אחרי 20 שנה
אסי דיין לא ידע שהיא רצתה ממנו ילד, אריק איינשטיין בטוח שזאת הייתה מעידה והוא עדיין כואב, וצבי שיסל זוכר אותה כבן אדם על הכיפאק. שני עשורים למותה של מונה זילברשטיין, אגדה תל אביבית שעדיין לא פג קסמה
גילי איזיקוביץ'
,
28.03.08,
12:24
מונה זילברשטיין
צילום: יחסי ציבור
יום שני השבוע. 10:00 בבוקר. הדרך לקבר של מונה זילברשטיין בבית העלמין בחולון נעשית באובך כבד. ככל שמתרחקים מהשערים הולכת תנועת האנשים ונעשית דלילה. אל הקבר בגוש 9, חלקה 12 נדמה שכבר אף אחד לא מגיע. על המצבה המאובקת והמוזנחת העשויה אבן בזלת גדולה ובלתי מסותתת עדיין אפשר לקרוא את המילים: "אהובתנו, הרמינה מונה זילברשטיין".
אבק, עזובה, צמחייה ועשבייה הם היום מה שנשאר מהקסם, מהאגדה התל-אביבית, מהאישה שהיתה מושא ערגתם של גברים, אישה של חלומות נוצצים ומשוחררים, שהלכה לעולמה לפני 20 שנה בדיוק, ב- 31 במארס. מי זוכר היום את מונה זילברשטיין?
גופה נפוחה בסוודר אפור
באחד מימי מארס של 1988 עמדה האמנית מיקי בן כנען על גג הבית ברחוב בר גיורא בתל אביב, שבו היה אז הסטודיו שלה. בן כנעו יצאה לשאוף אוויר. משב רוח שעלה מהים העלה איתו גם צחנה. בן כנען הצטמררה. היא כבר הבינה.
היעלמותה של זילברשטיין, נערת זוהר בדימוס, עוררה אי נוחות גדולה בין חבריה. הם השאירו לה עשרות רבות של הודעות. אף אחת מהן לא נענתה.
בן כנען המבועתת הזעיקה את רחל מיכאלי, חברה נוספת טובה של זילברשטיין, והשתיים ניסו להיכנס לדירתה של זילברשטיין. מפתח שהושאר במנעול מהצד השני של הדלת העלה עוד יותר את מפלס החרדה של השתיים.
לבסוף, בסיוע כוחות הצלה ומשטרה, נפרצה הדלת. בפנים שרר אי-סדר. בחדר השינה נמצאה זילברשטיין בת ה–40, מכורבלת בתנוחה עוברית על מיטתה. לגופה היו מכנסיים אדומים וסוודר אפור, לידה נמצאו מזרק וכפית וערימה גדולה של ספרים. גופתה, נפוחה מריקבון, היתה במצב זה כבר כמה ימים. אנשי הצוות הרפואי שהוזעקו למקום חבשו מסיכות. אחד הרופאים הזריק לעצמו אנטיביוטיקה בשל החשש לגעת בגופה. ההערכה הייתה שזילברשטיין נפטרה כנראה ממנת יתר. "כמה ימים קודם לכן", משחזרת השבוע בן כנען את היום הנורא ההוא, "דיברנו והיא לא הייתה במצב טוב. היא הייתה מיואשת ומבולבלת. דיברנו בטלפון ואני הבטחתי לה שאני אבוא לדבר איתה בערב. באותו ערב דפקתי על הדלת והיא לא פתחה".
זה היה אקורד הסיום לחיים הסוערים של מונה זילברשטיין, אחת הנשים הידועות והמפורסמות בהיסטוריה המקומית. היא הייתה נערת הזוהר הראשונה והאולטימטיבית, הפרח של תל אביב, ששיחקה ב"מציצים", סרטו של אורי זוהר, את דינה, בת דמותה. זו שזוהר, אז בימים הגסים והבוטים שלו, הבטיח ש"יבוא לה".
