מאמא מיה
כל מה שהיה חסר בדרוקר'ס זו מוזיקה של אבבא, כדי להשלים את החזרה לאייטיז. בתוכנית: שירות מגומגם, פאטה מריר ופירה שאזל. העיקריות הצילו את המצב, אבל אז הוגש הקינוח
כמה מסובך זה כבר יכול להיות לקחת כמה תפוחי אדמה, להרתיח מים ולבשל עוד קצת פירה? מה גם שהפירה הנכחד נועד להיות תוספת למנה עיקרית, כלומר היה המון זמן בין הרגע בו הזמנו אותו ועד הרגע בו היינו אמורים לקבל אותו.
מספיק זמן להכין לא רק פירה אלא גם להכין ממנו מיצג. אבל לא, אזל הפירה. וזה גרם לדרוקר'ס, מסעדה חדשה ברחוב מונטיפיורי בתל אביב, להיראות לרגע כמשהו מעידן אחר, מהתקופה שבה פעילי המפלגה באו למטבח הפועלים לאכול פירה עם לבן, עד, כמובן, שנגמר הפירה. או הלבן. או פעילי המפלגה.
ובמובן הזה, הפירה האבוד מיטיב לסמל את מה שמאפיין את המקום: דרוקר'ס היא מסעדה מיושנת מאוד. התפריט כולל קלאסיקות של שנות השמונים דוגמת שרימפס ביין, חמאה ושום, מולים ביין ובשמנת, פאטה כבד ברווז, המבורגרים, שניצלים וכמובן - מטבח פועלים או לא מטבח פועלים - כבד עוף.
מה עם השאטו, בריאן? אפילו השגיאות בתפריט הן שגיאות של מלפני עשרים שנה: נתח הפילה מתואר כאן כשאטו בריאן. כלומר, כמשהו שבא מהטירה (שאטו) של בריאן, כששמו האמיתי, כמובן, הוא שאטובריאן, לכבוד פרנסואה רנה דה שאטובריאן (1768-1848) שהיה, בין השאר, גובה מסים בשירות לואי ה-16, הרפתקן באמריקה, סופר חסר כל בלונדון ולבסוף, שגרירו של נפוליאון ברומא ובלונדון.
איש שרק דבר אחד לא קרה בחייו עתירי ההרפתקאות: בניגוד למיתוס הרווח, טבחו האישי, שף מונמיראי, לא המציא לכבודו מנה חדשה מנתח עבה במיוחד של פילה בקר. המנה הזו נולדה בקלאב אנגלי ונקראה שאטובריאן, על שמו, כדי להעניק לה נופך של יוקרה צרפתית. אצלנו, נופך של יוקרה צרפתית זה, כנראה, "נגמר הפירה".
גם השירות, החינני אך חובבני (לא שמים סכו"ם חדש על מפית נייר מלוכלכת מהסכו"ם הקודם, מחליפים אותה; לא מניחים צלחת באמצע שולחן על פירורים, מעבירים סמרטוט), נראה כשריד מעידנים עברו, וכך גם הקצב.
לפני רבע מאה, כשאנשים
מבחינת האוכל, העסק התחיל ברגל שמאל. מנה של פטה דה קמפן (כך, ולא כמו שגורס התפריט) נראתה כשילוב בין כבד קצוץ רע למיט-לוף גרוע: המנה היתה יבשה, מתפוררת והיה לה טעם לוואי מריר מהסוג שנותר לפעמים כאשר לא מנקים כבדי עוף כמו שצריך. את הצירוף בין המרירות הלא נעימה לבין חריפות החרדל שהגיע עם המנה אני משאיר לדמיונכם.
מנה ראשונה אחרת, קרפצ'יו מוסר, היתה סתמית להפליא: זה לא מספיק לפרוס דג ים לפרוסות, לסדר אותן על קצת חסה ולשפוך מלמעלה משהו על בסיס בלסמי. צריך לעשות עם זה עוד משהו כדי שזה יהפוך למנת מסעדה: קצת תחמיץ, איזה רוטב מקורי, איזו תוספת מפתיעה או, לחילופין, שהדג עצמו יהיה כל כך נפלא שטעמו יצדיק מינימליזם.
ככה, זה נראה כמו עדכון לעוד אחת מהקלאסיקות של המטבח הישראלי בראשיתו: קופסת שימורי טונה הפוכה על עלה חסה בודד עם מיונז של תלמה. ואז, כבמטה קסם, מהפך. שתי המנות העיקריות היו מצוינות.
הטובה שבהן נקראה שניצל וינאי (לא וינאי ולא נעליים, אבל מילא) והתגלתה כשלושה נתחים נאים של עגל, בציפוי דק ופריך, שטוגנו בדיוק לרמת הפריכות והעסיסיות האידאלית. שניצל מופתי שלידו הגיעו צ'יפסים דקיקים, זהובים ומזהירים שהשלימו מנה מענגת. עוד מנה שהפתיעה לטובה היתה ההמבורגר, במרקם בשרי מובהק, דחיסות טובה, עסיסי ומלא טעם.
למרבה הצער, לצדו הגיעו עוד שני פליטי שנות השמונים: רטבי שמנת בטעם פלפל וחרדל. אין דבר, אם מבקשים את הרוטב בצד אפשר פשוט להשאיר אותו בצד. גם ליד ההמבורגר (אין פירה, זוכרים?) הגיעו הצ'יפסים המשובחים שהשלימו עוד מנת בשר, שכמו השניצל נראתה כאילו הגיעה משיר אחר.
במנה האחרונה חזרנו לשנות השמונים, ולמעין דוק אפרפר. הקינוח שלנו התכנה (בלא מעט אופטימיות) "נפוליאון". אלא שבמקום עוגת אלף העלים המקווה הגיע משהו שנראה כמו קונוס בצק העלים שכיכב אי אז בשנות השמונים באולמי השמחות. לרוב ממולא פטריות מקופסה בשמנת פרווה.
מסביב לדבר הזה היתה שלולית רדודה של רוטב לבן (קרם וניל?) מקושט באדום, מהסוג שאפילו בתי קפה בפרובינציה כבר נגמלו ממנו. עשינו ביס אחד בנפוליאון - לא, זה לא יכול להיות. עשינו ביס שני - יכול להיות שהוא באמת איתנו מאז ששמיר היה ראש ממשלה?
לזכותה של דרוקר'ס ייאמר שכשהם ראו כמה סבלנו, הם זיכו אותנו במחיר הנפוליאון. הם לא יכלו לחסוך מאיתנו את אי הנעימות ופשוט להגיד שנגמר? אה, רגע: עכשיו אני מבין מה קרה לפירה.
דרוקר'ס, מונטיפיורי 17, תל אביב. טל': 03-5663535
קרפצ'ו דג ים: 39 שקל
פאטה דה קמפן: 56 שקל
שניצל וינאי: 65 שקל
המבורגר 250 גרם: 45 שקל
נפוליאון: על חשבון הבית
סן פלגרינו גדול: 25 שקל
טיפ: 43 שקל
סה"כ: 273 שקל
נא להמתין לטעינת התגובות
