המראה הטבעי
כשבא להם, ב"וינס ותמר" מצליחים להנפיק בקלילות מנות שלא תמצאו בשום מקום אחר. חבל שבין שייטל לפסטה מרגישים לפעמים את העייפות. טוב, אולי הם מעדיפים להשקיע את זמנם במסעדה החדשה שבדרך
רוצה לחוות מחדש את הרגע ההוא, שהוגשה לך צלחת של פסטה, ופתאום הרגשת קרוב כל כך לעצמך. קרעי בצק שבנו דפנות של פינוק פנימי, החלקה אטית על קרחון של אהבה.
מפגש חושים שכזה נחרט על התפריט הפנימי. תפריט שמוצא מהמגירות ברגעי מצוקה. במפתיע (ואולי לא) מעט מנות ממסעדות תל אביב מופיעות בתפריט זה. אין לך הרבה דרישות (ואולי דווקא כן), ואתה ממש לא רוצה ליישר קו עם מועצת המזון, כמו זו שהכתירה את מנות הפנתאון העירוני (השניצל של "קפה נואר", הניוקי ערמונים של "טוטו", רביולי חלמונים של "אורקה" וכיוצא באלה).
וכשיש לך מנה כזו שבשבילה, ורק בשבילה, תצא מהבית, תקפוץ כתיש ברחוב לעצור מונית ואז תיכנס מבויש להיכל (לך תסביר למלצרית התזזיתית שבאת לטיפול). הכול בשביל צלחת אחת קטנה, חמש דקות של חדווה. הטורטליני ארטישוק של מסעדת "וינס ותמר" נמנית עם הצלחות האלו. השבוע היית זקוק לה.
הדרך לרחוב הצפירה כה קצרה. בכל נסיעה למתחם יד חרוצים אתה מגלה מחדש עד כמה הוא קרוב ללב העיר. בין המגה ברים המתיישנים, מועדוני הטין אייג', אתה מתקשה למצוא את מקומך.
זו עיר זרה, מפוחמת, אלימה, מלאה סמטאות כולאות ובחצרות אפלות מוכתמות בקיא, אלכוהול זול, שתן ושמן מנועים. "וינס ותמר" החליטה להתמקם דווקא שם, ולבנות עובר חם ומזמין. שולחנות עץ חשופים, מטבח (אנטי-היי-טק) פתוח וקירות מחוספסים.
השבוע הפתעה: בר בגודל בינוני נוסף למסעדה. למרות החיבה לישיבה על כיסאות גבוהים במסעדה, משהו השתבש. הבר פגע ביופי הפשוט של המפלס התחתון. הפרופורציות השתנו והאינטימיות
אפילו במסעדות עם פלייליסט קבוע מורגש יותר מאמץ, אבל ב"וינס ותמר" לא אוהבים להתאמץ, הם אוהבים במראה הטבעי. כשבא להם, הם מחוללים נפלאות. כשלא בא, פשוט לא בא. אפילו פלאות הבשר של וינס נעלמו מהלוח (מלבד הנקניקיות). אולי הוא שומר את ההפתעות למסעדה החדשה שיפתח בקרוב בשוק הפשפשים.
הוזמנו: פסטה צלופח ועשבי תיבול (56 שקל) וטורטליני ארטישוק (51 שקל). שאטו גולן סירה 2005 (165 שקל) נבחר ללוות את הטיול. נפוח, דוהר. מנוע ה-2,000 סמ"ק שלו מתקתק לך באוזן. לא פרטנר אידאלי לטיול בשבילי עזים. טוב לנהיגה באוטוסטרדות.
טורטליני הארטישוק מרגש. טבעות עבות, קלמרי של הפסטה - טומנים בתוכם כופתאות נימוחות של ארטישוק. מעליהם שוכב הקוץ הרועם במלוא אונו. המזלג בוצע מלבו, ושוב חוזר לפסטה. האצבע מנגבת את הרוטב המדויק, רעם מתגלגל ועוד שלייה של פסטה מעולה.
מנת הצלופח חיוורת מעט. הפטוצ'יני רכים מדי, גריסי הצלופח המעושן אנמיים. התיבול מדויק ומאוזן: אורגנו, פטרוזיליה ופלפל אדום טרי וחריף שלוטפו בשמן זית מצוין. שילוב טעמים תלת-ממדי - חמוץ, חריף, מר - שמעיד על הבנת החומר: עם מי הצלופח יכול לשחות בשלווה.
סיגריה בחצר האחורית והבטחה לא להאביס יותר מדי: חצי מנה של שייטל (50 שקל) ופסטה ורדה דל מארה (88 שקל). למה עוד פסטה? כי "וינס ותמר" יוצרים פסטות מהמרגשות בארץ. זה למה.
אבל גם כאן, בדיוק כמו בתשעים אחוז ממסעדות העיר, פירות ים הם בחזקת קישוט ואינם מטופלים כראוי. והפעם: קלמארי אנמי (אוף איך האוזן הימית הזו יכולה להיות טובה כשהיא מקורמלת על הפלנצ'ה) ושירמפס בינוניים ששחו בציר סתמי ולא מגובש.
אבל אז נפל השייטל. עז טעם, מרתק, בעל נפח דמי. אומצה שמדברת אתך דיבור ישיר. כיפות של פטריות מוחמצות איזנו את המוח הרוטט. תוסף השפצלי - חגיגה. בצקי חמאה נפלאים הצובטים גם לב של אבן. יורודיסני של הנפש.
לקינוח: אי צף (34 שקל): נשיקות של חלמונים על רוטב פודינגי ונילי אדיר הצפות על פני ברכת אמרטו של איכרים קשוחים ומאוהבים. לך תצא עכשיו מהדלת ותטעם אופל.
וינס ותמר, הצפירה 10, תל אביב. טל': 6390407 - 03
נא להמתין לטעינת התגובות
