עומדת בחום
שמונה חודשים אחרי שהוגלתה עם משפחתה מביתה ומהמטבח התעשייתי שלה בדיר אל אסד, כאמלה מוסא מתארגנת להכנת הקייטרינג השנתי: ארוחת סדר עמוסת קניידלעך לאנשי קיבוץ יחיעם
אחרי ששני גיסיה, אחיה של בעלה, נעצרו בחשד לרצח בכפר מגוריה, שילמה משפחתם את המחיר. ועדת הסולחה של דיר אל-אסד החליטה כי חמולת מוסא כולה, המונה יותר ממאה איש, תעזוב את הכפר כדי למנוע נקמת דם. מוסא נאלצה להותיר מאחוריה את העסק ולהתחיל הכל מחדש.
ביולי 2007, כשהתרחש האירוע ששינה את חייה, שהתה מוסא מחוץ לכפר באירוע שבו סיפקה שירותי קייטרינג. באותה שעה נערכה בכפר חתונה רבת משתתפים, ובמהלכה התפתח עימות אלים שהוביל לרצח עמאר עבד אלגני, בן 32, המוכר למשטרה.
שני הגיסים נעצרו בחשד למעורבות ברצח. מוסא, שחזרה בדיוק לכפר, נתקלה בהמולה. "ראיתי את כל הבלגן, והתברר שהבחור נדרס ואחר כך ירו בו", היא מתמצתת, "האחים של בעלי עדיין במעצר, אבל הם לא הודו במעשה". כשהיא נשאלת מה בדיוק קרה שם, היא מסרבת להרחיב. "זה מקרה עדין מאוד, ואני לא רוצה להיכנס לכל הסיפור".
מוסא שילמה מחיר כבד על המעשה שפרטיו אינם ברורים, והיא מתקוממת על חוסר הצדק שבהחלטה להגלות את משפחתה מהכפר. "אני מצטערת על שבן אדם מת, אבל זה לא צודק שמפני שהוא היה מחמולה גדולה בכפר, כל הילדים שלנו צריכים לצאת למקום חדש, בלי בית ספר ובלי חברים.
"חמור בעיניי שוועדת הודנה כזאת, שהמטרה שלה לפתור סכסוכים בין משפחות, גורמת למשפחה שלמה לעזוב בתים, רכוש, חיים שלמים וללכת", מתרתחת מוסא (38), אישה קטנה, יפה וחזקה, בביתה החדש בסחנין, רבע שעה נסיעה מדיר אל-אסד.
"אני אוהבת את הדת, את המסורת ואת המנהגים שלי, אבל הפתרון הזה הוא לא פתרון אנושי והגיוני. אני לא מצליחה להבין איך מנהיג גדול וחזק שמדבר בפני אלפי אנשים בשם הדת, לא יכול לפתור בעיה של משפחה אחת קטנה. גם יש מדינה שצריכה להתערב עם החוקים שלה ולהגן עלינו. אני לא מצליחה להבין למה המדינה לא מתערבת ולא שומרת עליי".
אחרי המקרה הסירה באחת את המטפחת שעטפה את ראשה מרצון, כמחווה פרטית שלה להערכה לדתה. "אף אחד לא הכריח אותי, פתאום באיזשהו יום,
עכשיו היא מנהלת את העסק מסחנין, נלחמת בשיניים להמשיך בדרך שלה, מנהיגה בביתה 14 איש, בעלה ושני ילדיה, אחותה עם בעלה וילדיה ועוד בת משפחה המתאכסנת אצלה, כולם למען כולם ולמען העסק שמפרנס אותם. "השארתי בדיר אל-אסד בית גדול שבנינו בארבע ידיים, שלי ושל בעלי, שבו יש לי מטבח תעשייתי גדול עם כל מה שצריך לחברת הקייטרינג, הכל סגור שם, מחכה לרגע שבו נחזור".
