האמת העירומה
עזבו אתכם ממיתוסים על מעצבים נוירוטים ודוגמניות על סמים קשים. הצצה אל מאחורי הקלעים של תצוגות האופנה מגלה את החצר האחורית הכי לא זוהרת של התעשייה
מצד שמאל, סיליקון יונק סיגריה. מצד ימין, סיליקון אחר גומע שתייה מכוס קלקר. מכל כיוון, סיליקון קורא בסיפוק מעושה: "לא לא, אין דברים כאלה! ". הסיליקון הוא ממושמע, חרד ועקבי, והוא הכוכב הבלתי מעורער של תצוגות האופנה בארץ. או כמו שקוראים להן פה - "אצוגה".
"אצוגה" זה שם גנרי לכל מופע אופנה מיוחצן הכולל שלושה אלמנטים קבועים: דוגמניות, מסלול וקולקציה. פעם היו המון רינונים על אחורי הקלעים של אצוגות המפוקפקות האלה. יפהפיות דקיקות וחייזריות, אמרו, מסניפות שם לבן מעל קרחות של סטייליסטים.
הסטייליסטים, שתמיד היה להם שם צ'טי צ'יזי כזה כמו "סיימון" או "צ'סטר", היו בוזקים אבקת כדורים משלשלים לתוך ה"דיאט קולה" של המלבישות, ואלו היו מרעילות בחזרה את הדוגמניות ומשלימות את מעגל החיים.
והיום? איפה. חוץ מהמילה "אינדסטרי", שנזרקת לחלל בכל פעם שמישהו מתגעגע בעצב למילאנו, אין פה שום זכר לשמועות שהזינו במשך שנים את תעשיית האופנה העולמית.
לסטייליסטים כבר אין קרחות על הראש אלא אוגרים מסורקים, המלבישות כבר לא אמיצות מספיק בשביל להניח שתייה ליד הקולבים, והדוגמניות החדשות כל כך רחוקות מהבימבוז הנרקומניות והיהירות שכולנו אהבנו לשנוא, שנדמה כאילו נעמי קמפבל היא סתם המצאה שטנית של אנה ווינטור.
תשכחו מדיוות שתלטניות עם פני ואזה שמלפפות את ההפקה על צווארן כפרוות מינק, אלו שבאמת חשובים באצוגות היום הם אנשי הצוות. רק בתחתית שרשרת המזון מתקפלות האנורקטיות מהמגזינים, נמיות הפן והפודרה שניזונות ממחמאות ומפלאש. ואתם יודעים מה? זה קצת נעים.
מה שלא נעים בכלל זה המפגע התברואתי שרובץ מאחורי הקלעים של כל אצוגה שמכבדת את עצמה, ונעלם במפתיע רק כשנפתח הבופה לקהל - צוותי התקשורת, שכוללים צלמים, מקליטים וכתבים מתלהבים (להלן ה"כתלהבים"). אלה האחרונים הם יצורים פעורי אישון ומוצצי דם, הצובאים על חדר ההלבשה בנחישות של סיירת דובדבן.
הם יתחנפו כשצריך ("הליין הזה ממש נועז ומשדר חיים"), ידחפו כשצריך ("נו כבר, גילת אנקורי מנשנשת בשעה עשר") ויחטפו לך את היין כשבא להם ("אולי תביאי עוד, מאמי?"). אבל הכי חמורה זאת הידיעה שאת בעצמך אחת מהם. בדיוק בגלל זה, בשנייה שחציתי את משוכת היחצנים הבטחתי לעצמי שני דברים: אחת, להצניע את עצם היותי "כתלהבת", שתיים, להחליט שאני ע' סטייליסטית.
איך לעזאזל אני מתכננת לשכנע את הזן המיוחס שהפרחה עם הטייפ-רקורדר ששוכחת לומר "אינדסטרי" היא אחת מהם? פשוט מאוד: תעשי פרצוף מוטרד ותתחילי לשתות. במהלך החודש וחצי האחרונים הציגו רשתות אופנה ומעצבים מקומיים את קולקציות אביב-קיץ 2008 שלהם בספקטאקלים גרנדיוזיים, מי יותר ומי פחות.
