אין הריון, אבל גם אין הסבר
בדיקת הזרע הניבה תוצאות תקינות וגם הביוץ בסדר גמור, אבל הרופא לא יודע למה בני הזוג מתקשים להיכנס להריון. האמת שמבחינה מדעית, לא צריך סיבה. מספיק שיש פיתרונות, והרבה. פרק מתוך הספר החדש: "פוריות - מאלף ועד טף"
יש הטוענים, שגם אם כל אלה תקינים, עדיין צריך לשלול בעיות נוספות לפני שהמקרה מתויק תחת הכותרת "תת-פוריות על רקע לא מוסבר" (unexplained infertility). כך, למשל, יש המחפשים נוגדנים לזרע, יש המחפשים בעיות בצוואר הרחם, יש שלא מסתפקים בצילום רחם תקין ומחייבים לפרוסקופיה לבדיקת תקינות אברי הרבייה, ויש המעבירים את הזרע בדיקות מעמיקות, כדי להעריך את פוטנציאל ההפריה שלו.
אך גם אם נבצע את כל הבדיקות האלה, ברור היום שישנן עוד סיבות אפשריות רבות לבעיות פוריות, שאת רובן אנחנו כלל לא יודעים לבדוק, כגון בעיות תפקודיות במנגנון ההפריה, בעיות הורמונליות עדינות, שלא באות לידי ביטוי בבדיקות השגרתיות, ובעיות בקליטת העובר ברירית הרחם.
האבחנה של תת-פוריות על רקע לא מוסבר אינה אהודה על הנשים/הזוגות המטופלים. מבחינה רגשית, רובם היו מעדיפים שהסיבה לאי-הפוריות שלהם תאובחן, כי אז, לדעתם, יהיה קל יותר להתאים את הטיפול. לכן לחלק מהמטופלים חשובה ההרגשה שנערך להם בירור מעמיק דיו.
מבחינה רפואית, ספק אם בירור זה מוצדק, היות ורק לעיתים רחוקות בירור כזה יגרום לשינוי משמעותי בתוכנית הטיפול. כפי שנראה להלן, התוכנית הטיפולית היא ממילא מוכרת וידועה, וממילא "כל הדרכים מוליכות לרומא" (כלומר, להשראת ביוץ והזרעה תוך-רחמית), כך שניתן, קרוב לוודאי, לוותר על הבירור המעמיק ולפנות לטיפול התכליתי.
יתרה מזאת, סיכויי הזוג להרות במקרים של תת-פוריות על רקע לא מוסבר אינם נופלים מסיכוייהם של אלה הסובלים מבעיות מוגדרות, ולעיתים אף עולים עליהם,
חשוב מאוד לזכור, שתת-פוריות על רקע לא מוסבר כשמה כן היא. בהחלט סביר להניח, שזוגות הסובלים מהבעיה, גם אם לא היו פוגשים רופא, בסופו של דבר היו נעשים הורים בכוחות עצמם, אלא שזה פשוט היה לוקח להם יותר זמן. מטרת הטיפול היא, אפוא, לקצר את משך ההמתנה.
חשוב גם להכיר בעובדה, שאלמנטים של חרדה ולחץ נפשי כרוכים גם הם לעיתים קרובות במצבים של תת-פוריות על רקע לא מוסבר, ועל-כן יש להתייחס אליהם, לנסות להבינם ולהקל על עומס הרגשות (לפירוט נוסף ראו בפרק העוסק בהיבטים נפשיים של טיפולי פוריות). בכל מקרה, חשוב להמשיך לקיים יחסי מין באופן סדיר, בזמן הטיפולים וביניהם, בגלל הסיכוי הסביר מאוד להשגת היריון ספונטני תוך כדי הטיפולים.
הטיפול המקובל במקרים של תת-פוריות על רקע לא מוסבר הוא מתן זריקות יומיות של גונדוטרופינים (מטרודין/פרגונל/גונל-F/פוריגון) להשגת מספר זקיקים (המכילים כל אחד ביצית) בעת ובעונה אחת. כשמושג השילוב האופטימלי בין מספר הזקיקים הנצפים באולטרסאונד וגודלם לבין רמות ההורמונים בבדיקת הדם של האישה, ניתנת זריקת כוריגון (הורמון הביוץ) ומבוצעת הזרעה תוך-רחמית.
