קארין דנסקי: לא נגענו
לא בתמונות (כי היא שונאת פוטושופ ונראית מצוין בלעדיו) ולא בציטוטים (כי הם דבש ניגר). לרגל חגיגות השישים, קבלו את אייקון הסטייל הישראלי הגדול של כל הזמנים - קארין דנסקי. מילה שלנו, אין דברים כאלה
"היית מתה".
אני לא מבינה מה הסיפור. הרי יודעים שאת לא בת 20, את נראית מצוין, מה הבעיה?
"הפסקתי להגיד את הגיל שלי כי זו סביבה לא מפרגנת לנשים, במיוחד בתחום האסתטיקה. כולם כבר רוצים לראות את קארין בדיור מוגן. מה משנה הגיל? מבחינתי אני בת 29. תראי את גילה אלמגור, איך היא עובדת. ואני נראית יותר טוב ממנה. ועדיין, הלוואי שהיו לי את החיים שלה, עם החופשות והפינוקים".
אז אני מבינה שאין על מה לדבר.
"לא. הגיל יהיה כתוב על המצבה שלי".
מה עוד יהיה כתוב עליה?
"פה קבורה הכלבה".
אוקיי. אז על קילומטרז' ביולוגי אין מה לדבר, אבל בכל אספקט אחר, קשה לעצור את קארין דנסקי. יש לה המון מה להגיד. עד כדי כך, שהדיבור המתנחשל שלה כמעט מונע שאלות הכרחיות. בין אם במהלכים פוליטיים או בהשתלות ישבן עסקינן, דנסקי מהדסת בנחישות בין מהמורות הריאיון. המטרה שלה ברורה: להיות רלוונטית בישראל של 2008, לפחות כמו לפני שלושה עשורים.
כשהבמאי דוד דרעי טען לאחרונה בריאיון שהיא מתקשה להבין שהיא פאסה היא נעלבה עד עמקי נשמתה המעוצבת, ובצדק. "הוא הפך אותי לבדיחה", היא זועפת. "אני לא חנטריש. מעורב עורך דין בסיפור. שנות הזוהר שלי לא מאחוריי! אני נותנת הרצאות ב'איכילוב'! מדריכה נשים, כותבת. העיתונות באה אליי".
לזכותה של דנסקי ייאמר שהיא מתחזקת חיצוניות בהתאם: לפגישתנו היא מגיעה רזה ופריכה כגבעול אספרגוס צעיר, בסקיני ג'ינס זעירים, אפידרמיס מתוקתק, איפור מתקתק וטפרים מושחזים. "אני לא יכולה לצאת מהבית בטרנינג", היא מפטירה. "מקארין מצפים ליותר".
כדי להגיע למעמד של פגישה עם האיקונה, אגב, נאלצנו לעבור מסע כומתה קולוסאלי, שכלל ויכוחים ארכניים וטרחניים על הצלם, הסטייליסט והביגוד, כולל עיכובים. לבסוף
יותר מארבעה עשורים שהיא משחקת את תפקיד המלכה האם בעולם האופנה המקומי: תחילה כדוגמנית מיתית ובהמשך כמאבחנת וכמגדלת דוגמניות על ומלכות יופי, מרינה מור, דרך רונית יודקביץ' ועד גלית גוטמן. כיום היא משמשת כיועצת תדמית ויופי, כמרצה וכעיתונאית אופנה ברשת.
"אני גם עיתונאית, גם אייקון אופנה וגם סלב. אני נושקת למספר צירי זמן", היא מפרשנת בנדיבות. "יכולתי לעשות המון דברים. בחרתי באופנה, והייתי הדוגמנית הכי מצולמת בארץ. עבדתי 24 שעות. אני זוכרת שעשו קמפיין לנייר טואלט ורצו שאצטלם עליו. אז בעלי אמר: עד כאן. אני לא מוכן שינגבו את התחת עם הפרצוף של אשתי.
"כשאני הייתי דוגמנית, הדברים כאן היו אחרת. היינו יפהפיות אמיתיות, לא כמו היום. בלי שפתיים מנופחות, תחת מושתל וסיליקון. היינו צריכות להיות מושלמות - לא היו בארץ ריטושים. הכול היה שלנו. כיום הכול עשוי, מזויף, מנופח. היופי שלי על זמני, אבל אני לא מנותחת כמו שחושבים".