ביניהם: גוטקס, גדעון אוברזון, קסטרו, יוסף , 24/7, ריפליי, מנגו וטריומף. את מה שאני יודעת על אצוגות, למדתי משלושת האחרונות וגם זה, אני חייבת לומר, יותר מדי אינפורמציה בשבילי.
כמו רוב אצוגות בארץ, גם אצוגת "ריפליי" מתקיימת בשעה הבלתי אפשרית תשע וחצי בבוקר, ובתרגום: המון המון אנשים עייפים. החלל האחורי העצום בגני התערוכה מהול בעשר דוגמניות שמנמנמות בסטואיות במהלך שלב ה"איפור-שיער", עשרה דוגמנים הפולים זה לזה קורנפלקסים צהובים מהעיניים ועשרות אנשי הפקה אחוזי תזזית על אספרסו.
את המוזמנים שבחוץ מאביסים בסלטים, מוזלי, בורקסים, קישים, ואפילו רות גונזלס אחת מבצבצת שם - אבל אני לא בטוחה שהיא באמת מאכל. מאחורי הקלעים, לעומת זאת, יש מים, קפה נמס עלית וכמה סנדוויצ'ים דחויים עם חלבה. חלבה, יש לדעת, לעולם לא יוצאת מהאופנה. בעצם, היא גם לא נכנסת אליה, כך שכולם פה ניזונים ממסטיק.
לפתע שועטת בעליצות אל מרכז החלל נערה יפה באופן פראי. זוהי הדוגמנית יבה דון, פיה בעלת מראה מזרח אירופי, שממש הרגע גילתה שהיא הפותחת הרשמית של אצוגה. "אני מאושרת!", היא מזנקת עליי, עיניה קורנות כמו שני פאייטים.
"זאת פעם ראשונה שאני פותחת, כולי מתרגשת! למדתי שנתיים בבית ספר לדוגמנות ברוסיה, אז למדתי ללכת, אולי זה קשור". "מה?", אני מתבלבלת, "למדת לצעוד הלוך-פואוז-חזור?". "כן, נו", היא מצחקקת ונושכת את שפתיה. "הייתי ילדה נורא חנבצית וביישנית, אז בגיל 11 אבא שלי הכניס אותי לבית ספר לדוגמנות כדי שאני אתפתח".
דון מודה שאף אחת מהבנות לא ניגשה לברך אותה על ההישג, אבל איכשהו זה לא גורם לה לחשוב שהיא מוקפת בכלבות קנאיות חסרות רגישות. "זה לא קשור ליופי, זה קשור לקונספט", היא אומרת בזהירות. "והקונספט זה 'הישרדות', נראה לי, אולי אחרי זה יסבירו לנו".
היא אופטימית. אף לא אחד מעשרות האנשים פה מתכוון להסביר לה, או למישהו מהדוגמנים, מה בעצם הם עושים פה וכמה זה לא קשור ל"הישרדות".
"שטויות", נוחר מוטי רייף, במאי אצוגה והמפיק הראשי של "הישרדות". "מבחינת הקונספט אין משהו מיוחד, מראה פשוט וסטרייט. אבל כל דבר קשור ל'הישרדות', אין דבר שלא קשור ל'הישרדות'. זה טבעי שכולם מדברים על'הישרדות'. את צופה ב' הישרדות'?". " ברור", אני מהרהרת בכך שהוא נורא אוהב לומר "הישרדות", " את מי אתה הכי אוהב? ". "את דן", הוא מחייך במסתורין.
"זה באמת קצת מוזר שאנחנו כולנו בצד ולא מסבירים לנו", מתערער מין זאוס בלונדיני בן 17, שמתגודד עם שאר הדוגמנים הזכרים בפינה ומאזין ל-MP3 בפלאפון. ההתבדלות הגברית משעשעת, במיוחד מפני שסביב הבנות ישנה התרוצצות של מדרחוב בצ'יינה טאון. על הדוגמנים שוררת דממה, ונדמה כאילו הם מתקשרים רק בינם לבין עצמם בשפת סתרים עתיקה וקדמונית.
כולם חוץ ממיכאל גונדר, שמסתובב במרכז החדר ומנפנף ברעמה שלו בייסורים. מתברר שמיכאל, גוש תלתלים תכול עיניים שגם נבחר להיות הראשון שיוצא מהגברים, נדלק נואשות על הפותחת שלצדו, יבה.
