חוקי השוק
ב"בסטה" מגישים את האוכל הכי רחוק שאפשר מאותו מיתוס של תבשילי פתילייה, המזוהים עם המושג "מסעדת שוק". בתפריט: שירות נעים ואוכל מוקפד על אמת שיעשה לכם טוב על הנשמה
הנ"ל אמור, כמובן, רק בהקשר של אמהות שילדיהם כבר הגיעו לגיל גיוס. כך ישנו בוקר יום ראשון שבו שולחים את הילדים לצבא, ואת יום חמישי בערב שבו מקבלים אותם חזרה לסוף השבוע.
עניין ישראלי לחלוטין, שאף אם באנגליה, בהולנד ובשאר מדינות העולם לא תבין. בשבילה, בוקר יום ראשון הוא שיאו הטוב של השבוע. קמים מאוחר, מתפנקים, חושבים מה להכין לצהריים, אם הם צרפתים, קופצים לשוק הקרוב כדי לקנות את המצרכים הנדרשים. שיגרה של יום חופשה מהנה.
כבר שבע שנים מאז התגייס בני הבכור שאני בשגרה צבאית בבוקר יום ראשון. אריזת התיקים, ניסיונות השידול לסנדוויץ' ")כדי שלא תהיה רעב עד שתאכל ארוחת בוקר,(" הפרידה החטופה, הנשיקות, ואם צריך, ההובלה למקום איסוף.
משם כבר ייקחו אותם לאן שצריך. תמיד קצת מאחרים, לא משנה מתי קמים. ותמיד יש קצת לחץ לקראת הסוף: לא שכחת כלום? לקחת משהו חם? ושאר שאלות ונדנודים שתמיד חשבנו שהיו רק מנת חלקם של האמהות שלנו, והנה הגיע תורנו, ואנחנו חוזרות עליהן באותן מילים.
ביום ראשון שעבר שניהם הלכו לצבא. אחד לענייניו הרגילים, האחר למילואים, מה שדורש התארגנות קצת רצינית יותר. קטן עלינו. אנחנו מיומנים. "ביום חמישי כשתחזרו, נצא כולנו לאכול," הודעתי להם לפני שסגרו אחריהם את הדלת.
היה לי מה לחגוג, ורציתי לחגוג זאת איתם, בתוספת ראויה של החברה של אחד מהם. ואכן, ביום חמישי כששבו, והתיקים נפרקו, ומכונת הכביסה החלה לעבוד במרץ,
גם כשהתיישבנו וחיכינו לבואו של התפריט, עדיין היינו משוכנעים שמדובר בתבשילים עם הרבה רוטב עגבניות, כיאה ל"תבשילי הפרימוסים" הידועים. אלא שאז צדה עיננו את מעוז, אחד הבעלים של המסעדה, שזכור לנו לטוב מהימים שבהם היה במטבח של "יועזר בר יין" ביפו.
הוא סיפר לנו שחברו לבעלות על המסעדה הוא איתי, גם הוא בוגר אותו מטבח מופלא, שהמטעמים היוצאים ממנו מרגשים אותנו כבר יותר מעשר שנים. הכל החל להתבהר. לא פרימוסים ולא נעליים. מי שעברו את ההכשרה הקולינרית שלהם אצל שאול אברון, לא הולכים על תבשילים אדומים. והשניים הללו, כך מתברר, היו תלמידים טובים במיוחד, והאוכל שהם עושים, כולו בלי יוצא מהכלל, מעולה.
כיוון שהיינו חמישה, רעבים כמו שרק ביום חמישי בערב אפשר להיות, טעמנו את רוב המנות של התפריט באותו יום, ולא היתה אחת שלא הוציאה מאיתנו קריאות התפעלות. החיים בתוך השוק עושים את שלהם. חומרי הגלם טריים, כמו שרק בשוק יכול להיות, המטבח נשען על מה שיש באותו יום בדוכנים, ולכן בכל יום מרכיבים תפריט חדש, כותבים אותו על נייר, ומשגרים לשולחנות.
מעוז הסביר שהרעיון הוא מסעדת שוק כמו שמוצאים במדינות רבות באירופה, בעיקר בצרפת כמובן. לא "מסעדת פועלים," אלא כזו הנותנת אוכל משובח, אנין, המבטא את הטעמים ואת הריחות של פירות וירקות ועשבי תיבול ובשרים וגבינות ולחמים של השוק המקומי. השאלה היא איך לא חשבו על זה כאן קודם?
לכל זה הוספנו בקבוק קאווה, השמפניה הספרדית שנכנסה עכשיו חזק לארץ, וטוב שכך, כי מדובר ביין מבעבע מצוין, לא יקר, שכשהוא מוגש קר כמו שצריך, נותן עוד נופך של נחת לזו שבדרך כלל קיימת בארוחות מסוג זה שאכלנו ב"בסטה." גם מנת התותים עם קרם המסקרפונה לא ביישה את קודמותיה.
החשבון היה 650 שקל לחמישה אנשים מרוצים עד הגג, כולל הקאווה, וזה בהחלט נסבל עד סביר ביותר. הישיבה בשולי השוק ההומה בדרך כלל, במקום שבשעות הערב שקט כמו היה בכפר, עם כל מיני טיפוסים צבעוניים שעוברים ופותחים בשיחה אקראית על החיים, כל אלו הוסיפו לוויית חן למקום, שהוא כולו חן וטעם טוב. ואוכל מצוין.
בסטה, השומר ,4 שוק הכרמל, תל אביב. טל': 03-5169234
נא להמתין לטעינת התגובות
