בדרך אל השאנטי: קמבודיה ולאוס
מהשקיעות האדומות והחופים הטרופיים בקמבודיה אל ארבעת אלפים האיים הנידחים בדרום לאוס. דפנה ועמוס מתקרבים לסוף המסע
אגם בנג קאק שבצפון העיר הוא איזור מגורים פופולרי בעיקר בזכות השקיעות המרהיבות ויוצאות הדופן, עליהן ניתן לצפות ממבני העץ מעל מי האגם. אהבנו לשבת במסעדות על גדות האגם, לשתות בירה לאו (בירה מעולה תוצרת לאוס) ולצפות בשקיעות המרהיבות. זה היה הבילוי המועדף בשעות אחר הצהריים.
בסיבובים הרגליים שעשינו בפנום פן גילינו כמה מקומות נחמדים: "וואט פנום"- מקדש בודהיסטי הבנוי בראש גבעה מלאכותית עטורת עצים; איזור הנהר על בתי הקפה שבו והטיילת וארמון המלך - עליו הצצנו מבחוץ. בעיר יש שווקים ומבנים קולוניאליים יפים מן התקופה הצרפתית, אבל לא מצאנו בה קסם מיוחד.
בפנום פן נמצאים שני "אתרי חובה" המספרים אודות זוועות מלחמת האזרחים והקמר רוג': "שדות הקטל" (The killing fields) - אתר הנמצא כ-15 ק"מ מפנום פן, ובו השדות ששימשו את פול פוט וחיילי שלטון הקמר רוז' כדי לטבוח את אסיריהם ולקברם בבורות ענק (עליו החלטנו לדלג מחמת המראות) ומוזיאון טול סלנג, אשר השאיר בנו חותם שיישאר עימנו עוד זמן רב.
מוזיאון טול סלנג, הנקרא גם בשם "כלא שמור- 21-S" הוא בית ספר שהוסב על ידי שלטון הקמר רוז' לבית כלא ומרכז עינויים למתנגדי המשטר. ההערכה היא כי בין השנים 1975 ל-1979 עברו בכלא 17,000 אסירים פוליטיים, רובם אזרחים מן השורה.
המוזיאון מעביר בצורה מוחשית וחזקה את
לקראת סוף הסיור הוצגו תמונות של קברי האחים הפתוחים שנמצאו ב"שדות הקטל" ותמונות של אלפי גולגלות זרוקות באחד הבורות, לא יכולנו להימנע מההקבלה המתבקשת בין ההשמדה ההמונית בקמבודיה להשמדת היהודים בתקופת השואה. כשיצאנו מהמוזיאון מזועזעים מהמראות הקשים פגשנו עדות בשר ודם לאותה תקופה - מקבץ נדבות נכה מלחמה, עם פנים שרופות, בא לקראתנו.
סיהאנוקוויל (שנקראת גם קומפונג סום) היא עיירת החוף והנופש העיקרית בקמבודיה. באיזור יש ארבעה חופי רחצה נחמדים ובעלי אווירה, יפים אך לא כמו חופי תאילנד. במרחק קטן מהחופים ישנם גם איים שלווים ויפים שניתן להגיע אליהם באמצעות שייט קצר.
כשהגענו לתחנה המרכזית בעיירה לקחנו טוק-טוק לחוף אוצ'טיל, והתמקמנו באתר בונגלוס הממוקם כמעט על שפת הים, עם מסעדה ושולחן סנוקר. אתם יודעים, אין הרבה מה לפרט: ים, חופים רחבים שטופי שמש, מסעדות רבות על החוף, שקיעות, זריחות… פשוט כיף.
באחד הימים יצאנו מעט מ"השגרה" ולקחנו סיור לכמה איים סמוכים. באחד האיים עצרנו לכמה שעות ובילינו בנעימים, ובסוף היום עצרנו בסמוך לאי מיוער לשם שנירקול באיזור.
כדאי לבלות מספר ימים בחופי קמבודיה. האווירה בהם נחמדה והם אינם מתויירים כמו חופי תאילנד. אנחנו ממליצים בחום על חוף אוצ'טיל ופחות על חוף ויקטורי, בו שהינו יום אחד. אמנם הגסט-האוסים בויקטורי טובים יותר, אך החוף מזוהם ולא מעורר חשק לשחות בו.
מהחופים חזרנו לפנום פן ולקחנו את הויזה ללאוס, אותה הזמנו מראש באחת הסוכנויות (מעבר הגבול קמבודיה-לאוס הוא היחיד בלאוס בו צריך להצטייד בויזה מוכנה מראש שעולה כארבעים דולר).
מפנום פן המשכנו באוטובוס לצפון קמבודיה, לעיירה סטונג טרנג, הממוקמת על גדותיו של נהר טונלה סאפ. האוטובוס נתקע לקראת סוף הדרך, ואת השעתיים האחרונות עשינו בנסיעה בג'יפ. העברנו את הלילה בסטונג טרנג ולמחרת בבוקר נסענו לגבול לאוס יחד עם קבוצת התיירים שהיו עימנו באוטובוס, ביניהם חן ואוהד עימם התיידדנו.
