מרגע הפנייה, נענתה דהן לבקשה והחליטה לקחת חלק במסע שיגיע אל סיומו, באופן סימבולי, בחגיגות השישים למדינה.
על אף שאין ספק כי הפרויקט המשותף עשוי לספק לדהן לא מעט יחסי ציבור חיוניים, אל לכם לחשוד בכוונות המסחריות של שיתוף הפעולה. שכן בניגוד לגל המחוות הלאומיות שהוגים כל יתר מותגי האופנה המקומיים, מאחורי
קניוק, יליד 1930, הוא בן דור הפלמ"ח, אך מבחינה ספרותית הוא משויך לסופרי דור המדינה (א"ב יהושע, יהושע קנז ועמוס עוז). מבין אלה נחשב קניוק לאוונגרדיסט מכולם, מה שבא לידי ביטוי בכתיבתו בתחביר שבור ואסוציאטיבי ובהשתייכותו לזרם התודעה הנע בין מציאות לדמיון.
הרעיון להחיות את מכנסי הפלמ"ח עלה במוחו לאחר שישב בבית קפה עם ידידתו, עורכת הספרות רנה ורבין, כשלפתע נכנסה בחורה עם מכנסיים קצרים כאלו. "זה היה יפה מאוד בעיניי", הוא נזכר. "שאלתי אותה איפה היא מצאה אותם, והיא ענתה שבאיזו מכבסה של קיבוץ. שאלתי את עצמי למה הן לא לובשות את זה היום, זה כל כך יפה, יש במכנסיים האלו משהו שמאוד מצניע ומשהו סקסי".
יש צורך בזוג רגליים חטובות כדי להשתחל אליהן.
"רצוי. לכל זוג מכנסיים קצרים רצוי. בכלל רצוי להיות יפה יותר. זה עוזר. אבל שמע, אני זוכר שזה מה שלבשו בתל אביב של שנות השלושים, הארבעים והחמישים. אלו מכנסיים שהגיעו לכאן מתנועת הנוער הגרמנית 'בלאו וייס', שהיו לובשים אותם במחנות וסביב המדורה. בארץ כבר לבשו אותם בשנות העשרים, בעיקר בקיבוצים ובתנועות הנוער הישראליות, שהיו נגזרות של ה'בלאו וייס'".
"כמעט שלא היו לנו באותם ימים בגדים או מדים", מוסיפה ארבל. "הבגדים שלבשנו בגדודי הפלמ"ח היו בגדי העבודה שלנו מהקיבוצים. הפלמ"ח היה בקיבוצים, עבד חצי חודש ובחצי השני התאמן, וכך קיבלנו בגדי עבודה: מכנסיים קצרים וגופייה. עם הבגדים האלה נלחמתי".
כמה זוגות מכנסיים היו לכן?
"אני לא יודעת כמה היו ליתר הבנות, אבל לי היו רק שני זוגות. בקושי היה אוכל, אתה יודע. מדים קיבלתי רק בסיום הקרבות, כשעלינו מהנגב אל בית שאן. אלו היו המדים הראשונים של צה"ל, והמידות אף פעם לא התאימו, אז לפעמים הייתי לובשת רק את החולצה הצבאית עם מכנסיים קצרים".
בעידן בו תעשיית האופנה מגלגלת מיליארדים באמצעות תחלופתם המהירה של טרנדים עונתיים, הבחירה בחידוש מכנסי השורטס הפשוטים עם הגומי היא נועזת, ולא ממש מסחרית.
בנוסף, היא מאפשרת לבחון מחדש את יחסו של הדור הצעיר של היום אל דור הפלמ"ח ואל ערכיו. רק הזמן יגלה האם מכנסוני הפלמ"ח החדשים מ"סדרת קניוק" של "שיין", יילבשו על ידי צעירים חדורי אידיאולוגיה, ייפחו את נשמתם בטרם עת כטרנד חולף על אגן הירכיים החטוב של הבנות הנכונות או יישארו בגדר קוריוז בלתי לביש בלבד.
ואולי בכלל תקום להם תגובת נגד, במסגרתה יזכו המכנסיים לתרגום פוסט-ציוני שיציג אותם כבדיחה גרועה על ימים בהם כובע טמבל היה לאביזר חובה. קניוק מאמין שלא. מי שאומר בפה מלא ש"אופנה זה לא פחות חשוב מספרות", רואה בטבילה האופנתית הראשונה שלו סוג של ניסיון לנגח את הגלובליזציה האמריקנית ולהחדיר מעט ערכים מקומיים בדור הצעיר.
