דור מזוין
מי שלא רוצה את אולמרט חושש מכישלון נוסף של נתניהו. מי שלא רוצה את נתניהו יודע שספק אם ברק יהיה טוב יותר. איפה הימים של בן-גוריון ובגין? מדינת ישראל חוגגת 60 שנות פדיחות
ירון אביטוב
,
25.04.08,
11:47
אהוד אולמרט. לא רק אשמתו
צילום: פלאש 90
ערב נסיעה לחו"ל, אוגוסט 2005, מציע לי חבר ילדות מחיפה לאפסן בביתו בקריית אליעזר את מחסן הספרים שלי. שנה בלבד חולפת. יולי 2006. טילי חיזבאללה נוחתים על חיפה. "כדאי שתשאיר את המחסן שלך בירושלים", אומר לי החבר בטלפון בין ירידה אחת לאחרת למקלט, "בחיפה כבר לא בטוח. לא לספרים ולא לאנשים".
הוא מספיק לפלוט עוד כמה "מחמאות" על ההנהגה של ישראל, שהפקירה את העורף ביישובי הצפון והביאה גם את תושבי חיפה, לראשונה בתולדותיהם, למצב הזה, לפני שאני שומע ברקע עוד אזעקה מהדהדת. השיחה מתנתקת.
אני רץ לחנות האינטרנט הקרובה. הכותרות מבשרות בשורות איוב: מטח של עשרות טילים על חיפה. יש פצועים והרוגים. באינטרנט מתפרסמות תמונות ראשונות מגיא ההריגה. באחת מהן אני מזהה, כמדומה, את הרחוב שחברי הטוב מתגורר בו. אני מתפלל שלא אונה לו כל רע. אנחנו חברים כבר יותר מ-30 שנה. בכל שבועיים או שלושה אני מתקשר אליו ומזמינו לבקר אותי בחו"ל. בכל שבועיים או שלושה הוא מבטיח לבוא.
אני רץ שוב לחנות הטלפונים ומצלצל אל חברי הטוב. אם אתקל במשיבון, אדע שמשהו רע קרה. אם הוא ישיב, יהיה אפשר לשמוע את אנחת הרווחה שלי חוצה בטיסה את האוקיינוס. "כן", אני שומע את קולו. "אל תדאג, אני בסדר". שעה קלה קודם לכן הוא שמע ממני שכמה ימים לפני פרוץ המלחמה נכנסתי לסוכנות נסיעות קרובה והזמנתי מקום בטיסה לישראל. "אל תחזור", הוא צועק לי נרגש בטלפון. "אל תחזור".
אני מצלצל לאחי בשכונת נווה שאנן. הטילים לא הגיעו לשם, אך בכל זאת אני מודאג. אחי מספר לי שהוא עושה כושר ויורד מדי יום עשר פעמים למקלט. אחי אף פעם לא מאבד את חוש ההומור. הוא כבר לא שואל אותי מתי אני חוזר. אף אחד כבר לא שואל אותי מתי אני חוזר.
אני קורא שוב באינטרנט שילדי חיפה מרגישים בטוחים במלחמת לבנון השנייה בערך כמו שילדי שדרות מרגישים בטוחים כל השנה מפני הקסאמים. עיר הנמל, שנחשבה תמיד מקום בטוח, הופכת במשך חודש מדמם לעיר ספר. עשרות מבתיה נעשים לעיי חורבות, תושבים נהרגים ונפצעים, וכל זאת "תודות" לאחת המלחמות הכושלות ביותר שניהלה מדינת ישראל מאז הקמתה.
מלחמה שהוכיחה כי ישראל לא זו בלבד שאינה יודעת לעשות שלום, היא גם אינה יודעת לעשות מלחמה. מלחמת לבנון השנייה נוהלה, כמדומה, ללא שיטה, סדר ותוכנית אב, והיא נראתה כשליפה מהמותן של מנהיגיה יותר מאשר מלחמה מתוכננת להבסת חזבאללה. וכל זאת משום שישראל נהייתה רפובליקת בננות רקובה משחיתות, המתנהלת, כמדומה, מהיום למחר, למרות האיום מבית ומחוץ. מדינה שמילים "חזון", " תכנון" ו"ביצוע" הן מילים שאיבדו בה מתוקפן. מדינה שגורמת אפילו לגדולי מעריציה בחו"ל להתפלא להיכן נעלם הגניוס היהודי.
מאז מלחמת לבנון השנייה פוליטיקאים ואנשי צבא עסוקים בהתחמקויות ובטיוחים. ועדת חקירה אחת סיימה את עבודתה עם המלצות, אך לאיש, כמדומה, זה לא ממש מזיז. אז אולי חיזבאללה לא ניצח, כמו שהאייתוללה היהיר שעומד בראשו טוען בדמגוגיה אופיינית, אך נכון גם שאולי צה"ל, לראשונה בתולדותיו, לא ממש הצליח לנצח.
מחדל לבנון קרה לא רק באשמת הממשלה והעומד בראשה, כמו שנדמה לרבים. הכישלון במקרה הזה ממש אינו יתום, אלא יש לו אבות רבים. הנהגת ישראל היא בבואה של החברה הישראלית: פני הדור כפני מנהיגיו ולהפך. "מנהיגי" המפלגות של ימינו, ומכל קצות הקשת, היו למעין הרכב טלאים, לקבוצת מחליפים של פוליטיקאים אפורים כשק, שבימים כתיקונם ספק אם היו נבחרים לכנסת או מכהנים כשרים זוטרים. הציבור התבגר ואיבד את אמונו בהם. אלה לא הימים של מנהיגים מהדור הישן מסוגם של בן-גוריון, אשכול, בגין, רבין ופרס, שעם כל מגרעותיהם ניחנו גם בכמה מעלות ובניקיון כפיים לפחות.
שלוש המפלגות הגדולות מתגלות כקטנות מאוד, ואינן יכולות להציע היום לציבור תחליף מנהיגות אמיתי, שעשוי למנוע את המחדל הבא, הגדול מכולם, כזה שכל הפשלות המתועדות במוסף הזה רק יתגמדו לעומתו. מי שלא רוצה את אולמרט חושש מכישלון נוסף של נתניהו. מי שלא רוצה את נתניהו יודע שספק אם ברק יהיה טוב יותר, וכך הלאה. מבוי סתום.
במצב זה עלול להגיח בבחירות הבאות מין גאידמק כזה, או תואם שלו, ולהיבחר לראשות הממשלה, ואז תיראה ישראל כולה כמו אצטדי בשעה שבית"ר ירושלים מפסידה, ונהמות הקופים יגברו על מנגינת התקווה.
* הכותב הוא סופר ומבקר ספרות המתגורר באקוודור
שלח כתבה לחבר
כתוב לעורך
הדפס כתבה
שמור במזוודה
הוסף תגובה
יום שלישי ט”ו באייר תשס”ח