מה חושבים ומה עשית?
"בטוחים שהשתלתי את התחת במקום הפנים - שעשיתי המון ניתוחים. זה לא נכון. עברתי מיני פייס ליפט ומיני טיפול באזור הלסת ושאיבה קטנה באזור הסנטר. מדי פעם אני עושה בוטוקס. פעם מישהו הזריק לי מתחת לעין שומן עצמי".
מה זה?
"מהתחת, נו. עשה לי נזק. זה מה שקורה כשהולכים למישהו לא טוב. אני מלווה כיום נשים לניתוחים פלסטיים. בשבילן אני מודל לשלמות, ואני גם ישרה. מה שלי מפריע זה כל מיני נשים מתבגרות שעושות ניתוחים בלי לקחת בחשבון איך הן נראות - ואז רואים נשים עם עור זקן ושני כדורי רגל מסיליקון במחשוף. מה את מראה? עור של פיל? אני גם שונאת מכחישות. אני בן אדם עם יושרה. לגבי כל דבר".
"יש המאשימים אותי שאני - קארין - עשרים וארבע שעות דוגמנית, שהמקצוע הפך לחלק בלתי נפרד ממני. למה הם מתכוונים בדיוק אני לא יודעת"
(מתוך ספרה של קארין דנסקי, "המסלול ", 1979)
לכאורה, יכולה דנסקי לשכל רגל על רגל ולגחך על הלבנטינים. במקום זה, הקיסרית של הדוגמנות הישראלית, שעשתה פוזות כשגלית גוטמן עוד היתה כרומוזום לא מנוצל, מסתכלת על המקצוע וחוטפת צרבת. "זה כבר לא מקצוע זוהר. הישראליות לא דיסציפלינריות. מתלוננות כל הזמן. פעם היינו כולנו רזות. היום דוגמניות כאן לא מתעמלות. עושות דיאטות רק כשהן צריכות להצטלם בבגדי ים.
"ויש היום פוטושופ: הן יכולות להיות עם פולקס, חזה עד הבטן, להיראות כמו שווארמה - ומה זה משנה? בסוף נשפץ הכול. לי אומרים גם היום שאני לא צריכה פוטושופ. מאיה בוסקילה עם בגד ים נראית מיליון דולר, ראיתי אותה במציאות וכמעט התעלפתי. כשאני הייתי דוגמנית לא היה לנו סטייליסט. עשינו הכול בעצמנו. וכיום לא יודעים לקבל ביקורת. וכמה פעמים אני נכנסתי לצלם והוא אמר לי 'את נראית כמו התחת שלי היום'? וכמה בכיתי? כשאת מעבירה ביקורת אובייקטיבית, לא אוהבים אותך".
בגלל זה ניקול הלפרין אמרה עלייך לאחרונה שעלבת בה וחיבלת בסיכוייה בתחרות מלכת היופי?
"אני תובעת אותה! אם מישהו היה שם לי סכין לא הייתי מרגישה ככה. אם היו שופכים עליי פח אשפה ציבורי לא הייתי מרגישה ככה.
"זו הוצאת לשון הרע. הרי איפה היא היתה היום אם היא לא היתה מלכת יופי? בבאר שבע. אני נשארתי איתה אחרי שהבנות הלכו הביתה, על חשבון הזמן שלי. אז על זה? ברוריה אבידן אמרה לי 'אני הייתי בין השופטים, אנחנו לא רצינו אותה. לא את'. אנשים צלצלו ואמרו: 'חשבנו לשלוח את הבת שלי, אבל את מפלצת ומכשפה'. זה נזק תדמיתי בפרנסה ונזק עתידני! זה נקרא אובדן פרנסה עתידית. וזה פוגם בכל ההילה הזו שיש לקארין. מה היא היתה בלעדיי?".
טיפחת קאדר דוגמניות. מכירים לך תודה?
"רובן לא יודעות להגיד תודה. כמו רינה מור, שהגיעה שמנמנה והדרכתי אותה. ואחר כך? שום דבר. לאנשים יש 'סנפרוסט' במקום לב. למי נתתי את מועדון 'לאשה'? לחניתה צנטנר! אישה שבחיים לא הודתה לי. ואוטומטית הפכו אותה לדונה אידיאלה. את רואה את התמימות שלי? אני לא מספיק מתוחכמת".
