הישרדות: הגרסה הנפאלית
לחלוק בית אחד קטן עם 18 איש זה לא פיקניק - תמר פריאל נוחתת אל תוך הקלחת הרותחת בקטמנדו. פרק 2 ביומן מסע
ביום רביעי בבוקר הגענו, חברי קבוצת "תבל בצדק", לבית החדש שלנו והשקפנו עליו מהרחוב: בלב חצר מרווחת עומד מבנה ארוך בן ארבע קומות, מרפסות, עמודים, גרמי מדרגות, מעקות ורעפים מתפתלים סביבו לכל עבר. מחלונות הבית הזה רואים את ההרים הממסגרים אותו ואת העמק סביבו, בו עומדים בתים צבעוניים ודומים לו.
"דידי" הוא כינוי בנפאלית שמשמעו "אחות גדולה", וכך פונה אדם לכל אישה המבוגרת ממנו. בבית מצאנו את סיטה-דידי, שגרה פה ומנקה את הבית מדי יום, ואת צ'מפה-דידי שמבשלת לנו ארוחות צהרים וערב וגרה בשכנות עם משפחתה.
בין השוכנים הקבועים בבית ניתן למצוא גם את בוני הצרפתי מהמחזור הקודם, שהוא האיש-לכל-דבר ובמיוחד לטכנולוגיה בתנאי חשמל חלוש; את בן הג'ינג'י שהצליח ללמוד בעצמו נפאלית בשבועיים ויהיה פה בזמן הקרוב לעזור לנו עם השפה; את קרישנה הנפאלי שעובד במשרה חלקית בשביל "תבל בצדק" ובשאר הזמן הוא סוכן נסיעות, עורך דין, והאיש שמכיר את כולם ומסדר את הכול.
כמו כן הגיעו עמנו מיכה, שהקים את תבל בצדק ומלמד חלק מהשיעורים באוריינטציה, יותם, שהיה מתנדב במחזור הקודם ויהיה המדריך שלנו, ואילי, שורד נוסף מהמחזור הקודם, שנמצא פה כדי לקדם פרויקט מיוחד עם ילדי הרחוב בקטמנדו. בנוסף, בחצר, נמצאים שני הכלבים של הבית, קאנצ' הג'ינג'ית וקאלו השחור.
ויש אותנו, הדיירים החדשים. מי אנחנו באמת? אני לא יודעת. בעוד 48 שעות של שהייה רצופה הפרצופים שלהם יהיו מוכרים לי כמו אלו של משפחתי, בתוך ארבעה חודשים הם יהיו המשפחה שלי לטוב ולרע, אבל במפגש הראשון אנחנו רק שישה בנים ושנים-עשר בנות. שלוש בהירות שיער, שני בעלי זקן, חמישה זוגות משקפיים, חמש חולצות אדומות, שלוש בנות ששמן תמר, שבעה זוגות ג'ינס, חמישה זוגות קרוקס ועוד שלושה סנדלי שורש, שלושה שיושבים פשוטי רגליים ושמונה שיושבים בישיבה מזרחית.
ביומיים הראשונים אנחנו מספרים את עצמנו אחד לשני בסלקטיביות מודעת פחות או יותר, כמו נמלים שנפגשות באמצע הדרך, בזוגות ובשלישיות. נצמדים, נפרדים וחוזר חלילה. "מהיכן אתה?", יד עצבנית מסיטה שיער מאחורי האוזן, "איפה למדת?", חצי חיוך מהסס הופך לחיוך מלא ביטחון, "כמה אחים יש לך?", עיניים מתחמקות ומתמקדות, מתרוצצות בחיפוש ולעיתים מתמלאות בברק של התאמה, "אתה מכיר את….". רגליים וידיים נעות בעצבנות ולעיתים מונפות בשמחת הזיהוי אל עבר האדם שמולנו – לפעמים כבר נוגעות ולפעמים עדיין לא.
אני יושבת במעגל, מסתכלת וכותבת.
אבל אני מתביישת לשאול, לא רוצה להיות מוזרה יותר משאני כבר: הבחורה שיושבת וכל הזמן כותבת על הכל בלי הפסקה, אולי אפילו במעין הבעה מגוננת של חשיבות עצמית? גם את עצמי אני לא תמיד מזהה – חלק ממני עוד בבית ורק חלק נמצא פה. אני עוד מתביישת ומפחדת, ורוצה שיאהבו אותי ולא רוצה שישפטו אותי מהר מדי.
וגם עוד מסתייגת, לא רוצה ולא מסוגלת לתת את כולי כרגע. לפעמים נדמה שהתמריות שהכי הייתי רוצה שיפגינו נוכחות - הן עושות לי דווקא, מתחבאות בפנים איפשהו ומסרבות לצאת כשאני קוראת להן. מעניין אותי אם גם האחרים מרגישים כמוני, אבל גם את זה אני עוד מתביישת לשאול. אבל הרי, אם נרצה או לא נרצה, כבר נכיר את כל מה שיש להכיר אחד בשני, את האהוב יותר ופחות, אחרי ארבעה חודשים שנגור ביחד.
לגור ביחד. לגור ביחד אחרי שהתרגלתי לגור לבד ולדאוג רק לעצמי. להתחלק באותם שני מחשבים איטיים ביחד, לדעת שיש שמחכים להשתמש במקלחת אחריך וצריך למהר, לנסות לעזור בעריכת השולחן ובפינוי ולא לעשות מעט מדי, לא להרעיש אחרי שעה מסוימת, לבשל ארוחות בוקר לעשרים איש ולשטוף כלים של עשרים איש.
לדעת שמישהו תמיד ישמע את שיחתה טלפון או הסקייפ שלך, לאכול את כל הארוחות יחד, ללמוד יחד כל היום, לנוע במרחב אחד מוגבל, מלמעלה למטה, ולהיפגש שוב ושוב במדרגות ובחללים שנדמים לפתע כמעטים. להיות יממות שלמות זה עם זה יחד, כשנדמה שאין דרך לברוח ולמצוא מקום כלשהו בו תהיה לבד, או לא גלוי לעיניו של מישהו. והכול בבת אחת ובלי הפסקות.
מבת עשרים ועד בת שישים, זוג נשוי אחד, אמריקאים, אנגלים, אחת במקור מיפן, ירושלמים, קיבוצניקים, מושבניקים, תל אביביים, ושומרי כשרות ושבת. משתחררים טריים, שירות לאומי, שנת שירות, תואר, לא תואר, טיול במזרח, בני זוג, קריירה, ילדים, נכדים – יש אצלנו קצת מהכול.
בנפאל יש 90% הינדים, 5% בודהיסטים ו-3% מוסלמים שמסתדרים זה עם זה מצויין. אז אולי דווקא במדינה הזו נצליח כולנו להתקיים – ולשרוד – ביחד. נחכה ונראה.
נא להמתין לטעינת התגובות
