"לשבריר שנייה ראיתי אנושיות"
דווקא בלב הגטו, הקימו בני משפחתה של רינה בירנהק קונדיטוריה. את הקפה החליפו עולש וסוכר ואת חומרי הגלם היו מבריחים פנימה. עכשיו, בגיל 81, כשהיא מובילה את מפעל הוופלים המשפחתי, היא משחזרת את סיפורו של בית הקפה הכי מיוחד בפולין
אותה ילדה של אז היא כיום רינה בירנהק, בת 81, שמספרת כי בזכות שני הגורים הללו ניצלו חייה. "הנאצי לקח אותם, ואותי הוא שלח לצד של החיים. זה היה בעת הסלקציה בגטו קרקוב, כשהנאצים החליטו מי לחיים ומי למוות". זו היתה רק אחת הפעמים, אך המכריעה ביותר, שבה ניצלו חייה של רינה באותן שנים ארורות של שואת יהודי אירופה.
בירנהק נולדה בקרקוב בשנת 1927. היא היתה בת 12 כשפרצה המלחמה, וכשאולצה עם משפחתה לעבור לגטו כבר היתה בת 14. לפני המלחמה היה אביה סוכן מכירות ראשי בכל פולין של מפעל השוקולד השוויצרי "סושרד". אמה רוזה נשארה בבית וגידלה אותה ואת אחותה הלינה, המבוגרת ממנה בשנה.
כשנאלצו לעבור לגטו ב-1941, ניצלה אמה של רינה את הניסיון המשפחתי, ופתחה בגטו את אחת החנויות הכי פחות צפויות במקום כזה: קונדיטוריה קטנה. "הבנו שאנו צריכים להתפרנס ממשהו. אבל זה היה בעייתי מאוד, כי לא היו חומרי גלם, כמו שלא היה מה לאכול. אז אני הייתי יוצאת מהגטו, תוך סכנת חיים יומיומית, ומביאה את המצרכים, ואחותי ואמי היו אופות. החבר שלי עזר למכור, מזה התפרנסנו. לפעמים גם קניתי את העוגות בחוץ ומכרנו בגטו", היא מספרת.
בירנהק היתה רזה וקטנה לגילה, וניצלה את התכונות הללו לטובת הישרדותה: "הייתי מתפלחת כך מתחת לסורגים של הגטו בקלי קלות", היא מעידה. נוסף על כך היא נראתה כמו פולנייה "שיקסע"-בלונדינית ובהירת פנים, מה שסייע לה גם מחוץ לחומות. "עד היום כל המשפחה שלנו כאלה שיקסים", היא צוחקת.
ובכל זאת, לא אחת היא נתפסה כשחזרה לגטו עם חומרי הגלם:
אמה של בירנהק ואחותה ניסו לשוות לקונדיטוריה אווירה נורמלית ומהנה ככל האפשר, ממש כמו בבתי הקפה הידועים של אירופה, אלא שקפה לא ממש עמד לרשותן. במקום זה הן מכרו את הדבר שהכי הזכיר להן קפה: עולש - עם סוכר. טעם של קפה לא ממש היה לזה, אבל הצבע הזכיר קפה. "זה היה יותר כדי להתקיים. אנשים רצו לאכול ולשתות מכל מה שרק היה אפשר אז", היא מספרת.
עם הזמן רק הלך המצב והידרדר. בתחילה היה לאנשים קצת כסף ובמעט הגרושים שהיו להם, הם קנו עוגות. בשלב מאוחר יותר כבר לא נותר כמעט כסף מזומן בגטו. במקומו הונהג סחר חליפין, ואנשים שילמו תמורת העוגות בבגדים, בתכשיטים ובכל מה שהיה ברשותם. אט אט גם התרוקן הגטו מאנשים. בכל יום היו הנאצים מוציאים אלפי אנשים "אל הלא נודע", כלשונה של רינה - חלקם להשמדה וחלקם למחנות עבודה - כך שלא נותרו לקוחות, ומשפחתה של רינה נאלצה לסגור את הקונדיטוריה.
עם חיסול הגטו ב-1943 הועברו חלק מהאנשים למחנה העבודה פלאשוב. את הסלקציה הזו לא תשכח רינה לעולם. מי שראה את הסרט של שפילברג "רשימת שינדלר", זוכר ודאי את הקטע שבו אחד ממפקדי גטו קרקוב האכזריים ביותר, אמון גט, יושב על מרפסת ביתו שמשקיפה על הגטו, וטווח ללא הבחנה ובדם קר בעוברים ושבים. באחת הפעמים הוא אף נראה יורה למוות בילד קטן.
אותו גט, כך מסתבר, אמנם שנא יהודים - אך אהב מאוד כלבים. באחד מימי הסלקציה בגטו, כשהבינו בני משפחתה של רינה שמפנים אותם משם, אך לא ידעו לאן, הם ארזו את חפציהם ונעמדו בתור הארוך. רינה הקטנה החליטה לקחת איתה את שני גורי הכלבים שהכלבה שלה זה עתה המליטה.
"הכלבה היתה זקנה והחלטתי שאותה אני משאירה, אבל את הגורים אני לוקחת", היא משחזרת. "אמא שלי ניסתה להניא אותי: 'איך את יכולה לקחת איתך כלבים? אנחנו לא יודעים לאן אנחנו הולכים'.