ומה את חושבת כיום על יצוא מסחרי כבר רפאלי ומורן אטיאס?
"לא מתה על רפאלי. בהתחלה היא היתה ברבי מדהימה אבל מאז נעשתה קצת... המונית. עממית. מורן אטיאס סופר מוכשרת. בארץ לא הסתכלו עליה ותראי איפה היא עכשיו. יש לה יופי מסחרי, לא להוט קוטור, אבל בכלל אין כאן כמעט יופי להוט קוטור. מה, שירלי בוגנים? פצצה, אבל נו וויי".
וגלית גוטמן?
"היתה תלמידה שלי ב'תגלית השנה'. מקסימה. לא יודעת כמה היא אינטליגנטית, אבל היא מתנהלת נפלא. יש שתי דוגמניות שאני מעריכה כי הן מיישמות את קארין קצת - ולא בגלל שאני אוהבת את קארין, אין לי פולחן אישיות - גלית גוטמן ורונית יודקביץ'.
"יודקביץ' לא ידעה ללכת. לימדתי אותה מאפס. ממיכאלה ברקו הופתעתי. לי קשה להבין איך בחורה יפה מתכערת. האם אדם אינטליגנטי בגיל ארבעים הופך להיות מטומטם? יו נוור גט א סקנד צ'אנס טו מייק א פירסט אימפרשן. איך היא לא יודעת שאריזת הדימוי שלה פותחת לה דלתות? כנראה שיש אנשים שהיופי שלהם הוא רגעי. ואז זה נגמר. זה פאתט".
יש בעינייך סגנון ישראלי?
"אנחנו עדר. הישראלי הוא אנטי סטייל. אנחנו חקיינים. ישראל היא ג'וק. עם חרמן שכל פעם רוצה משהו אחר. ורואים את זה בפוליטיקה ובחינוך ובאופנה. ואני למדתי התנהלות פוליטית, אז אני יודעת. המדינה הזו נבנתה על ידי אנשים חדורי אידיאלים. אם הם היו קמים מקברם הם היו חוזרים אליו".
את יכולה להגדיר את הסטייל הישראלי דרך אנטי סטייל.
"הבגדים המצועצעים והכריות של שנות השמונים, או תקופת המידי, שנשים קטנות קומה נראו בה כמו שווארמה. או הסופר מיני בשנות השישים, כשהפולקעס הישראליים נראו כמו אסון לאומי. שלא לדבר על העובדה שאז לא היתה מודעות להסרת שיער. טרגדיה.
"כיום, הכי נורא זה מראה האינסטלטור, שכבר אפשר לראות לנשים כאן את החוט של הטמפון. ויש אנשים שמתלבשים בעומס - כמו לאכול גפילטע פיש עם קובה. איכסה. לס איז מור. ויש לי בעיה עם נשים מתבגרות שלובשות בגדים של הבנות שלהן. נראות כמו מצרך החודש".
ואת מי מהדוגמניות העכשוויות את רואה כממשיכה שלך?
"מלאני פרס. נראית נפלא, היא עובדת. כנראה שצריך להיות בת תערובת. היא מדהימה. משדרת יוקרה, חוכמה. הבן שלי נורא אוהב אותה. הוא תמיד אמר, כזו אישה אני רוצה. אז אמרתי לו נו מה, היא מזכירה את אמא שלך!".
"ברגעים מסוימים מאוד של שיחה עם עצמי, הייתי רוצה להיות שוב בת עשרים, אבל עם הרבה ניסיון, חוכמת חיים ובעיקר ביטחון עצמי. כן, אני קארין דנסקי, דוגמנית הצמרת, זו שמשמשת מודל לחיקוי, נושא להערצה, הייתי חסרת ביטחון... או כמו שקראו לי 'דג מלוח'"
(מתוך "המסלול")
סיפור חייה של דנסקי משיק בלא מעט נקודות לזיכרון הקולקטיבי של עמישראל. כשמנסים לפזר את הערפל המתאבך סביב גילה, מתגלה, פחות או יותר, המספר 68. אבל אנחנו לא חותמים על זה.
היא נולדה במהלך מלחמת העולם השנייה בגרמניה כבת שלישית לאב רופא ולאם זמרת. המשפחה שרדה את המלחמה בגרמניה, שבסופה נפטרה אחותה הגדולה והאפילפטית של קארין, מה שהיא תתאר בהמשך כ"צל כבד על החיים שלי". הם עלו לישראל, אך בדרך התפרקו נישואיהם של הוריה ואביה עזב. כיום היא מודה שהנטישה גרמה לה לתסביך אב.