מוסא מאמינה שאחרי המשפט של גיסיה יוכלו בני המשפחה לחזור לביתם. "אני מקווה שנוכל לחזור בלי לפחד, אפילו שכבר שרפו חלק מהבתים של המשפחה שלנו, זה לא הספיק למשפחה האחרת שיצאנו כפי שהם ביקשו מוועדת הסולחה.
"למה משפחה שלמה צריכה לסבול ולחיות בפחד בגלל מעשה של שני אחים? אני לא רוצה לוותר על החלום לחזור הביתה. שם גדלתי, שם המשפחה שלי. אני רוצה להאמין שזה רק זמני, ושנחזור הביתה כבר בעוד כמה חודשים".
למרות הכעס, מוסא לא נותנת לצער להשתלט עליה, ובמקום לשקוע במחשבות על העוול שנעשה לה, היא ממשיכה לעבוד במלוא המרץ והאומץ. "נכון, זה מפחיד. הכל יכול לקרות, ומי שרוצה לנקום יכול להגיע לכל מקום, אבל אני אף פעם לא הייתי פחדנית. תמיד עשיתי רק מה שרציתי".
ולעשות מה שהיא רוצה כלל גם יציאה לעבודה בגיל 20, כשהיא כבר נשואה למג'יד, בן דודה, שגדל איתה ולמד איתה באותה כיתה עד י"ב, ותמך בה על אף שהמשפחה שלו חשבה שאשת איש מוסלמית הגונה לא צריכה לצאת לעבודה.
"התעקשתי לעבוד, זה היה חשוב לי. לא היה אכפת לי מה אומרים ומה יגידו", מספרת מוסא על ההתחלה, לפני כעשר שנים. "התחלתי כמנקה בחדר האוכל בקיבוץ תובל. בהתחלה לא נתנו לי הרבה משמרות, אפילו שרציתי כמה שיותר.
"אני זוכרת את תלוש המשכורת הראשון שלי, הוא היה בסך הכל 180 שקל. אבל אני חזרתי איתו הביתה מאושרת, כאילו זכיתי במיליון דולר. אחר כך התקדמתי לעבוד במטבח, קיבלתי עוד ועוד משמרות, ומהר מאוד הגעתי למשכורת מלאה. רציתי לעזור למג'יד לפרנס ולבנות את הבית שלנו מהר, לא רציתי לחכות שנים עד שיהיה לנו כסף".
בהדרגה היא החלה להתאהב בעבודה, ולגלות טעמים וריחות שבתחילה היו זרים לה. "היתה לי סקרנות גדולה, נכנסתי בפעם הראשונה למטבח לא ערבי. גיליתי תבלינים שונים, גיליתי את הגבינות. אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה טעמתי גבינה צהובה. כמעט נחנקתי. לא להוציא ולא לבלוע. אחרי כמה ימים התרגלתי לטעם. למדתי להכין פשטידות, לבשל ביין, להכין רטבים. הרמתי את הכפפה שנתנו לי, והתחלתי לבשל מה שרצו".
מתי התחלת להעז ולשלב את המתכונים שלך?
"לאט לאט התחלתי לעשות בכל פעם משהו קטן שזכרתי מהמטבח של סבתא ואמא, מהמטבח הטבעי של הבישול האיטי המסורתי. הפסקתי להשתמש בשימורים, והעדפתי רק ירקות טריים עם תבלינים טריים. זה התחיל בסלטים ובמטבח הקר, ועבר לבישולים מורכבים יותר כמו בשר ודגים".
עד שהתחיל לדגדג לך באצבעות לפתוח מסעדה משלך?
"משהו כזה. אחרי שהמטבח בתובל עבר לקבלן חיצוני, ולא רציתי להמשיך לעבוד בתנאים החדשים, החלטתי לפתוח מסעדה עם מג'יד. אני רציתי מסעדה עם בישולים משתנים, ומג'יד רצה שווארמה ופלאפל.
"בסוף פתחנו מסעדה בשם 'מטעמי כאמלה' שהיו בה שווארמה ופלאפל, אבל היה קשה נורא להחזיק מעמד לאורך זמן. במגזר שלנו קשה לאישה לנהל עסק. זה לא מקובל ולא פשוט. אפילו שמג'יד היה איתי וגם ואחיד, הבעל של אחותי רים".
