זוהר ברפת
מאז שהמריאה לקריירת דוגמנות בניו יורק, הספיקה עדי נוימן להצטלם עם זרוע תחובה באחוריה של פרה, לסיים את הקמפיין של ויקטוריה'ס סיקרט בבית חולים ולהרוויח הרבה כסף. עכשיו היא עוברת לעסקים ולספר הזוהר. ב"סופשבוע" בדקו את העניין מקרוב
רק לפני שנתיים, במסגרת משימה שגרתית בתוכנית הריאליטי "החיים על פי Y", התבקשה נוימן להפרות פרה מיוחמת. "כלומר, להכניס, לדחוף, למצוא את המקום הנכון ולשחרר", היא צוחקת בגומה שמאלית קטנה ועיני אגם צלולות. "מיכל אמדורסקי נכנסה ראשונה אל הרפת, יצאה ואמרה דיייי.
"בגלל שהיא מאוד אקטיבית למען בעלי חיים, היא לא רצתה לחדור לפרטיות של הפרה. נכנסתי במקומה, שמתי כפפה על היד, אגרפתי את הקפסולה של הזרע ודחפתי. החוואי אמר,'כשתרגישי משהו בפנים, תדעי שאת במקום הנכון'. אבל לא הרגשתי כלום, רק חלל גדול. הכנסתי את היד עד המרפק, וזהו, נתקעתי בתוך התחת. לא לצאת ולא להיכנס".
המשימה האנטומית לא נגמרה בזה. "הרפתן הלך לפרה, ליטף לה מאחורי האוזן ואמר לי, 'כשהיא תתחיל להשתחרר, תמשכי את היד החוצה'. הפרה השתחררה ושאבה אותי עמוק יותר. תוך דקה מצאתי את עצמי עם הפרצוף ממש בתוך האחוריים, קרוב קרוב, בוחנת אותם מכל הכיוונים. בסוף הפרה הפליצה ואני והמצלמה של הצלם עפנו ישר לתוך הקקי".
דוגמנית צמרת במעמדה של נוימן, שהספיקה לככב על שערי ה"ווג" הרוסי והיווני ולהצטלם לקלווין קליין, מיו מיו, אדידס וויקטוריה'ס סיקרט, היתה שוקלת מן הסתם לתבוע את ההפקה על סביבת עבודה עוינת, אבל נוימן זרמה עם החוויה. "קל לגרור אותי לשטויות", היא מעידה.
"אני מוכנה לעשות כמעט הכל כדי ליצור משהו שאפשר יהיה לדבר עליו. בגלל שאני לא עובדת הרבה בארץ, אני מרגישה
זו, מן הסתם, הסיבה שנוימן שוב איתנו כאן. אחרי היעדרות של שנה וחצי היא קפצה השבוע לארבעה ימי צילום בישראל כפרזנטורית של רשת נעלי האופנה TO GO.
תמורת שכר צנוע של 50 אלף דולר היא התמודדה עם קמפיין וקטלוג, סטיילינג, לוקיישנים וטיפוס הרים. "עמדתי על הסלע, רגל פה רגל שם", היא מתלהבת. "הצלם עידו איז'ק אמר לי, 'עדי, רק אל תשברי את הראש'. בנות אחרות אולי היו מרגישות לא בנוח עם העקבים הגבוהים. אבל אני הייתי סבבה לגמרי".
גם הפעם הטבעת איזה חותם?
"כן. העפתי מישהו מהסט. ישבתי על הבמה ועשיתי פוזיציה לצילומי צד. הייתי צריכה להחזיק את הרגליים פתוחות וכל מי שנכנס היה יכול לראות לי את התחתונים. באמצע הצילום הגיע מישהו שבכלל לא קשור לתעשייה.