המפגש שלה עם הארץ לא היה מלבב: "ארץ זבת חלב ודבש? אני הגעתי לארץ זבת חלב וחרא. רצו לרסס אותי בדי-די-טי. הגעתי עם נעלי לכה וסרט בשיער וקדתי קידה. ומי הביא סטייל לישראל אם לא העולים ממערב אירופה? כולם כאן לבשו 'אתא'!
"כשדיברתי גרמנית קראו לי נאצית. אם הייתי פוגשת היום את המורה שלי מכיתה ב' הייתי יורה בה. ברגל, כדי לא להרוג, אבל כדי שיכאב לה. לא היו אולפנים, עברתי טראומות. פתאום הצלחתי לדבר: אני זוכרת את שתי המילים הראשונות בעברית שהצלחתי לקרוא: אוטובוס אדום".
דנסקי הזעירה רצתה להיות רקדנית בלט, עד שגילו לה אוושה בלב. אחרי כן למדה פסנתר. "אמא שלי נתנה לי חינוך: תרבות, נימוס, להיות אינטלקטואל, לא להסתכל על הקנקן. אבל היא גם הרביצה לי הרבה", היא מספרת. "היום קוראים לזה ילד מוכה, אז זה היה חינוך. כשלא עמדתי בציפיות או לא מילאתי את ההוראות, חטפתי. זה לא היה מתוך רוע. מצד שני, קיבלתי ארוחת בוקר למיטה. אני לא מאשימה אותה".
את הדוגמנות היא גילתה בגיל 23, כשהגיעה להיות דוגמנית בית במפעל בגדים בבני ברק. "לי בגיל 16 אפילו לא היו שדיים - היו לי ניצנים נראו בארץ. והייתי ביישנית. אז אמרו לי שאני חייבת לעשות את התצוגה, כי מדדו עליי את כל הבגדים", היא משחזרת. חודש לאחר התצוגה היא זכתה בתואר "מיס אלגנס" לשנת 1963 משם הדרך היתה קצרה לקריירה שנסתיימה רק לפני כ-15 שנה, לדבריה, וכללה דוגמנות לבתי האופנה של "איב סאן לורן" ו"טד לפידוס" ולכל מעצבי האופנה הישראלים.
"עד היום מבקשים ממני לעלות על המסלול", היא מדגישה. בגיל 24 היא התחתנה עם שלמה דנסקי, בנם של בעלי חברת האופנה "תלוה מודל" בה הועסקה, ממנו גם התגרשה בהמשך. "במובן של גבר-אישה הייתי די מטומטמת עד שפגשתי את בעלי", היא אומרת. "לפניו היו לי אהבות אפלטוניות".
הייתם מאוהבים בהתחלה?
"לא יודעת. הוא סגד לי. וסבלתי הרבה ממנו. הוא הרים עליי יד וסגר אותי בבית. אבל זה כבר היה כשהוא היה הלום קרב. כשנואל (בנה היחיד בן ה-32, גב"ח) נולד, היה אדם משוגע שניגן בחוץ, וזה היה בעלי. הוא גם כמעט שרף עלינו את הבית. הוא היה חולה".
אמרת שהוא לא רצה שתחיו בחו"ל. זה בעצם מנע ממך קריירה בינלאומית.
"זה לא היה פייר מצדו. היום, בדיעבד, אני כועסת. אבל מה זה יעזור".
שנים ספורות אחרי שהתגרשה ממנו נפטר בעלה מסיבוכים בלבו, אבל עוד לפני שנתגלעו בעיות בחיי הנישואים של השניים, דנסקי היתה צריכה להתמודד עם חונטת הדוגמניות ששלטה אז. היא קראה להן "הוותיקות". הן , מצדן, קרעו לה את הצורה.
"היו שמעונה שוורץ, שהיתה יפהפייה בלונדינית, והיו מימי מרגוליס ושרה אלי, שהיה להן יופי ישראלי", היא משחזרת. "אחר כך התחילה חניתה צנטנר, שהיתה יפה, אבל לא ידעה להצטלם, ובתיה דיסנצ'יק וליאורה לפידות".
