צווארון לבן
לירון שלו, ילד הפלא של המטבח הישראלי, עוד יש מה ללמוד. אלון הדר אכל בטוטו, התפעם מחומרי הגלם וחטף הלם תרבות. עכשיו הוא טוען כי אם השף יתאמץ פחות, המטבח שלו יהיה גאוני באמת
אתה עם היד הברווזית שלך. מבולבל. הדמעות מסרבות להשתחרר. מאז הפציעה הן טמונות עמוק-עמוק בפנים. חושש מהרגע שהסכר יוצף והן יתפרצו החוצה.
נותר רק לפצות את עצמך, הגוף שלך נפגע פיזית, אז תיתן לו מענה פיזי. ספורט, סקס, אוכל. והכי טוב שיש, לא עניין של מגיע או לא מגיע, הפיזיות נהייתה נושא חיוני, ולכן אתה מתאמץ עבורו, עובר במשך דקות ארוכות על רשימת המסעדות במדריך, מנסה למצוא מענה ראוי לדרישות הגוף. אתה מפחד להיכשל, מסוכן ליפול בימים האלו, אתה אפילו לא מרשה לך להתעצב (גם כשממש מותר).
נעצר בטוטו. מענה מהודר, מוקפד שלפחות מבטיח חומרי גלם טובים מאוד. מלבד זה, הימור. מנות רבות משתנות, ניסיונות להרשים. נכנס לחלל פונקציונלי - שדות של שולחנות, עיצוב נקי שמשדר אני ראוי, מכובד, קבלו אותי לחיקכם.
ויש מי שקיבל. זוגות מבוגרים יושבים לצד השולחנות ואוכלים לאטם. קולות צחוק לא נשמעים במרחב, גם לא בכי. בילוי פונקציונלי. ראשונה, עיקרית, קינוח והביתה. בקיאותם של יושבי הבר במנות סימנה שהשףירון שלו כבר הצליח לבנות לו גרעין של קהל סועדים (לבן בעיקרו).
הבלבול נמשך גם בבחירת היין: קריניאן ויתקין (130 שקל), סוג של מרלו משודרג, לא פולשני, עם עומק ברוחב ציר פילדלפי. הגוף דורש פיצוי מיידי: פיצה מרגריטה (48 שקל), מוצרלה די בופאלו, פרמזן בן 36 חודש וצ'ילי. הציפוי הלא נדיב מתאפיין בחוסר חדות.
המוצרלה אינה עזת טעם. הזיכרונות הבוערים מנאפולי של פיצות תנור האבן המוסק בגזעי עץ אלון מחדדים את הפער בין מטבח של תשוקה למטבח רציונלי. וטוטו, לפי השלט בחוץ לפחות, מסווגת את עצמה כמטבח איטלקי. מזל
זה הזמן לחרוג מהתפריט. לגלות את חדוות השף, היד המדויקת שלו, שמתבטאת במנות המיוחדות. מוזמנות פרוסות של טונה (68 שקל). כצפוי, המסעדה עומדת בציפיות, והטונה נחתכה מנתח ראוי.
העסק מתחיל להתפקשש עם עודף המוצרים מסביב: קרם חצילים מעדות המסבחה, לא קצפתי, לא מנשק, אוטם את המנה. הצנוניות והכוסברה, שבאות במנות אחרות בתפריט, לא מחברות את היצירה למשהו אחיד. המנה מנסה להרשים, ג'אגלינג של פרודוקטים, הפועלים לקירוב לבבות. צו פיוס להמונים.
הגוף עדיין אינו שקט, היד מתופפת על הבר. החוט המקשר את הקול הפנימי עם מִנהל הבחירות מנותק לגמרי. הבאים בתור שקדי עגל חלב (120 שקל). למה? הברמן אמר שהם מעולים, אבל הוא אמר על כל מנה שהיא מעולה. עם מגוון מצוינות כזה הוא איבד את האמון כבר בראשונות. ובכל זאת, שקדים. איבר מסעיר, ענן מוקצף של בשר, מזכיר מוח, אבל עדין יותר. גם בלוק, גם בטעם.
בטוטו הבשר המעולה הולך לאיבוד בים סמיך, כבד, לא מזמין, שבתוכו שחו שיני שום, ירקות שורש ופקעות בצל. כל כך לא ידידותי למשתמש, מנה שאינה נותנת חשק לבקר בעוד קרונית. לו רק נצלה השקד, וככה עם לימון סחוט מעל, הו. אבל פה מביאים אותה אלי אוחנה סטייל, בדאווין. בחמאה. בהמון חמאה.
הראש יודע שבמטבח מסתתרים עוד מטעמים, אבל הבטן כבר נפוחה. הגוף מתחיל לרטון. היד שוב פעם מתקפלת לתוך עצמה. פלאט דו שבת, היא אומרת פתאום, ככה קוראים במסעדות היהודית בפריז לטשולנט.
גם הקינוח, מוס קרמל ואגסים (40 שקל), המוגש בכוס זכוכית, ממשיך את הקונספט: מגדל בבל של מרכיבים מהודרים. קצת הזדכות על אגו, הבנה אמיתית של לב החומר, ומתגלה פה מטבח עילי. בעיטות עקב לשער הן לפעמים אקט מייגע, בייחוד כשהן פוגעות בקורה.
טוטו, ברקוביץ' 4, תל אביב. טל': 03-6935151
נא להמתין לטעינת התגובות