טוב, באצוגה בה הדוגמנית הכי מוכרת היא ויקטוריה קצמן, כל שיכול לעשות דוגמן סטרייט הוא להתפקס על הפותחת. לצערו, הפותחת כרגע מסונוורת כליל מההצלחה, ולא קולטת אפילו לשנייה את המבט החושק שבולע אותה בכמיהה. אפילו "מזל טוב" על ההישג הוא איחל לה, אבל היא רק הודתה לו בנימוס והמשיכה להתעופף ברקיע הפיות שלה.
"אני לא מתחיל עם דוגמניות משום מה, אולי בגלל שאין לי אוטו יפה", הוא מתמרמר. "רוב הדוגמניות יוצאות עם כאלה שיש להם הון". רק כשאני מבהירה לו שיש הון ויש און, ושיעשה משהו עכשיו או שיישאר אביון לנצח, הוא מסכים לנטוש את בלוק ציורי המפלצות המאיים שלו ולהיצמד אליה. אבל זה קצת מדי ומאוחר מדי. סיפור האהבה שלא התחיל נקטע בשנייה צורמת בסוף האצוגה, כשדון נותנת את מספר הטלפון שלה דווקא לדוגמן אורן תורג'מן. "זה לא הלך", נוהם מיכאל המובס בייאוש. "לא נורא, אפשר אולי את הטלפון שלך?".
אצוגת "מנגו", שנערכה באולם "נובה" שבנמל תל אביב, נחשבת לאחת אצוגות היוקרתיות בענף, ובהתאם היא גדושת טופיות. ויקטוריה ויבה הן השרידים היחידים שנותרו מאצוגת "ריפליי", ולצד ברקודות אצוגות שמעכסות פה, מעמדן השמימי נוחת למישור החוף.
ההמולה מתרכזת באזור גרציות הקולקציות: עדי נוימן, גילי סער, איזבל אדלר, הילה מרין, ג'ני צ'רוואני, רונה-לי שמעון, חן יאני ועוד שלל בחורות בעלות עור משי. כולן מטיחות כוסות שמפניה בצהלות "לחיים", כמו היו במסיבת רווקות של חברתן הטובה.
אחורי הקלעים פה זה בעצם פרוזדור טחוב ומחניק בגודל מעלית, שהתזוזה בו הגיונית רק לבעלי מדד BMI של 20 ומטה. כצפוי, הכתלהבים חייבים להראות שגם הם במשקל המתאים, אז הם נדחסים באגף, משליכים תותים ומזילים שמפניה על המאפרות. "לצאת החוצה!", זועקת מפיקה מוכתמת. "החוצה! כולם! עכשיו! זה מפריע! ".
לאצולת הדוגמניות, לעומת זאת, נדמה שלא מפריע כלום. מחמש וחצי לפנות בוקר הן כאן, בערב הקודם אפילו היתה להן ארוחת גיבוש מפוארת, ובינתיים הן גומעות שמפניה. רק ויקה (כן, מ"הישרדות") נאבקת בכוח המשיכה בעפעפיה. היא כל כך רדומה שהיא לא מסוגלת אפילו לעלעל ב"רודף העפיפונים" שהביאה, רק למרוח על רגליה בעייפות קרם גוף ולספר שבאצוגה יש "קו מאוד קלסי ושמח".
"אולי תשתי? ", אני מנסה לעורר את הבלונדינית המעורפלת הזאת. "לא הציעו לי", היא מנקרת באיטיות. "תיזהרי שלא יגידו שאת לא שותה כי את בהיריון", אני מייעצת לה. "ככה נולדות שמועות". "לא צריך להאמין לכל השמועות", היא נאנחת וממשיכה לבהות באוויר.
ואולי ויקה פשוט מרגישה כאן לא בנוח. קל להבין אותה, הטופיות הפכו את הפרוזדור הזעיר לאולם ריוניון שוקק, ומלכת הכיתה היא עדי נוימן. באמת, הבחורה מפטפטת בקצב ההיפ הופ, תוססת כמו שישיית "ספרייט" ומטפסת לאוקטבות שמופיעות רק בספרי התווים של צ'לנים. עם המדיה היא לא יכולה לדבר, אז מי שזוכה מההפקר, ואולי מפסיד, הוא לקט הנודלסיות שסביבה.
