ליל סדר או מפגש פנוים פנויות?
ערב החג בקטמנדו דמה יותר לכנס משתחררים, אבל בזכותו תמר פריאל גילתה שבהגדה לא היו חלוצים ושבפסח לא אוכלים שניצלים
לאחר שתי דקות, ושני עמודים בהגדה, היינו סוגרים את הספרון ופוצחים במצוות אכילת הלחם, השניצל ושאר הארוחה שדמתה באופן חשוד לארוחה משפחתית רגילה לחלוטין, בעיקר כי בשתיהן יש יותר מדי אוכל ואף לא צלחת סדר אחת לרפואה.
לאורך השנים שמעתי אגדות על משפחות שישבו ביחד לאורך שעות, שתו כמה כוסות יין, שרו שירים על גדיים, החביאו חצאי מצות במכונות כביסה, פתחו דלתות למבקרים מנבאים ואף ייעדו תפקיד מיוחד כלשהו לילד הקטן ביותר בשולחן.
מכיוון שידעתי שאת הפסח הזה אבלה במסגרת תכנית יהודית וכשרה למהדרין, החלטתי שזו תהיה ההזדמנות שלי לגלות את האמת בנוגע לכל השמועות הזדוניות הללו, ובעיקר בנוגע לזו הגורסת כי אחרי שני העמודים הראשונים בהגדה מתגולל סיפור שלם שלא קשור בהכרח לעלים מלבלבים.
היכן הוא המקום אליו הולך יהודי בגולה על מנת לחגוג את פסח? לבית חב"ד. מסתבר שלא רק המוח היהודי המבריק שלנו חשב על הרעיון, אלא גם המוחות של כל האוכלוסייה היהודית-תרמילאית בהודו ובנפאל (שמהווה כנראה כרבע מהאוכלוסייה הכללית במדינות אלו).
סדר הפסח של בית חב"ד בקטמנדו נערך במלון רדיסון, וציפו בו לכ-1,500אורחים. האולם הגדול שהיה מלא בשולחנות לבנים ערוכים, היה הכלאה מעניינת בין מפגש פנויים-פנויות, ערב שירה בציבור וכנס משתחררים, בעיקר לאור העובדה שעל כל צלחת הונח כובע מתנת בית חב"ד ועליו נתפרה פרסומת למכללה ישראלית.
המלצרים הנפאלים, עטויים בחולצות פסים כחול לבן ובידיהן צלחות חד פעמיות עם חסה, ביצה וחרוסת, הביטו בתמיהה במתרחש מסביבם ובידם, וכששמעו שאנו מישראל שאלו אם אנו נוצרים.
מכיוון שלא היה באולם הגדול מקום לקבוצה שלנו, עברנו לשבת בלובי. עשרים אנשים סביב שולחן אחד, בדרך להפוך למשפחה, וכל אחד מאיתנו קרא קטע בהגדה. ההגדה,
זה גם טקסט אינטראקטיבי להפליא - משל היה שרהל'ה שרון בערב שירה בציבור – ויש בו הערות הפעלה לקוראים שמצווים לשיר, לצעוק, לשבור מצות, ובעיקר- לשתות הרבה אלכוהול. רק משפחה פולנית כמו שלי, עם מנטאליות ה"דווקא" יכלה לחסוך ממני כל השנים האלו את העונג שבשתייה שמצווה בחוק.
לצערי, באתי לסדר חולה ובאמצע האירוע הקיבה המעורערת שלי עשתה את מה שמישהו בהיסטוריה היהודית היה צריך כבר לעשות מזמן, והתקוממה כנגד המנהג המגונה של אכילה יתרה. כך שמצאתי את עצמי מקיאה בשירותים וחווה הזיות לא מציאותיות בעליל, במסגרתן שמעתי מחוץ לתא השירותים קולות. למשל: "תגידי, אחותי, נכון שהשיער שלי נראה מאמממם הלילה?!".
אחרי שיצאתי מתא השירותים המשכתי הביתה, חולפת בדרכי על פני שתי תרמילאיות שעירות, ומפספסת את החלק השני של קריאת ההגדה. מישהו יודע מה קורה שם בסוף? הם חיים בעושר ובאושר או משהו כזה?
יום לפני כן, להבדיל, שקדנו על הכנת ארוחת יום שישי לשלושים אנשים בביתנו. בשתיים, עם הכנת המרק, אילי אמר שהזמין שני חברים נפאליים להצטרף. בשלוש, תוך עיגול קציצות הכרובית, הוא אמר שהשניים ההם מביאים עוד חמישה חברים.
