עשר: מכות סטייל
קרוקס. עגילי חישוק. חוטיני. הרחובות מוצפים במראות שגורמים לכאבים בעיניים. הגיע הרגע לכתב תוכחה נגד קודי לבוש ראויים להשמדה
תלי תילים של מילים ספוגות משטמה נכתבו על החיבה היתרה שרוכשות ישראליות לנעלי הפלטפורמה. רבבות של טקסטים קוננו קינה מרה על תופעת הקרוקס שצברה לה עדת צרכנים אדוקים, מגברים ונשים ועד ילדים וטף.
גם סנדלי השורש הצליחו
לפני כשמונה שנים, נחתה בישראל המצאה שלרגע אחד נראתה פנטסטית, אבל במהרה התגלתה כקטסטרופלית: חזייה בעלת רצועות סיליקון.
עד אז נשים אשר בורכו בבלקון שופע נאלצו לוותר על גופיות ועל שמלות סטרפלס מפאת החזייה המבצבצת, שכן זו העניקה ללוק כולו טאצ' צ'יפי משהו. החזייה החדשה היתה בבחינת חידוש: ללכת עם ולהרגיש בלי.
אלא שכמה מפתיע, חוץ מהן כולם הרגישו בחזייה שחתכה בבשר הכתפיים ושיוותה לו מראה של חזה הודו טרום טיגון. מכאן נפתחו בפניהן של נשים שתי אופציות מרכזיות: לוותר על הסטרפלס או לוותר על הכבוד. כולנו יודעים באיזו אופציה רובן בחרו.
בשנות התשעים הטרנד הזה היה שוס גדול, אבל בארץ החליטו לדבוק בו גם אחרי שפג מן העולם: דה קאט אאוט. האמת שאפילו אנחנו מתקשים לנסח במילים פשוטות את טיבו ובכל זאת ננסה: מדובר בפריטי לבוש עם חיתוכים במקומות לא שגרתיים דוגמת חולצה ארוכת שרוולים שהכתפיים, המרפקים או הגב מבצבצים ממנה.
נסו לחשוב על חולצה שדוברמן רעב תקף אותה ותבינו למה אנחנו מתכוונים. בפעם הבאה כשאת מתלבטת מול הראי אם של ללבוש השכונה פריט שנפערו בו חורים, ותרי. באמת, למה להרגיז את הכלבים של השכונה?
אחרי שהוכרזו באופן רשמי כפריט הפרחות האולטימטיבי, אחרי שהצמיחו סביבם אסכולה רפואית הגורסת כי הם משמשים כמדגרת חולות וגינליות ואחרי שבכל ז'ורנל קראו עליהם קדיש כבר לפני חמש שנים, עדיין בישראל 2008 תחתוני החוטיני נתפסים כפריט לוהט. לפחות בעיני נשים.
כי גברים, שפעם אולי מאוד התענגו על המראה הזה של אישה אשר ממכנסיה (הנמוכים, אלא מה) נמתח פס בד דק, אפילו הם מודיעים היום בצער שכבר מדובר בהטרדה מינית לשמה. ויותר מזה, הם ממש מרחמים על המין היפה. אחרי הכול, ללכת חצי יממה עם תחתוני חוטיני, זה קצת כמו להעביר חוט דנטלי בישבן, לא?
אם יש שילוב אשר אהוב על הישראלית המצויה, זן הגדל פרא בסביבתכם, פרא מדי יש לומר, הוא החיבור בין כרס לחולצת בטן.
גם אחרי שנים ארוכות של תצפות על התופעה, קשה לי להחליט אם מדובר בנשים נדירות הלוקות בגלי חום המתרכזים אך ורק בבטן, בטעם רע במיוחד או בחוסר מודעות פר אקסלנס. ראבק, מבצבץ לך משם פאוץ', עינייים לך ולא תראי? ומה שמדהים בכל העניין הוא הביטחון העצמי המופרז של אלו המסתובבות עם הפריט הזה. האמת? ממש לא ייאמן.
לא, זו לא שודדת ים וגם לא קוראת בקפה צוענייה, למרות שמה שמשתלשל לה מתנוכי אוזניה יכול להעיד ההפך - עגילי חישוק.