למעשה, בטיפול הזה (השראת ביוץ + הזרעה תוך-רחמית) האישה מקבלת זריקות עם הורמוני ביוץ למרות שהיא מבייצת היטב לבד, עושים השבחה לזרע שלמעשה לא צריך השבחה, והאישה עוברת הזרעה תוך-רחמית, למרות שבני הזוג בהחלט יודעים לקיים יחסי מין. נשאלת, אפוא, השאלה מדוע זה עובד?
התשובה מתחלקת לשניים: ראשית, סטטיסטית זה פשוט עובד. בעבודות מחקר שונות הודגם ששיטה זו מעלה את הסיכוי להרות בצורה משמעותית, אם כי לעיתים במחיר של הריונות מרובי עוברים (ב-25%-20% מכלל ההריונות המושגים). הסיבה לכך נעוצה בעובדה שיותר זרעים "פוגשים" יותר ביציות בטיפול זה. שנית, באופן ציורי ניתן להסתכל על טיפול זה כ"דחיסה" של 5-4 מחזורים טבעיים לתוך מחזור טיפולי אחד, "דחיסה" המעלה את הסיכוי להרות באותו מחזור טיפולי.
באופן מעשי: הטיפול מתחיל לרוב ביום השלישי לווסת (שלב גיוס הביציות). מדי יום מקבלת האישה זריקה של אחד מהגונדוטרופינים (ראו פרק: השראת ביוץ) בדרך-כלל במינון של שתי אמפולות (בזריקה אחת) ביום. לאחר כשלושה-ארבעה ימי זריקות מבצעים בדיקת דם לרמת אסטרדיול (E2
) ופרוגסטרון ובדיקת אולטרסאונד למדידת גודל הזקיקים המתפתחים בשחלה (והמכילים את הביציות) ועובי הרירית הרחמית (המיועדת לקלוט את העוברים). על סמך התגובה השחלתית מחליט הרופא על המשך הטיפול, הן מבחינת מינון הזריקות והן מבחינת מועד הביקורת הבא.
מרגע תחילת מתן זריקות הגונדוטרופינים אין בדרך-כלל כל הפסקה והזריקות ניתנות ברצף יומי. משך הזריקות הוא לרוב בין שבוע לעשרה ימים. כשמושג השילוב האופטימלי בין גודל הזקיקים ורמות ההורמונים, מקבלים הוראה לקבלת כוריגון - הורמון הביוץ (לרוב במינון של שתי אמפולות, כל אחת בת 5,000 יחידות) ומוזמנים להזרעה תוך-רחמית.
יש המבצעים הזרעה אחת כ-36 שעות לאחר הזרקת הכוריגון (מספר שעות מועט לפני שמתרחש הביוץ עצמו), ויש הסוברים שביצוע הזרעה נוספת יום לאחר מתן הכוריגון מגדיל את הסיכוי להרות. כמובן שיש גם גישות ביניים, כגון הזרעה אחת לאחר 24 שעות.
הגבר יכול לתת את הזרע בבית (כפי שרוב הגברים מעדיפים). מומלץ לתת את הזרע באמצעות אוננות ולא במשגל נסוג, כיוון שלעיתים בזמן משגל נסוג "בורח" המקטע הראשוני (הטוב) אל תוך הנרתיק. יחד עם זאת, אם זה חשוב לבני הזוג, ניתן בהחלט לתת זרע במשגל נסוג, עם או ללא קונדום מיוחד שאינו מכיל קוטל זרע (כגון סט מסחרי בשם Male-factor pak, שבמקור נועד לאוכלוסייה החרדית, כיוון שמדובר בקונדום עם חור, מבחינת "לא תיתן זרעך לשווא", המוכנס לתוך כלי סטרילי).
אומנם כדאי שהזרע יגיע למעבדה תוך כחצי שעה, אבל זה בהחלט לא משמעותי גם אם הוא מגיע תוך שעה. במעבדה (ראו פרק עבודת המעבדה) עובר הזרע "השבחה". למעשה מדובר בזרע תקין, כך שאין כל-כך מה להשביח.
חשוב להדגיש, שבשום פנים ואופן אסור להזריק זרע טרי אל תוך חלל הרחם של האישה, כיוון שנוזל הזרע עשיר בפרוסטגלנדינים (חומרים האחראים על פעולות שונות של תאי הגוף שלנו), העלולים לגרום לאישה הלם אנפילקטי (כלומר התעלפות והתמוטטות), אם יוזרקו כמו שהם לרחמה. כך שלמעשה, מה שמתבצע בעת תהליך ההשבחה זה "ניקוי" הזרע, בידוד המקטע הפעיל והרחפתו (מיהולו) בנוזל (מדיום), המאפשר להזריק אותו אל תוך חלל הרחם של האישה.
