מוות לפורים
שיר גנור, בחורה שנפרדת מ-1500 שקל עבור תחפושת מעוצבת, מתוודה על אובססיית השופינג שהיא מפתחת בחג. מסמך אנושי מזעזע
בימים כתיקונם אני הכי לא מכורה לפאשן. כל דבר שהוא מעבר לג'ינס וטי נראה עליי כמו הגזמה ובסניקרס שלי יש חורים. אבל יש יומיים בשנה שבהם כל נים בגופי מוקדש לקדחת שופינג הופעה דרמטית בתחפושת מושקעת. זה הפך לאובססיה, ולא מהסוג הבריא. חצי הנחמה היחידה היא שהטירוף שלי מתחבר למה שקורה כאן גם בזירת האופנה.
זו, כך נראה, מתחרפנת לא פחות ממני, עם אינספור מבצעים ביזאריים על נצנצים שתוקפים אתכם מכל פינה. שלא לדבר על האקססוריז שמוצבים על המדפים בכל חנות שנייה לקראת החג. איכשהו, אלה תמיד נראים כפריטים ששכבו במחסן טחוב והוצאו ממצמצים לאור רק כדי להרוויח עוד כמה ג'ובות על תחפושות פורים.
במקרה שלי, בכל אופן, נראה לי שהכול התחיל בכיתה ה', כשהחלטתי שאני רוצה להתחפש ל"מיס נייר טואלט" - המקבילה האינסטלטורית של מיס יוניברס. הכתר שלה עשוי מגלילי קרטון חומים, הסרט שעל גופה מוכן בקפידה מנייר שלוש שכבות והיא נושאת בזרועותיה אסלה בתור גביע.
שבועיים לפני אותו פורים גורלי קלעתי את כל השיער שלי בצמות קטנטנות, שנפתחו רק בבוקר החג, כדי שהשיער שלי יהיה מסולסל כהוגן. אני חושבת שאמא שלי בכתה מאושר כשהיא איפרה אותי, כי באותה תקופה אנשים ברחוב עדיין היו מדברים אליי בלשון זכר.
היידי קלום במחווה לשיר גנור. צילום: רויטרס רויטרס
תריצו עשור קדימה ותוכלו לראות אותי מתרוצצת ברחובות בחיפוש אחר חליפה של נהג מרוצים. מצאתי את מבוקשי בחנות של מרוצי ראלי. נראה לי שעד היום הבעלים של החנות מודה לאלוהים על ששלח לו בחורה מטומטמת, שהיתה מוכנה לשלם כמעט 1500 שקל בשביל המדים שהוא תולה כקישוט על הקיר.
כן, וזה לא כולל הצרה אצל התופרת ואת הנעליים של "Guess" שקניתי במיוחד לכבוד האירוע ולא ננעלו שנית מעולם. נאמר זאת כך, תחפושות מינימליסטיות של צוות הישרדות ב-130 שקל לא מעניינות לי את הבנדנה. תנו לי להתלבט חודשים בין תופרים, בדים וקונספטים. איכשהו, זה נראה לי הרבה יותר הגיוני.
הטקס המזוכיסטי הזה חוזר על עצמו מדי שנה. אני אומרת מזוכיסטי לא רק בגלל הטירוף שבמציאת והכנת
התחפושת, אלא בעיקר בגלל השימוש שנעשה בהם. אחרי שבועות של התכוננות מפרכת מגיע הרגע שבו יוצאים לאותה מסיבה, שאמורה לשמש כבמה להצגת מלאכת המחשבת שלי. ומה קורה בפועל?
ב-30 הדקות מינימום שאני מחכה בתור בכניסה, כולם כבר הספיקו למעוך לי את האקססוריז, ואז, כשמצליחים להיכנס, טמפרטורת החדר נוגדת בעליל את מה שאני לובשת.
במקביל, אני נאלצת להתמודד עם מבטים של תמיהה מהולה ברחמים, ואפשר כמעט לדבב את מחשבות הנוכחים - "חיה בסרט, זאתי". זאת, בזמן שחבר שלי, שהתחפושת המבריקה שלו מסתכמת בזה שהוא לובש חצאית מהוהה וגופייה חושפנית מהארון שלי, זוכה למחיאות כפיים ושאגות שמחה. האמת? מזל שמנגנוני ההדחקה שלי מתחילים לפעול ברגע שהערב הסיוטי הזה נגמר.
צילום: אי-פי-איי אי-פי-איי
נא להמתין לטעינת התגובות
