בלי ברקסים
יעל פז-מלמד יצאה לסיבוב שהתחיל באכזבה במסעדה אך המשיך בטיול בריינג'ר שמרפא את הנפש
ככה זה עובד. המלצות, אפילו מיד שנייה או שלישית, מריצות אותי לכל קצווי הארץ, ומכיוון שהחברים רצו טיול, ארגנתי להם כזה. מובן שהזמנו כמה ימים מראש, והכל היה סגור ומאורגן. ביום שישי לפנות ערב הגענו כולנו עליזים ושמחים לסאקויה ההיא, התקבלנו בסבר פנים יפות, והובילו אותנו אחר כבוד אל השולחן ששמרו לנו, שלפי עדות המלצריות הוא השולחן המועדף במסעדה, עם נוף מרהיב אל שדות עמק יזרעאל.
מהתחלה משהו נראה לנו בעייתי בשולחן ההוא, שכולו בתוך נישה סגורה לחלוטין מכל קצותיה, כך שלמלצרית שלנו לא היתה גישה לאף אחד מהסועדים, למעט השניים שישבו בראש השולחן. כששאלנו איך תתנהל הארוחה, הסבירו לנו שיהיה בסדר. אנחנו נעביר את המנות מאחד לאחר, אחר כך נסיר את הצלחות מאחד לאחר, וכך בעזרתנו האדיבה נצליח איכשהו לאכול.
ועדיין שתקתי. כמו כל ישראלי מצוי, אני ממעטת מדי לעמוד על זכויותיי כלקוחה שמשלמת ממיטב כספה, וראויה ליחס הולם על כך. ואז החל שלב כניסת האנשים אל המבוך שקיבלנו, והתברר כי לא רק שלמלצרים אין גישה לסועדים, גם השולחן היה צר מלהכיל את כל יושביו, אחרי שהצליחו לדלג זה מעל זה ולהתיישב.
בסוף המבצע הלא פשוט הזה התקבלה התמונה הבאה: שולחן ארוך עמוס באנשים שיושבים זה על זה, פחות או יותר, הבטן תקועה בשולחן, הידיים דבוקות לגוף כי אחרת יפגעו בשכן מאחד הצדדים, ושני אנשים, קצת יותר מלאים, מנסים איכשהו להידחק ברווח הצר שנשאר להם, ולא מצליחים בשום אופן. מנסים מכאן-לא הולך. משם-גם לא. כולנו נחלצים לעזרתם, הצליחו. הללויה.
פניהם המכורכמות של החברים שנסעו עד רמת ישי כדי ליהנות ולשמוח, אמרו הכל. שאלנו אם אפשר להעביר אותנו לשולחן אחר, כי המסעדה עדיין היתה די ריקה. אמרו לנו שלא. שהכל מוזמן. הסברינו שגם אנחנו הזמנו לא צלחו. המלצרית האדיבה הסבירה לנו כיצד תתנהל הארוחה, וניצני מרד קטן התחילו לנבוט בקרב החבורה, שלא רצתה לשבת בצפיפות הנוראה ההיא, וביקשה מקום אחר. אי אפשר. "אם כך, לא נוכל להישאר כאן", אמרנו.
קראו למנהל המשמרת, הסברנו את מצוקתנו, וסיימנו בהבהרה שככה אנחנו לא מתכוונים לאכול. "אתם יכולים ללכת, שלום", אמר לנו המנהל הצעיר, הפנה את גבו והלך. אף מילה של הסבר, התנצלות, או אפילו ניסיון לפתור את הבעיה. כאיש אחד קמנו ויצאנו לאוויר הפתוח, לא לפני שמתחנו איברים אחרי הישיבה הצפופה.
אמנם נותרנו ללא מקום לאכול בו, אבל לפחות הרגשנו שלא יצאנו שוב פראיירים, שנותנים לבעלי מסעדות לנהל לנו את החיים. זאת, במקום שאנחנו, הלקוחות, נהיה אלו שטובתם החשובה, והנאתם היא שצריכה לעמוד במקום הראשון.
בחצי השעה הראשונה עוד ישבתי מכווצת, ידי האחת מחזיקה בידית המושב, האחרת לופתת בחוזקה את הרגליים, שהיו נטועות במקומן כמו עץ זית עתיק יומין. אין אפשרות לעקור. לאט לאט התחלתי להשתחרר. בתחילה העזתי להזיז את הרגליים, אחר כך עפה מהן היד, ובסופו של הטיול כבר לא אחזתי בדבר. כי האמת, אין שום צורך בפחד שהבאתי איתי מהבית.
ריינג'ר קוראים לכלי הזה, שהוא בעצם הכלאה בין טרקטורון לג'יפ, ואין כמוהו לשעוט בשדות העמק הפורחים, בנתיבים נסתרים, במקווי מים ובעיקולים סלעיים. מעבר ליופי שאין לו סוף של פריחה משתוללת בצבעים עזים, חורשות מצילות, שדות חיטה ומטעי רימונים, יש כאן אלמנט טיפולי. לנפש.
השילוב המיוחד של פחד שמתחלף בחשש, עד שגם הוא נעלם, עם רוח חזקה שמכה בפנים החשופות בדיוק בעוצמה הנכונה, ועם יופיו של הטבע שאינו מגיע בבת אחת, אלא מתגלה פתאום, אחרי כל סיבוב או עיקול, כל אלה מוציאים מהנוסע (במקרה הזה הנוסעת), סוג של צרחות ושאגות ושירה אדירה שנבלעים ברוח וברעש המנוע. על אף שאינני רוחנית בשום צורה, במקרה הזה חשתי באמת ובתמים לאחר שעה
הפרינציפ הוא שכל זוג, או שלושה, מקבלים ריינג'ר, בוחרים מי ינהג בו, נקשרים היטב, ויוצאים לדרך אחרי הסבר קצר וממצה של המדריך המוביל את הטיול. המסלול שאנחנו עברנו יצא מבית לחם הגלילית, בואכה שמורת האלונים, ומשם המשכנו למעיין עין יבקע, חצינו את נחל ציפורי ונסענו לאורכו, במסלול שכולו פריחות ושדות ירוקים, ופה ושם מקווי מים, ומה צריך עוד?
הדרך שעובר הריינג'ר לא קלה, כך שנכנס פה גם העניין האתגרי. אבל מי שמחזיק חזק בהגה, צולח את זה בלי בעיות. באמצע הדרך עוצרים, מחליפים חוויות בצחוק גדול, אם יש עם מי, מקבלים תה ועוגיות, מצטלמים, אם יש עם מה, סתם כדי שנזכור בערגה בימים שיבואו.
מדובר בסיפור לא זול. מסלול של שעה וחצי עולה 130 שקל לאדם, אבל התמורה שמקבלים לכסף הופכת את הענין לכדאי. המסלול המרתק, העוצמה של הכלי, הרוח החודרת לעצמות, והאביב שנכנס לנחיריים ולכל תא בגוף, נשארים איתנו הרבה אחרי שהכל מסתיים.
רווה אתגרים, בית לחם הגלילית. 054-2066368, 054-2066370
נא להמתין לטעינת התגובות