"אני בסך הכול רוצה להחזיר לארץ כמה מהפנינים שהיו פה", הוא אומר בנאיביות שאיננה אופיינית לו. "למה צריך לקחת הכול מאמריקה? מהטלוויזיה? אני בסך הכול רוצה להחזיר את המכנסיים הקצרים, את הסנדלים. הייתי גם שמח אם היו מחזירים עוד כמה דברים קטנים, נניח, חולצה רוסית - רובשקה - זה מאוד יפה".
יפה מאוד, אבל למה להתרפק על העבר?
"סנדלים נועלים כבר 3,000 שנה, זה נקרא להתרפק על העבר?".
סנדלים זו כבר שאלה של נוחות. מכנסי פלמ"ח וחולצה רוסית, לעומת זאת, מזוהים עם חברה מסוימת, שכבר לא ממש קיימת.
"גם מכנסיים קצרים נוחים. אלו מכנסי עבודה, לא מכנסיים לרקוד איתם במועדונים. לפני כמה שנים כל הבחורות הלכו כאן ברחוב עם הטוסיק בחוץ. בשביל מה? זה כל כך מכוער וטיפשי. אם יש לבחורה גוף נפלא, ניחא, אבל הלכו עם זה כל מיני נשים מכוערות.
הייתי מטייל עם הכלב בשדרות רוטשילד, וראיתי יותר חוטיני מאשר ראיתי כל ימי חיי. הן היו מתכופפות להאכיל את הכלב, ופתאום הבנתי כמה סוגי תחתונים יש בארץ. שלונסקי אמר פעם שאנחנו לא לובשים בגדים כי אין לנו מה להסתיר. יש משהו בלבוש, אחרת היינו הולכים עירומים.
"אני לא אומר שאז היה טוב, או שהיום לא טוב. להפך, אני חושב שזה מעשיר להחזיר את האופנה הזו. לאחרונה ביקרתי בגרמניה, וכולם לובשים שם עכשיו בגדים משנות השישים. שאלתי למה, אז ענו לי שהם מתגעגעים למשהו. אז למה לא להתגעגע לתקופה כל כך יפה שהיתה פה? שמע, אני לא איזה הוגה דעות אופנתי. סך הכול פגשתי את אליס ומאוד נהניתי. אני מקווה שזה לא יהיה פרויקט חד פעמי. פתאום מצא חן בעיניי הסיפור".
אז עכשיו אפשר להוסיף לך את התואר "מעצב אופנה"?
"תראה, אני סופר. אבל הייתי ימאי, הייתי ברמן, היה לי בית חרושת לפלאפל קפוא, עשיתי כל מיני דברים. כולם נכשלו דרך אגב. אבל אני לא הייתי מתהדר בתואר מעצב אופנה. מובן שאם אהיה מעצב אופנה אשמח לכתבה ב'ווג'".
שלוש פגישות ארוכות התקיימו בין השניים לפני הופעת התוצר המוגמר שמחירו, אגב, עומד על כ-400 שקל לזוג. לא זול בהתחשב בכך שמדובר במוצר שפעם זוהה עם סוציאליזם. בפגישה הראשונה העלה קניוק בפני דהן את הרעיון, בשנייה היא פרשה בפניו את מבחר הבדים והצבעים שאספה ובשלישית כבר עבדו עם תדמיתנית, כדי לדייק בהעתקת המקור.
"זה היה מדהים לגלות עד כמה המכנסיים האלה רלוונטיים בלוק שלהם", מגוללת דהן את חלקה בפרויקט. "יש להם מותן גבוה והם סקסיים וצנועים בו זמנית. התהליך היה מאוד פשוט, כי לא היה כאן תהליך עיצובי. זה היה לשחזר משהו קיים, לתת כבוד. לכן בחרתי לא להכניס את עצמי לשם עם כיסים או אלמנט קישוטי. לכן אין נוצצים ואין כיסים. גם הכפתורים עשויים מכותנה של ציפיות שנצבעו. זה דומה מאוד לקו שלי, כי מאוד נוח ופשוט ללבוש אותם".