"בדרך כלל כשמישהו נכנס, ישר הוא מזיז את הראש, מרגיש לא נעים בשביל הדוגמנית. אבל הבחור הזה נעמד בדלת, תקע בי מבט ארוך והתחיל לחפש זוויות טובות יותר. אחר כך התקרב ונעמד מולי כדי לבדוק איזה פנים שייכות לאזור שהוא בדק ביסודיות. מעולם לא הרגשתי שחקנית פורנו כמו באותו רגע. קמתי ואמרתי,'מישהו נכנס ותקע לי מבט בישבן. אפשר בבקשה להעיף אותו מהסט?', והעיפו".
בניגוד גמור לרושם הראשוני, לנוימן אין פה גדול והיא ממש לא ביצ'ית. 175 הסנטימטר והפנים עוצרי הנשימה האלה שייכים לבחורה עליזה ועתירת אנרגיות. רק כשפוגעים ברגשותיה מתעוררת אצלה אנרגיה מעט תוקפנית, והמלאכית הדקיקה הופכת לאמזונה פחד אלוהים.
בכלל, להבדיל ממה שאתם רואים ב"הדוגמניות", נוימן (25) היא בחורה אינטליגנטית ודעתנית, והשיחה איתה לא מוגבלת רק למחירים של שתלי סיליקון ולאיכות העקבים של ג'ימי צ'ו.
ההצלחה בניו יורק לא בלבלה אותה; אולי אפילו לימדה אותה להגיע לתובנות מושכלות. ולנוימן יש הרבה כאלה, גם כשהיא מצוננת - כמו בביקור הנוכחי. "החמסין הפתאומי הזה מבלבל את הצמחים", היא מאנפפת בחן. "הם לא יודעים מה קורה, קיץ או חורף, ולכן מפריחים אלרגיות".
כבר תשע שנים שעורה הצח מכוסה שכבות עבות של איפור כבד. הצילומים תובעניים. שעות העבודה ארוכות, לרוב על נעליים גבוהות עקב ובתנוחות של נערת גומי. אבל נוימן היתה ונשארה רעננה כחרצית. קשה להישאר אדישים מול המראה שלה.
"כולנו שופטים על פי הרושם הראשוני", מצטנעת נוימן. "לבני אדם יש משיכה טבעית לאסתטיקה. אפילו תינוק בן חודשיים, שרק מתחיל לראות, מגיב יפה יותר למישהי עם פרצוף סימטרי. לפעמים אני יושבת במטוס ותינוק מתחיל לבהות בי ולחייך מעל הכתף של אמא שלו. תינוקות תמיד מנסים לגעת בפנים שלי. יש אמהות שנגנבות מזה. אומרות, 'התינוק שלי ממש לא ידידותי. לא יודעת מה עשית לו'. ואני אומרת, 'זה לא אני, זו הסימטריה'".
כמי שהתברכה בסימטריה נדירה שכזאת, היא גם לא צריכה לטרוח עליה יותר מדי. נוימן, 55 קילו בסך הכל, אוהבת לאכול. צריך לראות אותה בולסת סושי ברעבתנות כדי להבין שאנורקסיה היא לא סעיף הכרחי ברזומה של בחורות במקצועה.
מישהו אמר פעם שבחורה קמצנית באוכל, קמצנית גם באהבה. אבל נוימן נדיבה אל הארוחה שלה כפי שהיא נדיבה באהבתה אל העולם. "אני אוהבת אנשים", היא אומרת. "אני מאמינה שאם אתן לכל אחד את תשומת הלב שהוא צריך, לא תהיה לו שום סיבה לעשות לי רע. ואם מישהו ממש מקנא או נסטי, אני אהרוג אותו בנחמדות".