20 שנה עברו מאז. איכשהו נשכחו לה השנים הרעות, הסמים, הגמילות החוזרות והמוות הקשה. התמונה הקולקטיבית, אם יש בכלל כזה דבר, שעולה בראש כשמזכירים את שמה היא של יפהפייה מהממת, שיער ארוך חלק וכהה, עיניים ירוקות ושפתיים חושניות שהעבירו גברים על דעתם עוד כשהייתה רק בת 14. ורוח חופשייה באמת, כזו שעושה אהבה ולא מלחמה וצוחקת בקול גדול. לא פלא שעליה נכתב השיר "אל תלכי לבד ילדה ברחוב".
מונה זילברשטיין במציצים צילום: יחסי ציבור
ב"כסית" נתנו לה לשבת
הרמונה זילברשטיין נולדה בתל אביב ב-1948 כבתם היחידה של רחל ומייק, עולים מרומניה. את שמה שינתה בגיל צעיר מאוד, אחרי שבבית הספר חיקו הילדים את אמה שהתקשתה לבטא את הה"א בשמה. רחל הייתה עקרת בית ומייק פקיד במשרד האוצר, שעסק גם בגילוף פסלי עץ, אותם מונה אהבה מאוד. כשהייתה בת תשע נשפט אביה על עבירות מעילה ונגזרו עליו שלוש שנות מאסר. להיעדרו מהבית הייתה כנראה השפעה גדולה על בתו. לימים היא סיפרה כיצד הייתה משוטטת ימים שלמים ברחובות. הוריה הסתירו ממנה את מאסרו של האב. מונה הסתובבה רוב היום בחוץ, ילדת פרא שעושה ככל העולה על רוחה ומנהלת בעצמה את סדר יומה. פעם היא סיפרה איך כבר בגיל 12, באירוע בבית הכלא אליו הוזמנו היא ואמה, החלה להבין את הכוח שבמראה שלה. איך כבר אז, בבת אחת, כשהיא מוקפת בגברים ונעטפת במבטיהם, נגמרה הילדות שלה.
בניסיון להתמודד עם האופי המרדני של בתה, העבירה אותה אמה ללימודים בבית הספר של המיסיון האנגלי ביפו. אבל גם שם לא החזיקה מונה מעמד. שנתיים אחר כך, בת 14 בסך הכול, כבר גילתה את קפה "כסית" ואת יושביו. מול היפהפייה הצעירה והנלהבת, עם הגוף הנשי והבשל, אף אחד לא יכול היה לעמוד. את דרישתה של אמה שלא ירשו לה לשבת במקום, לא היה מי שיכבד. מהר מאוד, בין שמוליק קראוס, אורי זוהר, צבי שיסל, אריק איינשטיין ומשה איש כסית, נשמר מקום של כבוד למונה. והיא? מבושמת מהמבטים המעריצים דילגה מרומן לרומן.
"הכרתי את מונה כשהיא הייתה בת 14 או 15", מספר צבי שיסל, "היא הייתה ילדה יפה. הייתה הולכת ל'כסית' והייתה ידועה ביופייה. לאט-לאט היא התחברה אלינו, השתתפה בדברים שעשינו ובסרטים – ב'לול', ב'מציצים', בפרסומות שעשינו. אם יש דבר כזה שהיום קוראים לו 'חבורת לול', אז היא הייתה חברה בה והייתה בן אדם על הכיפאק".