"אלו מכנסי עבודה נוחים, טובים וחזקים", מסביר קניוק, שהתגייס לפלמ"ח בגיל 17 ונלחם ואף נפצע בקרב על ירושלים. "בכל מקום לבשו את זה: תנועות נוער, קיבוצים ומושבים. תסתכל על תמונות של אז ותראה כמה קל ללבוש את זה".
ומלבד הנוחות, מדוע הם הפכו לשלאגר?
דהן: "הם פונקציונליים בהשוואה לחצאית, לדוגמה. אתה לא עסוק בהסתרה. זה כמו טרנינג".
קניוק : "יש לי זיכרון משנת 1943, כאשר ביליתי במחנה עבודה של תנועת הנוער בבאר טוביה. כשירדנו ממגדל השמירה, אחת הבחורות, מינה, נפלה נפילה איומה והיתה עם חצאית. אבל תוך כדי נפילה, לפני שהיא שברה את הראש, כל מה שעניין אותה היה לסגור את החצאית עם הידיים. עם המכנסיים האלה לא רואים כלום".
המכנסיים ביטאו ערכים מסוימים?
"מכנסיים לא מבטאים ערכים. אבל באותה תקופה היינו מאוד פוריטנים. לבשנו שתיים-שלוש חולצות: לבנה, חאקי, שחורה או כחולה ולפעמים חולצה רוסית שחורה. בשנת 1949, כשעבדתי כמלח במרסיי ופעלתי להבאת עולים ארצה, רכשתי שם חולצת משי משובצת שמצאה חן בעיניי.
"כשהגעתי ל'כסית' בתל אביב, אני זוכר שכשנכנסתי מאות עיניים ננעצו בי בתמיהה של 'מה זאת החולצה הזאת?'. אני לא אומר שזה היה טוב, אבל הפשטות היתה חלק מהחיים שלנו. ועשו הרבה דברים יפים בתוך הפשטות. לסוג מסוים של אנשים, לבורגנים, היו כל מיני שמלות יפות. לבשו פרוות".
תל אביב אז היתה מאוד בורגנית. בית האופנה של סטפן בראון שגשג באותן שנים.
"בהחלט, למרות שבארץ אי אפשר ללבוש פרווה כי חם. זה בדיוק מה שאני אומר לגבי סנדלים - אתה לא נועל סנדלים בפריז כי יכול לרדת פתאום גשם. כאן לא יורד גשם חמישה חודשים, אז למה לא לנעול סנדלים? אבל אני לא חושב שאז היה טוב יותר או פחות טוב, אלא עניין של פשטות. אנשים לא רצו אחרי אופנות ולא החליפו גרדרובות מדי עונה".
זו גם חשיבה של דור צעיר וסוציאליסטי.
"זה לא נכון שכולם חיקו אחד את השני. אנשים הם חקיינים מטבעם, אבל זה לא היה שכבות של שווים יותר או פחות. בנות שלבשו את המכנסיים הקצרים היו קיבוצניקיות ובנות של תעשיינים. אלו היו מכנסיים שיצרו זהות אחידה.
"תמיד היו אלה שהתקשטו יותר או עם סנדלים צבעוניים, אבל לא היו יותר אפשרויות. לבנים היו שני סוגי סנדלים, שני סוגי נעליים גבוהות, ויותר מאוחר היו נעליים חצאיות. אבל תמיד היו ארבעה צבעים לחולצות: חאקי, כחול, לבן ושחור, שהיינו רוכשים בחנויות כולבו או ב'אתא'".
דהן: "היתה תלבושת אחידה מאוד יפה שמטשטשת את המעמדות. כולם אחידים".
השאלה היא האם תלבושת אחידה לא מטשטשת גם את הזהות האישית של הפרט.
קניוק: "לא, ואני אגיד לך למה. השיער שונה, העיניים. נכון שהיתה יוניפורמיות, אבל גם היתה לך אפשרות לבחור. אנשים לא הוציאו את הכסף על בגדים. זה היה מותרות. תמיד היו אנשים שהיה להם, אבל הם לא חשבו שלהוציא הרבה כסף על בגדים זה שווה. למה לא לקנות בכסף הזה שעון?
"כשהייתי ילד היתה מגיעה אלינו תופרת הביתה. אמא שלי היתה הולכת לרכוש בדים ביפו או ברחוב גאולה, והתופרת היתה מגיעה, יושבת יום שלם בבית ותופרת לי מכנסיים וחולצות. הרבה אנשים עשו את זה אז. ויכולת אז לעצב בגדים בטעם אישי.