התקופה האחרונה החזירה לישראל נוימן מפוקסת ומפויסת מתמיד. הרבה שינויים חלו בנערה ההיפראקטיבית, שאמה הרופאה סירבה בתוקף לתת לה ריטלין. נוימן התבגרה לבדה בניו יורק, עשתה הרבה כסף וגם בזבזה אותו. בנתה זוגיות מתוקשרת עם דוגמן הצמרת אנדי סמיט ולאחרונה גם נפרדה ממנו. עכשיו היא במקום אחר. לפני כשנה היא פתחה עם אחיה אדם (29) עסק משגשג לבגדי תינוקות, כפתה על עצמה משמעת קניות ופצחה בלימודי קבלה.
"פעם הייתי מוציאה המון כסף על בגדי מעצבים", היא מלשינה על עצמה. "לפני שלוש שנים הגעתי לישראל עם מזוודה מלאה. שמתי אותה באוטו, סובארו ישן, וגנבו לי אותו. חישבתי את הדברים שהיו במזוודה הקטנה והגעתי ל-18 אלף יורו. תיק של גוצ'י באלף יורו, שמלה של טטנקה ב-1,200 יורו. ועוד כמה פריטים שהיו יכולים לגמור במוזיאון של אופנה בת זמננו.
"אחרי שלושה ימים מצאו את האוטו בשטחים, בלי המזוודה. ואני התבאסתי כל כך, כי ידעתי שהבגדים שלי סיימו באיזה שוק שבו איש לא יכול היה אפילו להעריך את שוויים. האירוע הזה הכניס אותי לפרופורציות. הייתי בשוק שאני מרגישה רע כל כך רק בגלל בגדים. לפני כן לא תפסתי את עצמי כאדם חומרי. מאז הצבתי לעצמי רף שאני לא עוברת".
מה המחיר הגבוה ביותר ששילמת עבור זוג נעליים?
"1,050 דולר עבור זוג נעליים של אלכסנדר מקווין. לא הייתי קונה אותם מלכתחילה, אבל אנדי סמיט, האקס שלי, קנה לי חגורה של המעצב ב-900 דולר.
"אמרתי לו, 'אתה מטורף? מי מוציא כל כך הרבה כסף על פריט שבקושי לובשים פעמיים בשנה?' והלכתי להחליף אותה בנעליים. היום אני מחכה לסייל ורוכשת נעליים יקרות רק בסוף עונה. לא בגלל שאני ענייה, להפך, אני במצב כלכלי יותר טוב מאשר פעם, אבל הבגדים כבר לא עושים לי טוב כל כך, כמו פעם. היום אני מבינה שהכל חומרי. חולף. לא משמעותי".
כולל בן הזוג?
"הייתי עם אנדי שנתיים. נפגשנו בתצוגה של הוגו בוס, והוא ממש לא היה הדוגמן הקלאסי. לפני שפגשתי אותו מעולם לא נמשכתי לדוגמנים. הוא היה בחור אינטליגנטי, ראש טוב, שעבד קשה כל החיים בחווה של ההורים שלו. היה לנו קשר נהדר.
"הכרתי אותו למשפחה שלי והכרתי את המשפחה שלו. בספטמבר הבנתי שאין מספיק תוכן להמשיך את הזוגיות. נורא עצוב לדבר עם בן אדם על הכל, ויום אחד פשוט לא נשאר על מה. היה קשה להפריד דירה, לחלק את הרהיטים עם כל התחושות והזיכרונות, ועכשיו אני לבד. בחודש הראשון עוד הייתי בסוג של התאוששות. בחודש השני כבר התרוממתי ומאז אני שמחה ומאושרת במצב שבו אני נמצאת".
חוץ מנעליים של אלכסדר מקווין, האופנה האחרונה לשבורי הלב היא לימודים ב"קבלה סנטר" של מדונה. בחודש שבו נפרדה מהחבר, נוימן התחילה לקרוא בספר הזוהר. "הגעתי ללימודי קבלה בגלל הארוסה של אחי, בחורה מאוד רוחנית שלומדת בודהיזם ופילוסופיה. אחי שהוא טיפוס ציני, היה מתווכח איתה שעות, והלך בעצמו ללמוד קבלה כדי לדעת איך להתווכח. ראיתי עליו את ההשפעה החיובית של לימודי הקבלה ורציתי גם".