אחרי שעברנו את ביקורת הגבולות מצאנו את עצמנו בלאוס, או בשמה המלא "הרפובליקה הדמוקרטית העממית של לאו". לאוס היא מדינה יפהפיה, שלווה ורגועה, מלאת נופים מדהימים וטבע, ששטחה 236,800 קמ"ר. צפיפות האוכלוסין הנמוכה בלאו מוסיפה לרוגע - מעט יותר משישה מיליון תושבים, בודהיסטים באמונתם ושלווים בהילוכם, הגרים בעיקר לאורך עמקי נהר המקונג. בלאוס שהינו כמעט חודש ימים, והיה פשוט נפלא.
בחרנו להתחיל את מסענו בלאוס במקום מיוחד בקצה הדרומי של לאוס, סמוך לגבול לאוס-קמבודיה. "סי פאן דון" הוא איזור יפהפה לאורך נהר המקונג, בו בעונה היבשה נסוג הנהר ומתגלים כמה מאות איים. לפי השם מדובר בארבעת אלפים איים, כשחלקם הם לא ממש איים, אלא מעין צמחים בתוך המים. דון-קונג, דון-דט ודון-קון הם הגדולים מבין האיים הקבועים ומיושבים תמידית, ואפשר לזכות בהם בהצצה אל חיי הכפר שעל שפת הנהר.
ל"סי פאן דון" הגענו בסירה שהורידה אותנו באי דון-דט, בו התמקמנו. תנאי המגורים באי פשוטים למדי: בקתות עץ פשוטות במחיר מגוחך של 2-4 דולר, שירותים ומקלחת מים קרים בחוץ, אלפי יתושים ואספקת חשמל למשך ארבע שעות בלבד, מרדת החשיכה ועד עשר בלילה, למעט מקומות עם גנרטור. לתנאים הפשוטים כמה יתרונות - הם משמרים את אותנטיות המקום, עושים אותו פחות מתוייר וגרמו לנו לחוות ולהרגיש באופן ממשי את חיי הכפר.
הסתובבנו בדון-דט ברגלית או באמצעות אופניים וטיילנו בין בתי הכפריים, לאורך הנהר, בשדות ובטבע וגם בין המסעדות המקומיות. פעמיים אף עברנו את הגשר המפריד בין דון-דט לדון-קון, וטיילנו באי השכן. בדון-קון יש מפלים יפים רבים, ומספרים שבנקודת השפיץ של האי, בה צונחות גדותיו של נהר המקונג, ניתן לפעמים לראות דולפינים וורודים (הדולפין האיראוואדי הנדיר) שאנחנו לא ראינו.
חוץ מהשהות באי והטיולים בטבע, כדאי גם להכיר את אנשי לאו מקרוב ולנסות לשוחח עימם איכשהו, עם האנגלית הפשוטה או חוסר האנגלית שלהם. הכפריים חייכנים, אדיבים ומאוד נחמדים, אך רבים מהם שומרים מרחק מה מן התיירים וחיים את חייהם.
בדרום לאוס נמצא הכפר טאדלו - כפר קטן ברמת בולאוון הפורייה, שבכדי להגיע אליו צריך לקחת אוטובוס שנוסע בין פאקסה לסאלוואן. האוטובוס עוצר בצומת מרכזי ממנו מגיעים לכמה כפרים קטנים ואותנטיים, ביניהם הכפר טאדלו המפורסם במפלים היפים עם הבריכות.
טאדלו פחות מתוייר מדון-דט או דון-קון. יש בו כמה אפשרויות לינה שאינן פוגמות באותנטיות המקום, חלק מהן ממש על הנהר או בסמוך למפלים - החל מבונגלוס יוקרתיים וגסטהאוסים סבירים, וכלה בבקתות עץ פשוטות.
שהינו בכפר כמה ימים, טיילנו במפלים ובבריכות, בכפרים הסמוכים ובטבע מסביב. ישנה אפשרות לשכור אופנוע ולהרחיק לכפרים אחרים ברמת בולאוון, למטעי הקפה והפירות, לשדות הפוריים ולמפלים נוספים. בשהותנו בטאדלו הרגשנו ממש כחלק מהכפר, יצא לנו לשוחח עם המקומיים החביבים ולשחק עם הילדים. פשוט תענוג.
מטאדלו נסענו לעיר סאוואנאקט - עיר חביבה, פחות מתויירת הממוקמת על שפת נהר המקונג. נחמד מאוד לסייר בעיר, להתרשם מהאווירה הרגועה, לבקר בשווקים ובדוכנים ולטייל לאורך שפת נהר המקונג.
בצהרי היום ישבנו במסעדה שהיא מעין מבנה עץ על הנהר, שתינו בירה לאו ונהננו ממראה המקונג. לפתע אחד הברמנים שם מוסיקה לאית עליזה, וכל צוות המסעדה קם על רגליו ופצח במחול. המלצריות והמלצרים, הברמנים, הטבח ואף אחת האחראיות פשוט החלו לשמוח ולרקוד לקול המוסיקה. אולי כדאי לאמץ את הרעיון במקומות העבודה?
מסוואנקאט המשכנו לצפון לאוס, לבירה ויאנטיין. על חוויותינו בצפון לאוס ועל החזרה לתאילנד ומשם לעוד מדינה אחת, די קטנה, מאוד מוכרת... אספר בפרק הבא והאחרון ליומן המסע.
כתבה: דפנה רובינסון. צילם: עמוס צוקרמן
נא להמתין לטעינת התגובות