"אמי תמיד היתה אומרת שאנחנו עניים מכדי לקנות בזול. לכן היא היתה מעדיפה לקנות ביוקר משהו טוב, שיחזיק מעמד. אנשים לא רצו להיות יוצאי דופן, רצו להיות כמו כולם. כל חיי ניסיתי להיות כמו כולם וזה לא הלך. אז כנראה משהו קורה כשאתה לובש מכנסיים אחידים".
"עם היעלמותו של הפלמ"ח, נעלמו גם הבגדים שזוהו עימו. בקיבוצים הם עוד זכו לפריחה מסוימת, אולם כשאלו התפוררו גוועה גם הנוסטלגיה הזאת.
"הכול נעלם", אומר קניוק בהשלמה. "תנועות הנוער, הפלמ"ח, הערכים וצורת החיים. רק אני לא נעלמתי. אבל היום יש גם דברים טובים: מערכות היחסים אז היו מסובכות בהשוואה להיום. אנשים לא חשבו שניתן להתגרש. היו נתקעים אחד עם השני שנים רבות.
"אני נשוי היום 49 שנה, תקופה שנחשבת ארוכה, אבל פעם כולם היו נשואים הרבה שנים. לכל תקופה יש הייחוד שלה. מה שלבשנו בשנות החמישים זה לא מה שלובשים היום".
אז אתה חש בשינוי שעבר הלבוש המקומי מאותן שנים עד היום?
"אני לא מבקר. אבל אני חושב שלא צריך לחקות אחרים. יש לנו תרבות משלנו, שמושפעת מאחרים אבל היא מקורית. כשאני בדנמרק תמיד קר וכולם הולכים עם מעיל, ויחד עם זאת הם נראים דנים או שבדים ושונים מהאנגלים. אז למה לא לשמר את מה שטוב בארץ? אנשים אוהבים להתלבש ואוהבים להתפשט.
"אני זוכר שכאשר הבנות הצעירות התחילו לפתח שדיים, הביאו להן חזיות עם ברזלים. הן היו מסכנות, והיו צריכות למצוא חולצות שיסתירו אותן. היום המצב הרבה יותר נוח, ויש סיליקון.
"לפני עשרים שנה ביקרתי חברה בפריז. היינו הולכים לטייל מדי בוקר וכשהיינו מגיעים אליה הביתה לאכול צהריים, היא היתה נכנסת לחדר השני, עושה שני דברים קטנים והיתה נראית אחרת. לצרפתיות יש את זה. בארץ, לעומת זאת, נשים בנות חמישים ושישים יושבות עם מחשופים עמוקים. זה לא יפה.
"הן לא מבינות שזה לא עושה אותן יותר צעירות. אנשים צריכים לקבל את הגיל שלהם. בעוד שבועיים אהיה בן 78. אני רוצה להיראות כמו בן 78. אני לא רוצה ללבוש עכשיו מכנסיים נמוכים כמו הישראלים שעומדים מעל המנגל ורואים להם את התחת, זה כל כך מכוער, כל כך מכוער".
מה זה להתלבש כמו בן 78?
"לנשים יש נטייה לחשוב שאם הן יתאפרו כבד או יעשו ניתוחי פנים הן ייראו יותר צעירות. הן נראות מגוחך. אין מה לעשות, העור מתרפה. לי כמעט אין קמטים, אבל לרוב החברים שלי יש. מה זה יעזור אם הם ישימו קרמים? רואים בחורה יפהפייה בת 18 שמפרסמת אותם, והנשים הזקנות חושבות שהן ייראו צעירות. כל המושגים של המותגים הרסו פה את האנשים".
אבל אתה מבין את הצורך של אנשים להתלבש יפה.
"מאוד. גם אני מתלבש יפה. אני אוהב את הז'קט ג'ינס הזה", הוא מצביע על הז'קט שאיתו הוא מופיע בתמונה. "יש לי אותו כבר עשר שנים. החולצה הזאת", הוא מצביע על חולצת הכותנה השחורה והמכופתרת שעליו, "אני לובש אותה כבר 15 שנה. יש לי בבית חולצות בנות 20 שנה . למה צריך להחליף? אפשר לגוון, אבל לא צריך כל הזמן לזרוק ולהתחיל דבר חדש".
נא להמתין לטעינת התגובות