בגיל 15 החליטה מונה להיות שחקנית. בתעשייה הקטנטנה של שנות ה–60 לא הייתה לה שום בעיה להשתלב. היא כבר הכירה וסובבה סביב אצבעה את הבולטים שביוצרים. היא השתתפה ב"מציצים" כמובן, ב"שתי דפיקות לב", ב"חגיגה לעיניים" של זוהר ועוד. זו הייתה התקופה שבה התגבש והתקבע הדימוי שלה, זה שהפך ברבות הימים למיתוס של מונה – יפהפייה קלת דעת, צחקנית ומשוחררת. "נערת זוהר צעירה וקלת דעת זה פחות או יותר מה שהיא הייתה", מספרת עליה סוכנת השחקנים לביאה הון, "אני הייתי הסוכנת שלה בכל השנים שהיא הסתובבה בשוק. אז העיר הייתה קטנה, היו מעט שחקנים, וסרטים היו עוד פחות. הכול היה הרבה יותר צנוע. מונה הייתה יפהפייה מהממת. אי-אפשר היה לעבור ברחוב בלי להביט בה והיא שיחקה את מה שלכאורה היא הייתה בחיים. במונה לא הייתה שאפתנות בכלל, הייתה בה בליינות. היא אהבה לבלות ולהיות אחת מהחבר'ה, לא היו בה שאיפות להגיע למקום כזה או אחר. זה באמת מי שהיא הייתה".
בוטיק, מסיבות וגיטריסט אנגלי
היום, ממרחק השנים, לא ברור בכלל באילו משקפיים לבחור להסתכל דרכן על התקופה ההיא, על מקומה של מונה בה. היא כנראה הייתה שיקוף של משהו מהמדינה הצעירה, מתל אביב שמנסה להתחבר לערים הצעירות האחרות בעולם. אבל האם רק כך אפשר לראות את הדברים? אולי זילברשטיין הייתה צעירה מבולבלת, יפה עד כדי כאב ועד כדי אבדון, שאף אחד לא יכול היה להגיע אליה ולשלוף אותה מעצמה, לעזור לה לשרטט מסלול בטוח יותר לפני ההתרסקות.
"היא באמת הייתה נורא ישראלית ונורא קשורה לתקופה הזאת של לול והים ו'כסית'", אומרת בן כנען. "היה בה משהו שנגמר עם התקופה הזאת, כשהקולנוע עוד היה צעיר. הכול היה עליז יותר, בלי ציניות או התחכום שיש היום. היא הייתה בסך הכול בת 17 כשעשו את 'מציצים'".
אולי בגלל זה הפכה למיתוס. הצעירים ביותר הם המועדים ביותר להפוך למיתוסים. לפעמים מהסיבות הלא נכונות.
"חוץ מלהיות האישה הכי יפה בתל אביב היא הייתה שחקנית בסדר", מספר עליה הבמאי שמואל אימברמן, שעשה בהשראתה את הסרט "מנת יתר". "היה נעים לראות אותה. לא היה מדור רכילות שלא כתב עליה וזה היה בתקופה שכתבו מעט מאוד והייתה מעט מאוד רכילות. כשחקנית היא הייתה מוכנה להקשיב ולקבל עצות. אישה משוחררת לגמרי ויפהפייה. בסרטים של אורי זוהר היית רואה אותה ומאמין לה. אולי כי היא שיחקה את עצמה והייתה היא. בצריף של אביגדור, מציצים וזיונים".
ההרפתקאות לא תמו אז. בגיל 19 החליטה זילברשטיין לחפש את הגיטריסט האנגלי ג'ון בנקס, שפגשה בארץ והתאהבה בו אנושות. היא הצליחה לאתרו אחרי כמה חודשים וגרה איתו בלונדון כמה שנים. אלו היו סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים והשנים האלו עברו עליה במסיבות פרועות ובסמים. אחר כך היא חזרה לכאן, יפה מתמיד ופרועה עוד יותר. אשת העולם הגדול שהביאה לארץ מוזיקה טרנדית ואופנה שבארץ לא הכירו.