"היתה רוח פראאא-צים", היא חולקת איתן עכשיו את רשמיה מהצילומים האחרונים בהם השתתפה, "ולבשנו את זה בלי בעיה עם מלא בז'אאאז'". בתגובה, כולן מתמוגגות מהאישיות המבדחת וממהרות לשלוף פלאפונים ולהראות זו לזו תמונות מחייהן כיום.
"זאת באמת פגישת מחזור", מכריזה ג'ני צ'רוואני. "זה כיף, שותים הרבה אלכוהול, וכל אחת פה דוגמנית ותיקה שיודעת ללכת. אין פה חדשות, את יודעת למה ". "למה? ", אני שואלת. "כי החדשות לא יודעות ללכת!", היא זועפת. "זה עניין של אופי. אותי אישית בוחרים כי יודעים שיש לי הליכת ג'ני. גם נמרוד פלד אומר לפעמים לבנות ב'הדוגמניות' - 'תעשו כמו ג'ני'. כל אחת כאן גם מוציאה את האישיות שלה דרך זה".
עוד דרך להוציא את האישיות שלך היא לצלם דוגמניות בפלאפון (חן יאני), לעבוד בצד על מבט נחוש של אצוגות (רונה-לי) או לגלות מי עורכת טיפולים קוסמטיים אורגניים (איזבל אדלר) ומי מוצלחת (גילי סער). כולן בוגרות סשן תיאוריה מפורט של נמרוד פלד, במאי אצוגה, אז רובן דווקא יודעות בדיוק איך צריך ללכת ומתי, ואיך קוראים לליין שדורש צעידה סטלנית (היפי שיק).
"אני אוהבת את האאוטפיטים שלי", מגהקת גילי סער, גם היא רוב הזמן שותה ומחוללת עם נוימן. "אבל אם לא, אני מביעה את דעתי האישית". " השתגעת?", אני מתפרצת, "אסור! ". "זהו", היא מכחכחת, "שאני לא רק דוגמנית בימינו, אז מותר". עכשיו, כשאני קולטת שהסיבה שכל הדוגמניות מתות לעבור לקריירת משחק היא כדי שיוכלו לדבר, אני נרגעת.
סער, במקביל, רק מתעוררת. "יואו, אני לא יכולה שהוא ככה קרוב אליי!", היא עוגבת מרחוק על דוגמן ברזילאי ערום למחצה שנושא את הכיתוב "He" על החזה. "יש לו צבע נורא יפה. זה נראה לי ברזיל, מהים שם, אוליב מעורבב בשמן!". היא נעצרת שנייה, נזכרת שיש לה חבר ומשתתקת. "עזבי, שתיתי ואני מדברת שטויות", היא חורקת, "בואי נגמור את זה ככה?".
לדוגמן הברזילאי קוראים ג'יאן, אבל זה רק כי אין לו אומץ להצהיר ששמו הוא ג'ניפר ("זה לא כמו ג'ניפר לופז, זה כמו ז'אן קלוד ואן דאם!"). הוא מעוצב כמו אנדרטת שיש ייצוגית ואילם כמו בובת שעווה מצודדת, כששאר הבנות מתלחשות עליו מרחוק אבל מפחדות לברבר איתו באנגלית.
בינתיים, עד שיעלה לפינאלה, הוא מתרכז בלא לדעת שאומרים שחברתו הדוגמנית הברזילאית קובבה ושיש לו שם של בת. רק בסוף אצוגה, שנייה אחרי ששלי חזן מתבלבלת ביציאה ופלד מתפצפץ מעצבים, מתפנה ג'ניפר להפגין רשמים. "ישראל נהדרת, יש הרבה בנות יפות", הוא מקנח, "אבל חלק מהן עדיפות עם בגדים".