בארבע חתכנו פירות ובוני אמר שחבר שלו מגיע. בחמש אידינו ירקות ומיכה אמר שקרישנה והילדים שלו באים. בשש מעכנו תפוחי אדמה לפירה ודניאל הודיעה שחבר שלה הגיע במפתיע, מה שתאם את העובדה שאבא של רחלי בא לבקר, וששישה מטיילים-חברים נוספים הגיעו לבית בשבוע החולף.
בשש ורבע צרחנו במטבח "אין מספיק אוכל! אלוהים אדירים, מה נעשה?". אלוהים כנראה שמע אותנו ושלח כדור הרגעה בדמות מיכה, מקולח ולבוש כולו בלבן מלאכי, שהגיע כדי לומר לנו שבשש וחצי השבת נכנסת ולכן יש לנו רבע שעה לארגן חמין ליום שבת בצהרים.
צוות המטבח נרגע, מה שאומר שרובנו דפקנו את הראש בקיר והשאר ניסו להתאבד באמצעות טביעה בפירה. בשבע ערכנו קבלת שבת שכללה שמונה נפאליים שמנסים להבין מה אנחנו שרים ולמה, וישראלית ג'ינג'ית אחת שמנסה להחליט מי נראה שמנמן מספיק כדי לא לאכול באותו הערב.
אחרי שדחקנו 42 אנשים לחדר קטנטן, הבנו שיש פה בעיה חשבונית קלה שנבעה מהעובדה שרק 30 כלי הכסף היו כשרים לפסח. מיכה, לעומת זאת, פתר את הבעיה בקלות בכך כשאמר שאפשר להשתמש בכלים לא כשרים, כל עוד לא יהיה מגע בינם לבין הכלים הכשרים.
כמו כל תיאורטיקן טוב, הוא לא פירט את הפרקטיקה, מה שהוביל לכך שאני - החילונית הגמורה, ניסיתי להסביר לכולם שסכו"ם שנוגע בכלים לבנים הופך לא כשר, ולכן אלו שאוכלים מנה ראשונה בכלים לבנים, צריכים לבקש לקבל את המנה השנייה בכלים לבנים, לשמור את הסכו"ם שלהם, ולהשליך הכול לקערה מיוחדת ונפרדת להדחת כלים לא כשרים.
הנפאלים הנהנו בחיוך לא מבין, ומיכה הביט בי במבט מהורהר ואמר שהוא גאה בי ושהוא עוד יהפוך אותי לרבנית וימצא לי שידך הגון. לנוכח העתיד הוורוד שכרגע נרקם לי, שקלתי ללכת לגג ולנסות את המרפסת, אבל לא היה זמן, כי בצורה מפתיעה התברר שיש – ניחשתם? עוד בעיה: בערב שבת חייבים לאכול חלה, אבל חלה אינה כשרה והכלים כשרים.
מיכה לא בזבז זמן, חייך את החיוך רב הגומות שלו ופתר את הבעיה בצורה הגיונית לחלוטין: חבורת הנפאלים צפו בעניין רב בחבורת הלבנים שמפנה את השולחן רק על מנת לאכול לחם, ואז עורכת את הכלים שוב, כשהאנשים מקפידים שכלים לבנים לא יגעו בכסופים.
הרגע הגדול הגיע: עמדנו מול 30 צלחות כסף, 12 צלחות לבנות וסירים מלאים באוכל ל- 30 אנשים. במשך עשרים דקות מילאנו את הצלחות בצורה מכנית, מוכנים לכך שבכל רגע ייגמר האוכל ויישארו צלחות.
בשלב מסוים תם אמרה, "נגמרו הצלחות!" ושאר הצוות צווח בפאניקה. שאר הצוות, דרך אגב, כלל אותי, שלקח לי קצת זמן להבין שאמנם נשאר מעט אוכל, אבל כל הצלחות נמצאות אצל כל האנשים שהיינו צריכים, והצלחנו, להאכיל.
כשהייתי ילדה תמיד רציתי סדר פסח אמיתי – רציתי חבורה של אנשים אוכלים יחד סביב שולחן, מריחים טוב, שרים וצוחקים ביחד, מרגישים אוויר דחוס ומלא ברוח אחרת שנכנסת לדם - מפגש שמחמם את הבטן וגורם לאדם לחייך ולהאמין במשהו, לא משנה במה.
באותו יום שישי, יום לפני ליל הסדר, כשהבית שלי היה מלא באורחים שיושבים יחד, כשהאוכל היה אמור לא להספיק לכולם, וכשאני חשבתי לעצמי שרוח אלוהית כלשהי שרתה על הבית וגרמה לכך שכולם אכלו – באותו הערב, בקטמנדו, קיבלתי את הסדר שתמיד רציתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