ב-2001 סגרו מוסא ובעלה את המסעדה, ופתחו את הקייטרינג שהתבסס על מטבח תעשייתי ענק שבנו בבית בדיר אל-אסד. "התחלנו לארח קבוצות בבית שלנו לטעימות של המטבח הערבי. זה עבר מפה לאוזן והתחלנו לצאת גם לאירועים מחוץ לכפר, כאן בגליל ובכל הארץ".
כשמוסא אומרת "מפה לאוזן", היא גם מתכוונת לזה. ברבות השנים נכנסה לתמונה גם ליאורה פינסקי תושבת היישוב יעד, ארומתרפיסטית בעלת עסק קטן משלה שפגשה את מוסא בקבוצת פל"א (ר"ת של פה לאוזן - ארגון המעודד יזמות משותפת של עסקים קטנים שאינם מתחרים זה בזה).
"המפגש עם כאמלה היה מרגש מאוד מבחינתי", אומרת פינסקי, "היא יזמית באופי שלה ופורצת דרך אמיצה מאוד. היא האישה הערבייה היחידה שהגיעה לקבוצה כדי לפתח את העסק שלה, ולהתפתח וללמוד. החיבור בינינו היה די מידי, כמעט משפחתי. אני יודעת שזה נשמע אוטופי כמעט כשאנחנו מדברים על שיתופי פעולה בין ערבים ליהודים, אבל אנחנו ממש לא מתייחסים לזה ככה. זה פשוט חיבור חברי ועסקי בין בני אדם, כדי שלכולם יהיה טוב יותר".
בשנים שאחר כך החליטה גם המדינה להכיר בעסק של מוסא. משרד התיירות עם הרשויות לפיתוח הנגב והגליל, עם משרד החקלאות ועם מט"י, בחרו לתמוך בעסק של כאמלה כ"חממת תיירות" ולהעניק לה ליווי מקצועי ומימון.
גם היום, שמונה חודשים אחרי שגורשה מכפרה, מוסא ממשיכה בעסק במלוא המרץ. יש משהו סמלי בכך שאת הארוחה החגיגית לציון 60 שנה לקיבוץ יחיעם בישלה מוסא, וגם סעודת ליל הסדר הקרובה של קיבוץ תובל תצא מהמטבח הערבי המסורתי שלה. "אני לא מחפשת סמלים", היא אומרת, "אני שמחה שאני מבשלת. לא משנה למי.
"בליל הסדר אני מכינה מרק עוף עם קניידלעך וגפילטע פיש, וגם מכניסה פה ושם כמה תבשילים משלי", היא צוחקת וקורצת.
אבל אז היא מרצינה ונזכרת בעולם שהשאירה מאחור, "הצער הכי גדול שלי היה השנה בחודש הרמדאן, כשבפעם הראשונה אחרי הרבה שנים לא בישלתי לילדים בבתי הספר בדיר אל-אסד את הארוחות שלהם. צבט לי בלב שאני לא שם להאכיל אותם במטעמים שלי לכבוד החג".
יש לך חלום לפתוח מסעדה בעולם, להתרחק קצת מכל ענייני הסכסוכים המשפחתיים שמפריעים לך להתפתח?
"לא. אין לי חלום לעבוד או ללמוד בחו"ל. אני מרגישה שאני עוד לא מכירה את הארץ. עוד לא טיילתי מספיק בארץ, והחלום שלי זה לבשל כאן ולחיות כאן. יש פה הכל, ואני מרגישה שזה שאוהבים פה חומוס ועל האש, עוד לא אומר שמכירים באמת את האוכל הערבי האותנטי. אני מרגישה שהחלום שלי הוא לבשל במדינה שנולדתי בה. גם אם היו מציעים לי ארמון בסעודיה או בירדן, אני מעדיפה סוכה פה בגליל".
נא להמתין לטעינת התגובות