ומה קרה?
"התחלתי ללמוד בספטמבר. אחרי כל שיעור היו לי שיחות של עומק ורוחניות עם אחי. אני מפיקה מהלימודים הרבה יופי. אני לומדת להשתנות. פעם הייתי מתפרצת, אומרת דברים ואחר כך מתחרטת עליהם. היום אני עוצרת את עצמי מהר יותר. לפני הקבלה חייתי בקצב מטורף. המוח היה עסוק כל הזמן. כשהיו לי כמה דקות מנוחה, קראתי ספר. כשחזרתי הביתה בלילה ראיתי טלוויזיה. הפסקתי לחשוב. הקבלה הכניסה לי רעיונות חדשים למודעות והכריחה אותי לחשוב".
תני דוגמה.
"לפני כמה שבועות קפצתי לסוכנות יולי, שמייצגת אותי, ואחר כך טיילתי קצת בכיכר המדינה. ראיתי שם נעליים של סטלה מקרטני שקניתי ב-850 דולר בניו יורק, ופה הן עולות 6,000 שקל . נעליים ב-800 דולר יקרות גם ככה. אתם מייבאים? בסדר, קחו אלפיים שקל, לא ששת אלפים. נשים בארץ לא יודעות שהסכום המופקע אפילו לא מתקרב למחיר המקורי".
את מרגישה פה בבית?
"אני מרגישה בישראל ובניו יורק בבית באותה מידה. עבדתי מאוד קשה לבנות לי בית במנהטן. הבאתי לשם את אחי. אבא שלי מגיע לטיולים, אמא לביקורים. כל החברות שלי בניו יורק, חוץ משתיים בארץ. אני אוהבת את החיים שם. הכל נגיש וקרוב.
"את יוצאת מהבית, ותמיד יהיו למטה מכבסה, בר ובית מרקחת. התחברתי לעיר הזאת באופן ממש קיצוני. לתל אביב יש אנרגיה מעולה, אבל גם צד אפל. תל אביב היא עיר ללא הפסקה. אנשים לא יודעים מתי להפסיק לחגוג, כי תמיד יש להם לאן ללכת ואיפה להמשיך לשתות, לעשן, לרקוד. בניו יורק הכל נסגר בארבע לפנות בבוקר.
"תל אביב היא מיני קיבוץ. כולם מכירים את כולם. בכל בר חדש יהיה תמיד מישהו שלמד עם אחותי בגימנסיה. בניו יורק אפשר ללכת לאיבוד בקלות".
וגם לחוש בדידות?
"יש הרבה בדידות בעיר הגדולה. למזלי, אני רואה אותה יותר אצל דוגמניות אחרות מאשר אצלי. לפעמים אני מוזמנת לאי מדהים בקריביים, מקבלת חדר מדהים, האוכל מטורף, הכל מפואר ומשגע, ואני שם לבד. מקסימום עם צוות של מפיקים וצלמים שבסוף היום לא ממש חשובים לי, ורוב הסיכויים שזו הפעם הראשונה והאחרונה שאפגוש אותם. אני רוצה לחלוק, ולא תמיד יש עם מי. בכל פעם שזה קורה, הבדידות עושה לי 'פיינג' של עצבות בלב".
מה עוד עושה לך 'פיינג' של עצבות בלב?
"כשאני רואה בנות עשרה מסתובבות לבד בניו יורק, עושות שטויות, מחפשות תשומת לב בדרך הלא נכונה מהאנשים שהם הכי סליזי בתעשייה. בדרך כלל מדובר בבנות שהיו הכי יפות בעיירה שלהן, אבל בניו יורק הן קצת אולד פאשן.