זילברשטיין פתחה בעיר בוטיק. "הכרנו בתל אביב, בחבר'ה של תל אביב", מספרת עליה העיתונאית שרית ישי-לוי. "אני והיא הכרנו דרך הבמאי בועז דוידזון, כשהיא בדיוק חזרה מלונדון. היא הייתה יפה באופן יוצא דופן. יופי פראי ורוח חופשית. אשת העולם הגדול. אני זוכרת אותה לובשת וסט אינדיאני מעור עם פרנזים, שיער ארוך עם פוני ותמיד יפה-יפה. במונחים של היום היא לא הייתה רזה כל כך, אבל אז היא נחשבה חתיכה מהממת. חוץ מהמראה היא הביאה איזה רוח חופש כזה, אישיות כובשת וכריזמתית וכמעט מיד נהיינו חברות מאוד טובות".
היא לא מצטיירת בדיוק כטיפוס נאמן.
"להיות חברה של מונה זה היה בעיקר לבלות יחד, לא חברות במונחים הרגילים של נאמנות ותמיכה", לוי אומרת בלי שמץ ביקורת. "בילינו המון יחד במסיבות, בבתים של חברים, בטיולים ובים, בחוף מציצים שאז קראו לו שרתון. היה למונה משפט קבוע – 'חפיף נדיף' – הכול לקחת בקלות. היא באמת חיה ככה. מונה, וזה באמת היה אמיתי אצלה, הייתה נטולת מעצורים. בן אדם חופשי, בלי חשבונות, בלי גבולות".
מונה זילברשטיין צילום: אסא דברת
החיבה לנרקוטיקה
היעדר הגבולות של זילברשטיין חוזר שוב ושוב ושזור היטב בחייה. כמו שלא חששה לנהל רומנים עם בני זוגן של חברותיה הקרובות, כך לא חששה לרגע מהתנסויות בסמים. היא ניסתה כדורי מרץ, אסיד, ל.ס.ד, חשיש ואופיום. היא גם ביקרה כמה פעמים באבו-כביר בגלל ההתנסויות האלה, אבל לא הפסיקה.
"'שתי דפיקות לב' היה הסרט הראשון שלה והסרט הראשון שלי", נזכר אימברמן. "היא הייתה אז כמו בצק טוב שממנו יצא מאפה טוב. יפה ככה שהמוח כואב, קואופרטיבית. אחר כך עשיתי איתה סרטי פרסומת וכבר אז היא התחילה להשתמש בסמים. ההידרדרות שלה הייתה מהירה מאוד".
אימברמן מדייק. זה לא שזילברשטיין הייתה עוף נדיר בחיבתה לנרקוטיקה, אבל באותם ימים סמים קשים לא ממש אפשר היה למצוא בארץ. רק ב–1975 הגיע לארץ ההרואין. זילברשטיין, אפשר להגיד כצפוי, לא פספסה את ההתנסות. משם, הדרך למטה הייתה מהירה. היא רזתה מאוד והתרחקה מחברה. אחר כך סיפרה שאורי זוהר ניסה להזהיר אותה. התחנן בפניה שלא "תלך להם". אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
זילברשטיין איבדה את עצמה בזמן הצילומים לסרט "מבצע אנטבה" והועברה לבית חולים לבריאות הנפש, אבל כשיצאה להשלים את הצילומים רדפה אחרי סוחרי הסמים ואת הכסף שהרוויחה השאירה אצלם. באותה שנה היא הספיקה להינשא לתקופה קצרה לרמי שי, אז פועל במה צעיר ממנה, וגם לנהל רומן סוער ודרמטי עם השחקן שרגא הרפז, שהיה אז נשוי ואב לשלוש בנות. הרומן ביניהם, אותו הגדירה אחר כך כ"טעות של חיי".
כדי לממן את התמכרותם המשותפת להרואין מכרה זילברשטיין את הדירה שירשה מסבתה ברחוב לינקולן. אבל זה לא הכול. פעם כשישבה באחד מבתי הקפה בעיר השתינה על עצמה וגורשה מהמקום. כמה פעמים היא נמצאה מעורפלת אחרי שנאנסה והובהלה לבית החולים. באותן שנים עברה גם כמה וכמה שטיפות קיבה ופעולות הצלה שהחזירו אותה ברגע האחרון לחיים. מספרת ישי לוי: "כולם אז השתמשו בסמים, מי יותר מי פחות, אבל רק אחר כך התחילו עליה הסיפורים. היא עשתה אז המון שטויות, יצאה עם שרגא הרפז ואיבדה את הבית. בועז (דוידזון, ג"א) צילם אז את אחד מסרטי ה'אסקימו לימון' שלו ומצא אותה זרוקה איזה יום ברחוב לא יודעת מי היא ומה שמה".