אי שם, בתחילת המילניום, הם עשו קאמבק מעולם המתים (קרי, שנות השמונים) ומאז הם כאן, בכל הגדלים, הצורות והצבעים. לא שמדובר באקססוריז לא מחמיא או מכוער במיוחד, ובכל זאת העובדה שהם מצויים על כל אוזן ואוזן במחוזותינו, היא לכשעצמה מטרידה.
"מי אמר שרק D-9 יודעים לחפור?", "איו"ש מגרש המשחקים שלנו" ו"יבנה ארץ בכוחו, יבנה תבל בחכמתו - פלחה"ן גרניט מרץ 4" - אלו הן רק חלק מהכתובות המעטרות את חולצותיהם של טירונים טריים ובוגרי סיירות, הידועות גם בכינוי "חולצות סוף מסלול".
יש להן חן מסוים כל עוד הן בגבולות בסיסי צה"ל, אבל באזרחות, איך לומר זאת בעדינות, מדובר במפגע אופנתי קשה במיוחד. לרוב הוא תוקף אותך בברים בהם מגישים בצלוחיות קטנות קבוקים ומשמיעים את ה"דייר סטרייטס" - לא כרטרו, אלא כדבר החם הבא - ובמקום הכי לא צפוי, על פסגת הר מושלג בברילוצ'ה שבדרום אמריקה.
לא, זו לא פטה מורגנה, זה אשכרה המפקד שלך, מקפץ שם כתיש אפילפטי בין המוני מוצ'ילרים כשהוא לבוש בחולצת סוף מסלול, שהסתיים אי שם בשנת 91'. האמת? זה בכלל לא אשמתו, זו אשמת אמא שלו שלא השכילה ברבות השנים להפוך את החולצה הזו למטלית אבק.
כשהמטייל הישראלי שב מן הטיול בהודו, הוא מותיר בדרך כלל מאחור את הראסטות המפורעשות, סנדלי האצבע ספוגי הטחב והבאנג, כלומר את כל הרגלי ההיגיינה המקולקלים שרכש במהלך טיולו.
אבל דומה שמדבר אחד בכל זאת קשה לו להיפרד, וזו הגרדרובה. אז נכון, שרוואל, גלבייה מעוטרת רקמה וסרט בשיער אלו פריטים ההולמים טיול בפסגות דרמסלה, אבל אין שום סיבה לייבא לארץ את חיידקי הדבר שאספתם במהלך המסע. לשרוף בגנגס לפני העלייה למטוס. לשם הם שייכים, הבגדים והחיידקים.
כשהאישה הישראלית מעפילה אל שנתה החמישים, איכשהו היא מוצאת את עצמה ניצבת בצומת אופנתי קריטי: ללכת עם הפאתט עד הסוף, כלומר לפלוש אל הארון הבגדים של בתה ולנכס לעצמה את הגופיות ואת מכנסי הסקיני ג'ינס שלה, או להצטרף אל המסלול המואץ של היכנה.
שזה אומר בעיקר ללבוש סטים. כמו חליפה המורכבת ממכנסי ג'ינס וז'קט ג'ינס מעוטר באפליקציות פרחים ופייטים צבעוניים. ואם כל זה לא מספיק, אז את הלוק הזה היא מפנשת עם איזו ציצית שיער אדומה בקדמת הראש. כי זה גזעי, מאוד גזעי.
בשעה טובה, בתך מתחתנת. את, אחותך וגיסתך מגיעות העירה, כשפניכן אל הקניון. שם, כשאת מבולבלת מההיצע ונבוכה ממבטי המוכרות, את מבקשת מהן שיעזרו לך למצוא "בגד לאירוע".
רק שמעו אלו את צמד המילים הללו והן נחפזות לזרוק עלייך שמלה מרשרשת בצבע חמרה סהרה. "זה אורגנזה", הן לוחשות לך כממתיקות סוד ומוסיפות כבדרך אגב: "זה לא מתקמט, כך שתוכלי לרקוד כל הערב". וזה עובד עלייך, כי באמת מה שאת רוצה, זה לפזז עם בעלך פסדובלה כל הלילה.
אבל אל תדאגי, בליל חג הפסח הקרוב, כשתסבי אל השולחן, נגלה שמצאת לאותה שמלה פתרון הולם: מפיות צבעוניות 10 לאורחים. מה יש, שגם הם יסבלו. חג שמח.
נא להמתין לטעינת התגובות