"כל הזמן אמרו להן, 'אתן חייבות לדגמן, אתן חייבות לכבוש את העולם', ולכן הן עוזבות תיכון ומשפחה ובאות לניו יורק, ובסופו של דבר אין להן את מה שצריך בתעשייה.
"אבל לא חסרים אנשים בעיר שיגידו להן שהן הכי יפות, ויזמינו אותן לפרמיירות ויעזרו להן לשכור יחד דירת דוגמניות גדולה. הן יוצאות למסיבות עם יחצני מסיבות הכי נחותים, שכולנו יודעות שאסור להתעסק איתם. אבל הן לא מודעות לסכנה. הן נתקעות בעיר ולא מסוגלות לוותר על החלום".
גם ישראליות?
"פחות. הישראליות מגיעות לניו יורק לתקופות קצרות ובדרך כלל חוזרות מהר הביתה. לרוב הדוגמניות הישראליות אין את הרצון והאומץ לרדת מהארץ".
ב-97' קטפה נוימן את תואר נערת השנה בתחרות היופי של "מעריב לנוער". קלישאתי ככל שזה נשמע, הזכייה שינתה לה את החיים. עד אז היתה בת קיבוץ ניר-עם, נערה תמימה שהחזיקה בחבר הגדול ממנה בשנתיים, וגם סיגריה ביד רק בשביל הרושם.
"חשבתי שאני מה זה מגניבה", היא נזכרת. "ואז הגיע הבום הגדול ומתלמידת תיכון הפכתי לשלט חוצות. הצלם רון קדמי פרש עליי את חסותו ושיתף אותי בקמפיינים נחשבים. מהר מאוד התחילו להגיע טלפונים מסוכנויות בחו"ל, ואני התלהבתי. החלום שלי היה להסתובב בעולם, לחיות חיי לילה מטורפים, לעבוד עם מעצבים מפורסמים. ארזתי מזוודה ונסעתי לניו יורק. סיימתי שם את התיכון בבית ספר של יורדים ושכנעתי את המשפחה שהחיים האלה הכי מתאימים לי".
נוימן השתלבה בקלילות בתעשיית הזוהר. זמן קצר לאחר שנחתה על המסלול נקלטה בעדשותיהם של הצלמים הנכונים והחלה להוביל קמפיינים ללה פרלה ולמיו מיו. היא כיכבה על שערי מגזינים, צולמה לקטלוגים של חברות בינלאומיות והיתה לדוגמנית הישראלית היחידה שהוחתמה בסוכנות המובילה IMG שמייצגת, בין השאר, את דרו ברימור ואת קטלוג האופנה של ויקטוריה'ס סיקרט.
דווקא המפגש עם ויקטוריה'ס סיקרט, שהיה עשוי להזניק אותה לכוכבות, הסתיים במפח נפש. "ברגע שהסוכן שלהם הודיע על הבחירה בי, התקשרתי לעשרים איש וצהלתי ורקדתי", נזכרת נוימן. "אבל שמחתי מוקדם מדי. הצטלמתי ארבע פעמים בסך הכל. בפעם הראשונה לניסיון, בפעם השנייה זו היתה בחינה, ובפעם השלישית והרביעית זה היה ממש להתחיל לעבוד. ואז הם הביאו לי עוגייה ורצו שאקח ביס.
"אני אלרגית לבוטנים, ושאלתי ארבע-חמש פעמים אם אין בעוגייה בוטנים. והם אמרו שלא. ליתר ביטחון, ביקשתי לראות את הקופסה אבל זרקו אותה. ביקשתי עוגייה אחרת, ולא היתה. בסוף יצא שאני מנדנדת. בלית ברירה לקחתי ביס מהעוגייה. כמובן שתוך חצי דקה התחיל להתנפח לי הגרון, ויצאה האדמומית של הפריחה.
