קלאב מד
דוגמניות בנות 25, גברים בני שישים וארוחה במאה ליש"ט לפני האלכוהול. כן, ויש גם דמי חבר שנתיים בסך 500 ליש"ט. בקיצור, קבלו היכרות מקרוב עם "Annabel's Club" היוקרתי מלונדון
הכל התחיל כשחברה שלי יצאה עם גברבר בריטי, ושניהם החליטו לשדך לי את אחד מחבריו ולארגן לנו דאבל דייט.
"תבואי בשמלת ערב", רמזו לי מראש, אבל עדיין לא קלטתי לאן מועדות פניי. גם בכניסה למקום לא חשדתי בכלום: מבחוץ זה נראה מבנה פשוט, וקשה היה לנחש שבמרתף פועל מועדון אליטיסטי שמנהיג סלקציה קשוחה.
אבל מתברר שכדי להיכנס לכאן צריך להיות חבר מועדון, או לפחות להתלוות לאחד כזה. מי שמעוניין לקבל כרטיס משלו ייאלץ להיפרד מ-250 ליש"ט עבור דמי הרשמה ו- 500 ליש"ט עבור דמי חברות שנתיים. כמו כן הוא יצטרך להציג בפני ועדת הקבלה שתי המלצות מחברים ותיקים במועדון.
זמן ההמתנה לכרטיס הנוצץ נמשך בין שבועיים לשנתיים, תלוי בקשרים שלך, ומי שלא מחובר לאנשים הנכונים יכול להמשיך ולחכות לנצח. כשג'ון גולדסמית פתח את המועדון האקסקלוסיבי ב- 1964 הוא עלה על קונספט מנצח שהפך מודל לחיקוי: מקום סטייליסטי ואינטימי, שנועד לקבוצה מצומצמת של חברים מהאלפיון העליון, שמוכנים לשלם סכומים גבוהים כדי ליהנות מאוכל ומאלכוהול משובחים, ובעיקר מפרטיות מוחלטת.
המקום, שפועל עד השעות הקטנות של הלילה, מציע "Dine and dance", בילוי שמתחיל בארוחת
לעומת זאת, הנישואים של בני הזוג גולדסמית נגמרו די מהר, לאחר שלאנאבל נמאס מבעלה הדון ז'ואן, שבגד בה כל הזמן, ועוד בעבודה. גולדסמית בחר לעצב את המועדון שלו בצניעות, לא מתוך קמצנות, אלא כי האמין שנשים יפות הן הדקורציה האולטימטיבית, וזה מה שימשוך את הקהל.
הוא סימן בינגו ועד היום שומר המקום על הקו העיצובי ששירטט מייסדו: נשים שגורמות לי לסובב אחריהן את הראש אפשר לפגוש שם בכמויות. חבל שאי אפשר להגיד אותו דבר על נציגי המין הגברי: אם גילן הממוצע של הנשים במועדון מתקרב ל- 25 וקלישאתי ככל שזה לא יישמע, רובן בלונדיניות, גילם הממוצע של הגברים נושק לשישים.
אחרי דרינק ראשון על הבר (מוחיטו ב- 16 ליש"ט) אנחנו מתיישבים לשולחן ומלצר מבוגר שחנוט בחליפה שחורה ופפיון, ממהר להגיש לנו תפריט. הדייט שלי לאותו ערב, בריטי הולל בן 36 שמתוודה בפניי שמערכת היחסים הרצינית האחרונה שלו היתה בתיכון, מתלונן שחם לו.
"יאללה, תעיף את הז'קט", אני מציעה לו בפשטות, אבל הוא מצטמרר מהרעיון, שכן מי שלא שומר על קוד הלבוש ימצא את עצמו מחוץ למועדון. "חכה, דקה אני מדברת פה עם מישהו ופותרת את העניין", אני אומרת לו בביטחון מלא, ומהר מאוד מתברר שגם מוגז.
אחראי המשמרת מסביר לי שכאן יש משמעת, ושום גבר לא יעז להסתובב בלי ז'קט. "אם אני יכול לעבוד, להתרוצץ משולחן לשולחן ולא להתלונן שחם לי, אז גם הוא מסוגל", הוא פוסק.
למנה ראשונה אני מזמינה טרטר מבשר סרטנים (25 ליש"ט) לא מרשים במיוחד ובטח לא שווה את המחיר. למנה שנייה אני בוחרת בבלאק קוד ברוטב מיסו על מצע פירה אפונה (35 ליש"ט) שגם הוא לא שווה מחמאות. לא רק שהרעיון לא מקורי (בלאק קוד ברוטב מיסו שחור הוא מנת הדגל בנובו) גם הביצוע בינוני ביותר.
האוכל משעמם אותי לא פחות מהשיחה שמתנהלת סביב השולחן, כך שאני מחליטה לוותר על הקינוח ולגשת לבר. למרות שאני יושבת לבד, אף אחד לא מתחיל איתי. לא עובדה מפליאה, לנוכח שלל דוגמניות העל שגודשות את המקום. לפחות הברמן מגלה כלפיי חביבות שיא, מוזג לי קומפורט דרינק(וודקה) ואפילו עורך עבורי בירורים במטבח.
הדבר היחיד שמצא חן בעיניי בארוחה היה כדורים מעוצבים של חמאה שהוגשו על מגש כסוף לצד הלחם. הברמן מגלה לי איך מכינים אותם: מקפיאים חמאה, בעזרת כף גלידה חורצים כדורים, ומגלגלים בין שני לוחות עץ חרותים, שאחראים לצורה המיוחדת.
כשנהיה מאוחר, הבר מתעורר לחיים אבל שוק הבשר האמיתי מתנהל על רחבת הריקודים. הגברים נשארים לשבת ליד השולחנות ומקנחים את הארוחה בדיז'סטיף או בוויסקי משובח, בזמן שהנערות משחקות לפניהם, רוקדות בחושניות ועושות עיניים בצורה מחשידה.
את שאר הערב אני מבלה בתוך השירותים. בשלב מסוים אני מבינה שכאן הכי מעניין לי, ולו רק בזכות החוויה האנתרופולוגית. אני מתרווחת על כיסא מרופד וצופה בסקרנות גדולה בעדת הנשים העדינות¬ שבהיעדר נוכחות גברית, הופכות לחבורה של קשקשניות וצווחניות. הן מצטופפות ליד המראה, מתקנות איפור באובססיה ונדחסות לתא הקטן כדי לפדר ובעיקר לסדר את האף.
Annabel's Club, 44 Berkely Sqare, London, W1J5AR. TEL: 0207-6296
מחיר ממוצע: 75-95 ליש"ט לסועד, לא כולל שתייה ואלכוהול
הכתבה התפרסמה לראשונה במהדורת חודש מרץ של המגזין "BIG TIME"
נא להמתין לטעינת התגובות