"אבל אני התעקשתי ואמרתי לה שאני את הגורים לא משאירה בגטו. הם היו פינצ'רים קטנים. אחד שחור ואחר לבן. חמודים כל כך. לבסוף היא ויתרה לי. הכנסתי אותם לתוך הפונצ'ו שלי, והתחלנו להתקדם בתור אל אמון גט. הגענו אליו, והוא שאל אותי בכעס: 'מה יש לך שם?'. פתחתי את הפונצ'ו וחשפתי את שני הגורים הקטנטנים שלי.
"פתאום, לשבריר שנייה, ראיתי מבט של אנושיות בעיניו. הוא שאל אותי מה אני רוצה לעשות איתם. השבתי לו: 'אני רוצה לתת לך אותם'. 'מה אני צריך אותם?' הוא שאל. ואני עניתי: 'הם יפים וטובים כל כך'.
הוא לקח את הכלבים - ואותי עם אחותי, עם הורי ועם החבר שלי, שלימים היה בעלי - ושלח אותנו לצד של החיים. בזכות הכלבים ניצלתי. ולא רק אני. מכיוון שהתעכבתי עם אותו נאצי - אנשים עברו לצד של החיים, כשהוא לא שם לב". מאז, היא מגלה, תמיד יש לה כלב בבית. "גם התמונה היחידה שנשארה לנו מלפני המלחמה היא זו שלי, של אחותי ושל כלב".
עם חיסול הגטו הועברה משפחת בירנהק למחנה פלאשוב. שם הם עבדו בבית חרושת של הצבא הגרמני לתפירת מדים. "היינו תופרים מדים לקצינים הנאצים. מובן שהרגשנו נורא ואיום. אבל העיקר שהיינו יחד. הוריי ואחותי והחבר".
במחנה פלאשוב הם שהו כשנה, ולאחר מכן הועברו לאושוויץ. כל בני המשפחה כבר נכללו ברשימות של אוסקר שינדלר, ולכן מיד עם הגיעם למחנה הם היו אמורים להישלח לבית החרושת של שינדלר לעבוד שם. "אבל זה לקח כמה שבועות, וזה היה הכי נורא. כי בינתיים ידענו בדיוק מה שקורה שם. לבסוף יצאנו 400 נשים שברשימת שינדלר למפעל הנשק שלו בצ'כוסלובקיה. גם אבי ויצחק, החבר שלי, יצאו איתנו".
במפעל הם עבדו עד לשחרור המחנה, בערך כחצי שנה. "אבל נדמה לי שזה היה שנים", רינה מעידה. "היה קשה מאוד. באנו לשם אחרי אושוויץ והייתי חולה מאוד. גם מצב הרוח היה ירוד במיוחד, כי ראינו מה עושים לעם שלנו. שינדלר אמנם הציל אותנו, אבל היינו צריכים לעבוד קשה מאוד. עבדנו כל יום בעבודה מפרכת".
רינה נישאה ליצחק המבוגר ממנה בעשר שנים מיד בתום המלחמה, והם עלו ארצה. הוריה באו בעקבותיהם בשנות החמישים, וכולם השתקעו בשכונת המושבה הגרמנית בחיפה.
כדי להתפרנס, ומכיוון שלא ידעו את השפה, החליטו ההורים לייצר בבית ופלים כפי שידעו לעשות עוד בימי הגטו הקשים. אבי המשפחה היה שוכר עגלון, ומוכר בעזרתו את הוופלים ברחבי חיפה. לאחר מכן, כשקצת התפתחו והתבססו, הם הקימו את מפעל הוופלים "מנעמים" אשר לימים היה ליצרן הוופלים הוותיק בארץ.
"בהתחלה זה היה מפעל קטן מאוד, אבל היום הוא גדל והתרחב", רינה מעידה בגאווה. אגב, בעלה של רינה - כיום בן 91 - עובד עד היום במפעל ומגיע אליו בכל בוקר כשהוא נוהג ברכבו הפרטי.
לרינה וליצחק נולדנו בן ובת, ליאורה ורמי, שלימים הביאו להם חמישה נכדים ושני נינים. כולם גרים בחיפה, בסמוך אליהם. לפני כחודש הם הוזמנו על ידי ראש עיריית קרקוב להיות אורחי הכבוד בטקס לציון 65 שנה לשחרור הגטו. רינה ובעלה נבחרו במיוחד כאורחי כבוד, לאות הערכה לדרך הישרדותה של משפחתה של רינה בגטו ולקונדיטוריה שהקימה בו.
אבל רינה נאלצה לוותר על האירוע: "לא נסעתי. כנראה מרוב התרגשות חליתי. הרגשתי לא טוב עם הלב ולחץ הדם, והרופא בשום אופן לא נתן לי לנסוע. גם אף אחד אחר מהמשפחה לא נסע לבסוף. היינו צריכים להיות שם כדי לחלוק כבוד ליהודים מקרקוב ששרדו בשואה,ולשישים האחרונים שנשארו מתוך 1,200 היהודים שהופיעו ברשימת שינדלר, אבל פשוט לא עמדנו בזה.
"החברים שלנו שכן הגיעו, סיפרו שהיה מרגש מאוד. אני קצת מצטערת. לא הייתי בפולין מאז המלחמה. יש לי שם עוד חברה אחת, נוצרייה שעזרה לי בזמן המלחמה. הייתי רוצה להספיק לנסוע אליה ולראות אותה. מנגד, מה כבר יש לנו לחפש שם?".
נא להמתין לטעינת התגובות