"ידעתי שלא אמות מיד, כי האלרגיה שלי היא בדרגה נמוכה יחסית, אבל התחלתי להתנשם ולהתנשף, והייתי חייבת להגיע תוך 24 שעות לבית חולים. האמריקנים נלחצו. ישר ראו תביעה. היה צריך לעצור את יום הצילום, לקחת אותי לבית חולים, לתת לי זריקה ולחזור על הכל מחדש. מאז הם לא עבדו איתי יותר".
את מוכנה להצטלם בעירום?
"יצא לי לעשות עירום חלקי. למזלי, בפעמים הראשונות שבהן עשיתי עירום של חלק גוף עליון, עבדתי עם אנשים תומכים ורגישים שגרמו לי להרגיש לגמרי בנוח. הצלמים לא הסתכלו על השדיים בזמן שצילמו אותם, ואנשי ההפקה עבדו איתי בלי לתת לי להרגיש שאני דוגמנית פורנו. דווקא בישראל הציעו לי עבודה שהיתה צריכה להראות כאילו אני בעירום מלא, וביטלתי. לא רציתי שאבא שלי יראה את הבת שלו ככה בטלוויזיה.
"אבל אני לא משלה את עצמי. אני חלק מתעשייה שמוכרת סקס. בגלל שאף אחד לא רוצה לתת לנו להרגיש שלא בנוח, הרעיון של למכור סקס חייב להיות תמיד חצי בצחוק. אחרת מיד יגידו שהופכים נשים לאובייקט מיני. אז יש על הסט המון בדיחות שקשורות במין, והרבה הומוסקסואלים מוחצנים שמתבדחים על סקס ומרגישים מאוד בנוח כי אף בחורה לא מרגישה מאוימת מהם. רק הומו יכול להגיד לי, 'תוציאי את התחת, איזה תחת יש לך, תני לנו לראות', ואני ארגיש בנוח. אם סטרייט היה אומר לי את זה, הייתי מרגישה מוזר".
ועדיין , לא מפריע לך שאת מוכרת סקס, או גרוע יותר, אשליה לא ריאלית, למיליוני בחורות ברחבי העולם?
"הצד האפל של עולם הדוגמנות הוא הפוטושופ. לעולם הדוגמנות יש הכי הרבה אימפקט על חיי היומיום של נשים בכל רחבי העולם. ולא משנה אם מדובר בילדה בת 13 או באשת עסקים בת חמישים. כולן קונות את הבגדים והתכשיטים שאנחנו מציגות על הגוף, אבל על אף אחת מהן זה לא ייראה כמו שזה נראה עלינו, כי אנחנו עברנו ליטוש, תאורה, שיער ואיפור עם מיטב המקצוענים בתחום.
"עור הפנים שלנו הוא בתשעים אחוז מהמקרים לא באמת כפי שהוא נראה בתמונה הכללית. בחלק מהסוכנויות מסכימים אפילו לעוות את הגוף של הדוגמנית לצורך התמונה. רק באמריקה לא יכולים להרזות את הגוף או להשמין אותו בלי לקבל אישור מהדוגמנית או מהסוכנת שלה".
את עדיין משתתפת בתצוגות?
"פחות, כי רף הגובה לתצוגות עלה ואני רק 1.75 מטר. הסטנדרט היום הוא 1.80 מטר, דברים משתנים. כשהתחלתי לעבוד כדוגמנית, בנות 16 היו הדבר הכי לוהט בתעשייה. היום דווקא הדוגמניות המבוגרות חזרו למסלול ולוקחות לצעירות את ההצגה.
"המעצבים הבינו שקהל היעד הגדול שלהם הוא נשים מבוגרות, שיש להן יותר זמן וכסף, שסיימו עם גידול ילדים והפסיקו לפחד שמישהו יפלוט להם על השמלה. מהמקום הנינוח הזה הן יכולות לפנק את עצמן ולקנות הכל. פעם הנשים האלה היו צריכות לקנות משהו שהוצג על צעירה בת 18. היום כבר יש להן דוגמניות משלהן".