רעב למשפחה
אחרי הנפילות הגדולות הגיעו תקופות של גמילה מהסמים. ב–1982 סיפרה בליל שבת אצל מני פאר כי נגמלה מהסמים. עורך דין אמריקני, מיליונר יהודי, ליאון צ'רני, הזמין אותה לבוא עימו לארצות הברית ושם עברה גמילה באמצעות תוכנית 12 הצעדים של נרקומנים אנונימיים – N.A. נקייה מסמים, אך מכורה לתחליפי סם, חזרה זילברשטיין לארץ וייבאה את השיטה. למרבה האירוניה היא הפכה לכוהנת למכורים לסמים, העבירה הרצאות בכל הארץ ובפני אסירים בבתי כלא, מנהלת את חייה במאבק מתמיד בסמים ובבדידות גדולה.
"בשנים האחרונות לחייה הייתה לה כמיהה, ממש רעב, למשפחה", מספרת עליה חברתה רחל מיכאלי. "לפני 20 שנה לא היו פלאפונים, לה לא היו הורים או אחים ואני זוכרת שבכל יום היא הייתה משאירה לי הודעות במזכירה האלקטרונית מה היא הולכת לעשות היום. זה לא היה בשבילי, זה היה איזה צורך שלה. היא לא הייתה אדם בודד, היו נסיבות כאלו. לא הייתה לה משפחה והיא הייתה נוסעת וחוזרת. בכל מקום אנשים היו נשבים בקסמה, אבל לא הייתה לה מסגרת ממש. אולי אם היא הייתה מחזיקה קצת יותר מעמד היא הייתה יוצרת לה מסגרת כזאת".
בת 40, נראה היה שנערת הזוהר מתקשה להסתגל לחיים שהלכו והתרחקו מהצריף של אביגדור. בשנה האחרונה לחייה ניהלה זילברשטיין רומן סוער בן כמה חודשים עם אסי דיין, שנגמר זמן קצר לפני שנמצאה מתה בביתה. דיין משחזר השבוע: "בתקופה שהיא הייתה איתי היא נאבקה קשות עם העניין של הגמילה והיו לה הרבה אפס אנד דאונז. זה חיים של אדם שלא עובד, כי הוא לא מסוגל להיות מחויב לעבודה, לא מצליח לקיים חיי משפחה ושיש לו נגיעה לפשע – כי מי שחייב להשיג מנה הוא אדם שיעבור על החוק. במשך שנים, אני יודע, היא הייתה שוכבת עם 20 ערבים בלילה בגן מאיר כדי להשיג מנה. נרקומנית במלוא מובן המילה. היא תמיד הייתה משהו מיוחד במינו, טובת לב באמת והיה לה פחד עולם שהיא לא תצליח לצאת מהסמים. אחרי שהיא מתה פגשתי את שמוליק קראוס שהיה מאוד מיודד איתה. הוא אמר לי שמונה הייתה נורא מאוהבת בי ורצתה ילד ממני. לי היא לא אמרה את זה".
היה סיכוי כזה בכלל?
"כן. אהבתי אותה, אם היא הייתה אומרת משהו הייתי אומר כן", אומר דיין ונאנח, "למרות שהלילות איתה היו קשים נורא. היא הייתה לוקחת המון כדורי מרץ כנראה כדי לא להיות בקריז. זה לא המיתוס פה של מונה זילברשטיין. זה בעיקר עצוב".