ותמי בן עמי?
"נכנסה יותר מאוחר. אני הייתי האייקון של האופנה והיא של בגדי הים. עבדנו ישבן לישבן ב'גוטקס'. לא אהבו כאן שחומות אז. היא גם מאוד יפתה עם השנים. החייתיות, האקזוטיות שלה. ותמי היתה סוליסטית. היא לא יכלה ללכת עם עוד דוגמנית על הבמה - קודם כול אף אחת לא היתה בגובה שלה. אז היא היתה תמיד קדימה יותר. מאוד העריצה אותי".
כשהתחלת עשו לך טבילת אש?
"עשו לי את המוות. מכשפות. הרגשתי את הסכינים בישבן. כשהיו תצוגות עם שמלות כלה תמיד דרכו לי על השובל. היו מלשינות עליי למעצבים שאמרתי שהבגדים של המעצב לא יפים, כשלא אמרתי. הייתי מיודדת עם המעצבים, המוזה שלהם: של אוברזון, ג'רי מליץ ו'קסטרו' כמובן. כשהעליבו והתנכלו לי, שתקתי".
ומתי הפכו תצוגות האופנה לאירוע?
"בסוף שנות השישים והשבעים נפתחו כאן בוטיקים חדשים, התחילו תצוגות אופנה. הגיעה הטלוויזיה. אלנבי היה אז כמו כיכר המדינה - היו האחיות אנגלנדר, לולה בר. תצוגות האופנה היו למטרות צדקה, בעיקר מטעם 'ויצו'.
"אני זוכרת שאני ותמי היינו עושות בערך שמונים תצוגות בשנה של 'ויצו'. ואת יודעת מה זה היה לנסוע עם השום והבצל והקוטג' והסיגריות של תמי במונית? אחרי זה נפתחו הקניונים שהיו בהם תצוגות, וגם בבתי מלון כמו 'הילטון'. אנשים היו מתקשטים ומתלבשים לתצוגה.
"זה היה אירוע! ב-74' נסעתי לפריז וקניתי פלטפורמות של 20 ס"מ בוורוד. הייתי דוגמנית הבית של גדעון אוברזון. היה דיליי בטיסה והיתה תצוגה וגדעון כמעט קיבל מחזור מהאיחור. כשהגעתי מהשדה הוא ראה את הנעליים וביקש שאנעל אותן לתצוגה. אבל על המסלול הסתכלו רק על הנעליים מפריז. כיום אנחנו שבעים. אין התרגשות".
וממה את מתרגשת כיום?
"קשה מאוד לרגש אותי. אני במיני דיכאון".
"דעו: גם אני בן אדם עם תקוות ואכזבות. עם יום מתוכנן ועם יום של צד שמאל. אבל כל עוד אני יודעת שאני ההתחלה ואני הסוף לכל דבר, יש לי תמיד למי לפנות"
(מתוך "המסלול")
חייה של דנסקי מהגירושים ועד היום אינם עניין קל בכלל. "בעלי השתגע. היה לו הלם קרב והמשפחה שלו האשימה אותי. גידלתי את נואל לבד. בעשר אצבעות. עד היום אני מחזיקה לבד הכול".
איך מסתדרים כלכלית?
"לא התחברתי כמו אחרות לשוגר דדי, ולא היו חסרות הזדמנויות. הקרבתי חלק גדול מהחיים בשביל נואל. אני מסתכלת על נשים שבעליהן מפרנסים אותן והן נראות לי נחותות. היו תמיד נשמות טובות ששאלו מאיפה הכסף, שיקפצו לי".
מאיפה באמת?
"עבדתי כמו חמור. והיו לילות שלא נרדמתי בלילה מהלחץ הכספי. אין לי משפחה להתייעץ".
עם מי מתייעצים?
"מול המראה. עם עצמי. אין חברים במקצוע הזה. החברים שלי הם לא מהברנז'ה".
בריאיון שנתנה לאחרונה חניתה צנטנר, קולגה שלך, היא דיברה על קושי כלכלי ונפשי. יש השקות ביניכן, הבעל שחלה, ההתמודדות הכלכלית?
"אני וחניתה זה משהו אחר לגמרי! אחד הדברים הפתטיים בעיניי הוא אנשים שמתבכיינים. כל אחד מציע את המיטה וישן בה. יו הב טו נואו האו טו ליב. שתלך לעבוד".