אז איפה את בתוך העולם המשתנה הזה?
"אני מסתובבת בעולם בהרגשה שאנשים משלמים לי בשביל הזכות להגיד לי שאני נראית ממש טוב. אני מגיעה ליום צילום וכולם מתעסקים באיך להוציא את השיער שלי הכי יפה, איך לעשות שהאיפור שלי ייראה הכי טוב. והם מתכננים לי את התאורה והבגדים והתכשיטים, ורק כשהם מחליטים שאני נראית הכי יפה, הם שמים אותי על הסט מול הצלם שמתרכז רק בי. זו פריבילגיה אדירה".
נוימן מעידה שבאה מבית די פתוח, שבו לימדו אותה לפטפט על כל מה שבא. ובאמת, השיחה איתה קולחת, והיא לא מכחישה שהיא פשוט אוהבת לדבר. וגם לשיר. "אני זייפנית גדולה, וכמו כל הזייפנים הגדולים, תמיד אהבתי לשיר. אחי היה אומר, את עושה לי חור באוזניים, אבל אבא שלי היה אומר, תן לילדה להתבטא. ואמא שלי לימדה אותי לזרום עם התחושות, להתמסר לאימפולסים. המשפט המפורסם שלה הוא 'לא בריא להחזיק דברים בבטן'".
מה את לא מחזיקה בבטן?
"אם מישהו ידבר איתי באופן מתגרה, אקבל את זה בהומור, ולא איעלב, אבל אתגרה בו בחזרה. כך קרה לי עם הצלם הידוע טרי צ'רדסון, שמפורסם בצורך שלו ללכת רחוק ולבדוק את הגבולות. הוזמנתי אליו לקסטינג, אחרי שכבר עבדנו פעם אחת ביחד.
"היה לו מצב רוח טוב, והוא הוריד את המשקפיים שלו וביקש ממני להרכיב אותם. הוא התלהב מאוד. אמר, 'זה נראה מדהים עלייך. איך אני בוחר תמיד את המסגרות שהכי מתאימות לכולם'. ואז הוא שם את המשקפיים גם על האסיסטנטים שלו, שבדרך כלל הוא יורד עליהם ומשפיל אותם בכיף. כולם התחנפו אליו והתפעלו מהמשקפיים, ואני אמרתי בצחוק, 'שמע, המשקפיים מתאימים לכולם, רק לא עליך'. ומיד כולם הפסיקו לצחוק והסתכלו עליו. עוד לא הספקתי לרדת שתי קומות ולצאת מהבניין וכבר קיבלתי טלפון מהסוכנות שהורידו אותי מהצילומים ושאלו, מה עשית?".
מה ההבדל בין לעבוד בארץ ובחו"ל?
"האמריקנים הרבה יותר מקצועיים. בארץ יצא לי לשמוע צלמים שמדברים אל דוגמניות בגסות, בהתנשאות. אם הם לא אוהבים פוזה מסוימת, הם מסוגלים לומר, 'בואנה, את משעממת אותי'. ישר הם נכנסים בך. חוץ מזה, הדוגמניות בארץ עוסקות בהרבה דברים אחרים. הן לומדות משחק, משפטים, רוצות להיות זמרות, מנחות טלוויזיה.
"הן מאתגרות את עצמן בכל פעם מחדש, אולי גם בגלל שאי אפשר להביא משכורת מספקת רק כדוגמנית. כמות הקליינטים מוגבלת, ויש המון ישראליות יפות. הן גם הרבה יותר אינטליגנטיות. השכל של הדוגמניות בחו"ל הרבה פחות מפותח. הן מנתחות מצבים בצורה הכי עמוקה, ושנייה אחר כך הן אומרות את המשפט הכי מפגר, וכל הסטודיו מתפוצץ מהן מצחוק".
יש לך דוגמה?