רק עכשיו, כשהבנתי שאחורי קלעים של אצוגות זה הפיק אפ החדש, ולו בזכות העובדה שתמיד אפשר למצוא שם יפיוף ערירי שאף דוגמנית לא השכילה לנצל - אני מגלה שזה מאוחר מדי. באצוגת ההלבשה התחתונה הזאת יש אומנם שני מתופפים, מתוכם אחד שהייתי רוצה שיתופף עליי כמו רינגו סטאר, אבל לכי תעשי להיט כשכל מה שיש מסביבך זה אמזונות בחוטיני עם מסקנטייפ על הפטמות.
גם את אצוגה הזו נמרוד פלד מביים כעוזר לשי טובול, מה שאומר שרוב הבנות יודעות מה הקונספט שעומד מאחורי כל קאפ סי. אבל מכיוון שמ-11 וחצי בבוקר הם פה, סביר שבשעה שבע בערב כולם נכונים למות בסקילת פוש אפ.
אצוגה המושקעת הזאת, שמתרחשת ב"האנגר 11" שבנמל תל אביב, הופכת שוב את הקערה על פיה, והפעם ויקה בתפקיד המאנצ'יז. מי שהיתה המרדימה הרשמית רק באצוגה הקודמת, סוחבת עכשיו על כתפיה הקאריביות את כל אצוגה הזאת.
יש לה אפילו קטע חתונה בפינאלה, כשרקדניות בגלימות מפוררות מסביבה שושנים. "תעשי את זה ותחשבי על דן! ", אני מעודדת אותה בעליזות. "ווהו!", היא מצווחת בתגובה וישר מעקמת את הרגל על המסלול. אופס.
בין היתר, נערמות כאן גם ג'ני צ'רוואני ("יש לי למטה ילדה בת שלוש, זה נקי ונעים", היא מדווחת מחזית המפשעה שלה), אסתי ממו ("בגלל העבודה אני תמיד שומרת על הכול חלק"), ליאת בן רש"י ("ילדה למטה זה מגעיל, אני רק מעצבת"), חן שילוני ("בחו"ל זה אחרת, יותר מעניין"), אינגריד פלדמן וויקטוריה קצמן, שמפגינה עקביות.
למרות שהן מנהלות ביניהן שיחות ספא בסגנון "יפה לך! ", "לא, לך יפה! " - כולן , מתברר, מורעבות, כי לא היתה אפילו שתייה עד שלוש בצהריים ורק בשש בערב הגיעו כמה חסות עם קוסקוס. "אי אפשר לאכול קוסקוס כשעוד שעתיים את צריכה לעלות על הלבשה תחתונה", רוטנת בן רש"י. לפני רגע קראו לה בטעות ליאת בלו, אז עכשיו היא מחוברת, ובתבונה, ליין. יין יש, ואפשר להבין את זה - אלכוהול מפשיט בחורות מהר.
בכלל, כולן פה שבוזות - למעט ויקה, שמדלגת בחדווה בין פפראצי לפפראצי וממהרת לבדוק במצלמה איך היא יצאה. הן רגוזות על ההפקה, על הלחץ, על התסרוקות שעיצבו להן - למעט ויקה, שמקפצת בין כתלהב לכתלהב בפזור מתנפנף. מלבד 21 דוגמניות, אקרובט ושני מתופפים, יש כאן גם ארבע רקדניות העטויות במעין אוברול חשוד.
"בואי נגיד שנורא כיף לגלות שהדוגמניות לא כאלה מושלמות", מתלהבת הרקדנית מיטל אזולאי. "זה פשוט נורא מנחם לדעת שלכולן יש איזה צלוליט קטן פה ושם, טיפת תחת נופל ימינה או שמאלה, לא? ברגיל". מה שלא רגיל זה הרפלקס הדוגמני לקריאות נוסח "גו! גו! גו! גו! ".
"נו, ראיתם הרבה פטמות?",אני פונה למתופפים, שמתקמטים בפינה במבט מזוגג כשנערות ה"גו! גו!" מתקבצות בטורים. "ראינו אחת-שתיים", מהרהר אחד מהם, "אבל זה לא העיקר פה". " אז מה העיקר?", אני שואלת כשעוד עכוז ארוז בתחרה משייט מולנו. המתופף קורץ לי בשובבות. "מז'תומרת?", הוא סח, מבטו התאבפוזל לצדדים. "הנפש! העיצוב! האמנות!".
נא להמתין לטעינת התגובות