ואיזו מין אמא את?
"מאוד מגוננת. היתה תקופה שלא דיברנו חצי שנה. נואל הוא לא ילד קל. אינטלקטואלית הוא גאון, מנטלית הוא ילד. יהלום מבוזבז. הטעות שלי היתה שאחרי הצבא הכרחתי אותו ללמוד, והוא רצה קצת חופש. הוא כעס על זה וברח לירושלים. הלכנו אפילו לטיפול זוגי.
"זה היה רעיון שלו. אני ההפך ממנו - לא משאירה כלום למחר. היו לנו הרבה עימותים. הטיפול נתן לי ביטחון. כיום היחסים טובים. אני מודה שהתעייפתי. הגעתי למסקנה שבסוף הוא תמיד חוזר אליי".
אחרי שהוא התבגר, יכולת להתפנות למערכת יחסים. למה לא עשית את זה?
"היתה לי אהבה עם גינקולוג ידוע, אבל הוא התברר כחלש אופי. אחר כך היה לי סיפור גדול עם דיפלומט ידוע ועם משפטן באמריקה, שרצה להפוך אותי לג'ואיש פרינסס - רצה לקנות אותי. ואת קארין אי אפשר לקנות".
ומה דעתך על מוסד הנישואים?
"צריך לעשות חוזה נישואים לשבע שנים, עם אופציה להארכה. ואני גם בעד הסכם ממון. מצד שני, בגידה חד פעמית היא לא נוראית בעיניי. אם קורה שלבעל יש משהו חד פעמי ונגמר, לא צריך לעשות מזה עניין. מתקלחים וזה עובר".
ומה דעתך על נשים מבוגרות וגברים צעירים?
"פאתט! כמו גבר עם פרגית צעירה שעדיין רוצה להראות שהעסק עובד. מה גבר צעיר מרוויח מזה? בעיניי זו סטייה - כמו סקס עם אמא שלהם. בכלל, ברגע שאת לומדת לחיות לבד את לא זקוקה ליחסים".
ולסקס?
"יו קאן ליב וית'אאוט איט! במיוחד אצל אנשים בוגרים יותר ובעלי שליטה. צורך בסקס הוא משהו חייתי - לאינטלקטואלים יש גירויים אחרים.
"אני יכולה לקבל אורגזמה מבניין יפה באירופה. חוץ מזה, ברגע שאת קונטרול פריק - ואני כזאת - לא אכנס למיטה כדי לספק יצרים. נו וויי. יש לי כבוד עצמי. לא עם כל דכפין. זה לא נראה לי תרבותי".
תגידי, יש משהו שהיית רוצה שיקרה לך עכשיו?
"שלקארין תהיה תוכנית טלוויזיה. למה לא? אני אמפתית, מראיינת טובה, אנד מייקס אן אימפרשן".
תגובת חניתה צנטנר: "אני קראתי לי ולקארין 'יפה ירקוני ושושנה דמארי של הענף'. אבל המילים שלה הן מילים של טיפשה. הייתי מציעה לה להתחלף איתי ל-24 שעות.
"היא אומרת לי ללכת לעבוד? אני רוצה לשאול במה בדיוק הגברת עובדת? אני מוכנה ללכת לעבודה שלה, אם היא תבוא לעבודה שלי. ועל הטענה לבכיינות אני יכולה להגיד רק שמכל הארץ הגיעו אליי תגובות תומכות. אני לא צריכה להצטדק. כשאין אהבה בלב ורק אגוצנטריות וקנאה, זו התגובה. זה לא מזיז לי וזו בושה".
תגובת ניקול הלפרין: "מטרתה של הכתבה היתה לעודד נשים באשר הן לעצמאות והעצמה בכל רגע נתון. מעולם לא התכוונתי לפגוע בשום אישה באשר היא. ההפך הוא הנכון.
"אני מתנצלת בפני קארין דנסקי אם הרגישה שזו כוונתי כלפיה. קארין יודעת שכמו נשים רבות אחרות בישראל, אני מעריכה אותה ואת תרומתה לאופנה הישראלית ".
צילום: יניב אדרי. סטיילינג: ראובן כהן. איפור: שרון מימון. שיער: אילנה גולן. ע' סטיילינג: אוקי
נא להמתין לטעינת התגובות