"לפני שש שנים נסענו לצילומים במקסיקו סיטי. היה לילה, וההפקה הזהירה אותנו עשרים פעם שאסור להסתובב במקום הזה לבד, כי יש כנופיות ופשע. והיתה שם נטאשה אחת שבאמצע הצילום הלכה הצדה לעשן, ובגלל שהיו זיקוקים משכונה אחת, היא התרחקה כדי לראות אותם מקרוב, ואיבדה אותנו. היו עליה ז'קט של פראדה, נעליים של שאנל, דברים בשווי עשרות אלפי דולרים. רק התכשיטים היו מזויפים, כי אמיתיים ומזויפים נוצצים אותו דבר.
"שנייה אחרי שנטאשה איבדה את הדרך והגיעה לשכונה גרועה, קפצו עליה כמה בחורים עם סכין. לקחו לה את כל הבגדים והתכשיטים, השאירו אותה רק בחזייה ותחתונים, אבל כשרצו לקחת לה גם את הנעליים היא לא הסכימה.
"אמרה, 'את הנעליים לא אתן, הן של גוצ'י'. והם כל כך נגנבו מזה, שהחליטו שהיא ממש בחורה עשר, ואחד נתן לה את החולצה שלו שתכסה את עצמה. והציעו לה הסעה למלון. והיא, המטומטמת, נכנסה לאוטו שלהם ובאה אלינו למלון, כמו שהיא, עם חולצת גבר, בלי מכנסיים. היינו בטוחים שנאנסה או משהו. אבל היא כולה פאן וחיוכים. איך יצאתי מגניבה".
מה תעשי כשתהיי גדולה?
"אשת עסקים. כבר עכשיו אני בעסקים, אבל עם הזמן אעשה הסבה יותר מלאה. אני אוהבת להרוויח כסף, לתת לאנשים אחרים להרוויח בגללי. הגעתי מחינוך קיבוצי, לא הבנתי כסף עד גיל 14. לא השתמשתי בכסף על בסיס יומיומי, כי אתה רושם בצרכניה של הקיבוץ, לוקח אוכל שאף אחד לא משלם עליו בחדר האוכל. ולא משנה אם שכחת לכבות את החשמל כי ממילא יש חשבון קיבוצי לכולם.
"ואז, תוך שנתיים, התחלתי להרוויח סכומי עתק ובזבזתי אותם במהירות. הטסתי אליי לניו יורק חברים טובים, באתי לארץ ולקחתי את כולם למסעדת יוקרה על חשבוני. יכולתי לקנות כל בגד וכל נעל שראיתי בחלונות הראווה. הייתי בראש צעיר. הרווחתי החודש, בחודש הבא ארוויח עוד.
"ואז אחי הגיע לניו יורק ללימודי עסקים. בשנה הראשונה עוד יכולתי לשכנע אותו לא לשים לב לבזבוזים שלי. הייתי גוררת אותו איתי לעשות שטויות. אבל בשלב מסוים הוא ראה מה קורה, והתחיל לארגן לי חסכונות.
"עד שהוא לא לקח את העניינים לידיים, לא היתה לי נכונות להתארגן על הכסף, וגם לא הבנתי למה צריך את כאב הראש הזה. אחי עזר לי לנהל את העניינים הכספיים בתבונה. להשתמש בחלק מהכסף ולחסוך את השאר. בזכותו אני היום בעלת רכוש וגם בעלת חברה לבגדי תינוקות".
זה לא עושה לך חשק לאחד קטן משלך?
"אי אפשר שלא. הכל כל כך יפה וחמוד, ומגיעים תינוקות מתוקים לצילומים וילדים קטנים למדידות. אבל אני ממש לא בלחץ. לעת עתה אני מאמינה שילדים זה שמחה, אבל ילדים של אחרים זה הרבה יותר כיף".
נא להמתין לטעינת התגובות