עם יהודה ברקן צילום: יצחק אוסטרובסקי
סבל פנימי גדול
"הפספוס הכי גדול הוא המיצוי שלה כשחקנית", אומרת מיכאלי, "היה לה כישרון קומי, בעיקר על במה. היא למדה תקופה משחק אצל לי שטרסברג בניו יורק. פעם היא סיפרה שהוא אמר לה שלא יעזור לה בכמה סרטים היא כבר שיחקה, היא צריכה לעמוד על במה ולהצחיק".
אז היום היא הייתה הופכת למשהו אחר לגמרי?
"היום, עם כל ה'גירל פאוור', היא הייתה יכולה להיות במקום אחר לגמרי. אז, הדבר היחיד שהיא יכלה לעשות היה להיות נערת זוהר שנראתה עם ההוא ועם הזה, ועם זה לא הולכים למכולת. כל החבורה הזאת הייתה בסך הכול חיבור של אנשים מאוד יצירתיים, הכול יצא להם מהשרוול ולא היה מתוכנן והם הצליחו בענק. היא באותה תקופה הייתה צעירה מהם בהרבה. היא בעצם הייתה ילדה וזו הייתה חבורה מאוד גברית. נשים מילאו בה תפקיד שולי. אני לא חושבת שהבנות בעצמן ראו אחרת את המקום שלהן. היום זה נראה מוזר, אבל אז זה היה ככה".
"מה שאת מתארת הייתה המציאות כשהיא הייתה צעירה", אומר גם שיסל. "מונה באמת הייתה ככה. אולי אם היא הייתה מתבגרת כמו שצריך, בלי הסמים הקשים, הכול היה שונה".
"זה עצוב וזה נורא וזה כואב לי היום כמו שזה כאב לי פעם", אומר השבוע אריק איינשטיין, חבר קרוב אחר של זילברשטיין. "קשה לי לדבר על זה, ההרגשה לא השתנתה. כששמעתי על כל מה שקרה למונה כבר לא הייתי איתה בקשר. אני יודע שזה הכי נדוש להגיד, אבל זה מה שאני מרגיש. הכי עצוב, אני חושב, זה שהמוות שלה לא נבע ממסכנות או ממחלות אלא ממעידה שיכולה לקרות לכל אחד. אנשים מועדים וזה יכול לקרות לכל אחד. בת כמה היא הייתה? בת 40 בסך הכול".
ומסכם דיין. "אולי היא הרגישה שהיא מתרסקת בסלואו מושן. חתיכות חתיכות. לילה-לילה ראיתי אותה עוברת סבל פנימי גדול. זה היה דבר שקשה להסתדר איתו. חברים שלה אז אמרו עליי וכתבו עליי דברים קשים מאוד, אבל לא יכולתי לנחש שהיא תחזור בצורה כזאת קשה לסמים. היא ניסחה את החיים שלה בצורה כזאת וחבל. ה'חבל' הזה התחיל הרבה שנים קודם לכן והידרדר והידרדר. כרוניקה מוכרת על מותה הידוע מראש של בחורה יפה".
שניים או שלושה מבקרים
העזובה סביב קברה אולי מספרת בעצם את סיפור חייה של זילברשטיין. כמו בהלוויה בה נכחו רק 15 איש, וכך גם בסוף חייה כאיש כמעט לא סייע לה ולא היה בסביבתה, כך גם קברה כמעט וננטש.
לא יותר משניים או שלושה מבקרים מגיעים אל הקבר הזה מדי שנה. זה קורה ביום ליל הסדר, לפני הארוחה המשפחתית. אז מגיעים אל הקבר שניים – מיכאלי וחבר נוסף. יתר המרואיינים בכתבה הודו שמעולם לא פקדו את קבר מספר 31, שורה 16, גוש 9, חלקה 12 בבית העלמין בחולון.
שלח כתבה לחבר
כתוב לעורך
הדפס כתבה
שמור במזוודה
הוסף תגובה
יום שלישי ט”ו באייר תשס”ח