ההזרעה עצמה היא פעולה פשוטה ולא כואבת. כמו בבדיקה גינקולוגית רגילה נחשף צוואר הרחם בעזרת הספקולום (המפסק) ובאמצעות צנתר עדין, העובר דרך הצוואר, מוזרק הזרע אל תוך הרחם ומשם הוא כבר מגיע אל החצוצרות בהמתנה לביצית.
ההזרקה עלולה לגרום למעט אי-נוחות ותחושת לחץ. לאחר ההזרקה האישה יכולה לקום וללכת. החשש שמא הזרע "ייפול" אם האישה תקום אינו מוצדק, כיוון שהרחם איננו צינור ועל-כן הזרע אינו יכול ליפול. יתרה מזאת, כיוון שהרוב המוחלט של הרחמים מוטה לפנים או לאחור, דווקא כשהאישה עומדת, הזרע הנמצא בתוך הרחם מוגן יותר מפני זליגה חזרה לצוואר הרחם. למרות זאת, יש המעדיפים שהאישה בכל זאת תמשיך לשכב מספר דקות לאחר ביצוע ההזרעה.
לאחר ההזרעה לא חלות על האישה כל מגבלות ואין כל צורך במנוחה. חשוב לזכור את החובה, הזכות והעונג לקיים יחסי מין במקביל להזרעה במועד שרוצים, ובמיוחד ביומיים לאחר מתן הכוריגון, ללא כל קשר להזרעה. קרוב לוודאי שאין כל צורך "לשמור" זרע להזרעה, למרות שחלק סוברים שכדאי.
כיוון שרוב הזוגות משיגים היריון תוך כשלושה מחזורי טיפול (מוצלחים תיאורטית, הן מבחינת התגובה השחלתית והן מבחינת תזמון ההזרעה וטיב הזרע) של גונדוטרופינים + הזרעה תוך-רחמית, מקובל (בארץ) שאם המטרה לא מושגת תוך 4-3 מחזורי טיפול, כדאי להפנות את בני הזוג לביצוע הפריה חוץ-גופית.
ההפריה החוץ-גופית משמשת במקרים אלה הן כמבחן והן כטיפול. כלומר, למעשה בעצם ביצוע ההפריה, בפעם הראשונה נוצרת ההזדמנות לראות את הביציות (שעד כה לא ראינו אותן כלל), לעמוד על טיבן ולבדוק מה קורה כאשר מניחים את זרע בן הזוג ליד ביציות האישה: האם הזרע אכן נקשר יפה לביצית (zona binding), האם מתרחשת הפריה ובאיזה שיעור, האם ההפריה תקינה (כלומר, תא זרע בודד חדר לביצית) או שחדרו מספר תאי זרע בעת ובעונה אחת, איך נראים העוברים ומה קצב חלוקתם.
לעיתים, למרות נתוני זרע תקינים לחלוטין, לא מתרחשת הפריה כלל. על-כן, כדי לא לעמוד בפני שוקת שבורה, יש המבצעים כבר במחזור הטיפול הראשון מיקרומניפולציה (החדרת זרעון בודד אל תוך הביצית באמצעות מחט מיוחדת) לחלק מהביציות, גם כשנתוני הזרע תקינים לחלוטין.
אם תוצאות הטיפול היו מוצלחות תיאורטית (הביציות נראו תקינות, שיעור ההפריה הסטנדרטי היה גבוה ואיכות העוברים שהתקבלה היתה מצוינת), אך למרות כל זאת האישה לא הרתה, יש הסוברים שניתן לחזור ולבצע טיפולי השראת ביוץ והזרעה תוך-רחמית, כיוון שרמת הסיכון לאישה נמוכה יותר בטיפולים אלה בהשוואה להפריה חוץ-גופית.
לעומתם, יש הסוברים שעדיף לבצע הפריה חוץ-גופית (ואולי אפילו מלכתחילה) בגלל השליטה בכמות העוברים המוחזרת (שליטה שאינה קיימת כשמבצעים הזרעה תוך-רחמית), על-מנת להפחית את שיעור ההריונות מרובי העוברים.
נא להמתין לטעינת התגובות
