כך תצאו אשפי סטייל
בין בוהו שיק, פרפי ואימו, אפשר בקלות ללכת לאיבוד בסצנת האופנה הנוכחית. מעין גולדמן מתנדבת לעשות לכם סדר בארון
מה זה, למען השם?
ננצל עמודים אלה אחת ולתמיד להסביר מה הם באמת בגדי וינטג'. לא אחת קלטה אוזני המחודדת מוכרת בקסטרו מסבירה ללקוח תמים שמדובר בסגנון זרוק וקולי, כמו למשל ג'ינס משופשף או סוויטשרט דהוי בכוונה. "הצילו!", זעקה נפשי, אך לא יכולתי להביא את עצמי לתקן את טעותה ולערער את סמכותה.
עוד טעות נפוצה
וזה אומר בעצם ש:
בימינו, שמלות קוטור וינטג' של בתי אופנה כמו שאנל ואיב סן לורן הן נכסים יקרים מפז ומצויות אך ורק אצל אספנים מושבעים.
סלבריטאיות שמבינות דבר או שניים באופנה יקפידו להפציע מדי פעם על השטיח האדום בשמלה שלא בהכרח נלקחה משבוע האופנה האחרון, אלא כזו שנתפרה לפני עשורים מספר בידי מעצב אהוב במיוחד. כוכבות כמו קלואי סוויני וסקרלט ג'והנסון, שידועות בסגנון אישי וייחודי (ומהמם), ידועות לאהבתן לפריטי וינטג' ייחודיים שבלבישתם הן מוכיחות שהן ההפך מקורבן אופנה.
אז מה לובשים?
בארץ נושא הווינטג' סובל מתת פיתוח בעיקר כי עוד אין אצלנו בתי אופנה שקיימים דורי דורות.
ובכל זאת, אפשר בהחלט להסתפק במבחר עשיר של בגדי יד שנייה יפהפיים, שרובם שמורים היטב ומחירם אטרקטיביים יחסית.
זאת ועוד:
אומנם אין לנו סלבריטאיות כה רבות תעוזה שיופיעו באירוע עמוס פפראצי בשמלה שאינה שייכת לקולקציה האחרונה של מעצב מוכר, אך ידועניות בעלות טעם משובח וסטייל משלהן (שילוב מעט נדיר במחוזותינו), כמו קרן ברגר או הזמרת המהממת והחדשה אמילי קרפל, בהחלט יכולות להיות מבשרות אופנת הווינטג' או היד שנייה במחוזותינו.
מה זה, למען השם?
הבוהו, מלשון בוהמייני, הוא נגזרת עדכנית יותר של ההיפי שיק, שפרח כשדה חמניות בוהק בסיקסטיז. הבחורה של הבוהו היא קצת יותר הארדקוריסטית, קצת יותר מעודכנת ואופנתית, והרבה יותר כוסית מההיפית דאז.
וזה אומר בעצם ש:
הקטע המפתיע בבוהו שיק הוא שהלוק הזה נשמע כל כך רע כשמתארים אותו ונראה כל כך טוב כשיודעים ללבוש אותו. שהרי אם אומר לכן "שמלות שכבות מתנפנפות, וסטים, מגפונים ותכשיטים אתניים גדולי מידות", תשלחו אותי היישר לבומבמלה.
לעומת זאת, אם אצביע על סיינה מילר (שיש הטוענים שהופעתה בפסטיבל גלסטנברי ב-2004 עשתה לבוהו את מה שהדיסק האחרון של מדונה עשה לבגדי הגוף), קייט מוס או התאומות אולסן, ודאי תנשקו לצווארי ותתחננו לעוד.
אז מה לובשים?
וסטים זה חשוב, אך לא מחויטים מדי, אלא רפויים ונונשלנטיים. אפשר גם ללכת על אלה הנפוחים מעור כבש. תזדקקו להרבה זוגות מגפיים ומגפונים ללא שפיצים ורצוי שיהיו בצבעים טבעיים כחום בהיר, אוף ווייט, אפור וגם שחור.
כמו כן, צריך תכשיטים ואבנים שיכולות להיות משובצות גם בבגד, משקפי שמש גדולים, טוניקות רקומות, חגורות עור או כאלה מרשרשות עם מטבעות. רצוי שלצד כל הנ"ל ייתלה איזה תיק ענקי מעור חום, בעל רצועות עור קלועות והכי טוב - פרנזים. רק זכרו שלא כל מי שלובשת גדול ורפוי נראית רזה כמו מרי קייט.
זאת ועוד:
בחורף שעבר טבע המעצב ג'ון גליאנו מושג חדש – בוהו רוק. בנות כמו סיינה, שנמאס להן להיות סתם היפיות, החלו לשלב אלמנטים קרחניסטיים יותר בכל העומס הזה שהן מסתובבות איתו. בקצרה, בוהו רוק זה בוהו שיק, שמוסיפים לו כל פריט אפשרי עם גולגולות. כלומר, שילוב מהמם ששובר את הרכות השאנטיפית ומשאיר את הטעם הבוהמייני.
עם זאת, זה בהחלט לוק שלא יתאים לכל אחת. אל תיתנו ליפות הנפש לשטות בכן - צריך טעם מעולה, גזרה מהממת ולא יזיק גם מעט כסף בשביל תיק הפנדי הנכון שישלים את המראה.
מה זה, למען השם?
במקור, מדובר בביטוי שהוא נגזרת של "Prep School" והוא מתייחס לאנשים שלמדו בקולג' פרטי ומיוחס. בארצות הברית המונח קשור בדרך כלל לנסיכות אמריקאיות יהודיות ולחובבי ענפי ספורט מלוקקים במיוחד כמו טניס, סקווש, לקרוס ושיט. זוכרות את הזוג שמתחתן בתחילת הסרט "Wedding Crushers" ומאחל זה לזה להיות התורן והקפטן זה של זה? אז כזה.
וזה אומר בעצם ש:
הפרפיות הן בחורות אמידות, ממעמד בורגני בינוני עד גבוה, והן בזות לנובורישים. יש להן כסף, וזהו כסף ישן, מה שאומר שהן חיות בשביל מותגים, אך לא יהלכו בבגדים צעקניים שעליהם מוטבע הלוגו דולצ'ה וגבאנה באותיות זהב ענקיות.
הכל חייב להיות צנוע ובטוב טעם, אך בו בזמן הפרפיות נחשבות כמי שמתעסקות הכי הרבה עם מה שהן לובשות, איך שהן נראות ואיך כל אלה מעידים על כמה כסף יש להן. אלה בנות שהולכות לבתי הספר הכי טובים ויוצאות עם בחורים שלובשים לקוסט ופולו רלף לורן. הן מתות על קרדיגנים וחצאיות טניס, מוקסינים נשיים ולא מעט חליפות בצבעי בז' או חאקי.
קשה לתת דוגמאות לפרפיות סלבריטאיות, כי לא מדובר פה דווקא במשפחות המולטי-מיליונריות המגיעות לכותרות. אם בכל זאת מישהי מרקע פרפי מתפרסמת בזכות משהו, אתן יכולות להיות בטוחות שהסטייליסט ידאג שהיא לא תופיע על שערי המגזינים בשמלת הטניס המתוקה שלה, של לאקוסט כמובן.
אז מה לובשים:
חולצות פולו הן חובה. סריגים קטנים שאפשר לקשור על הכתפיים, ולעולם לא על המותניים. חצאיות קצרות, אך לא קצרות מדי, וגם מכנסי שבע שמיניות. בארץ אולי יהיו לפרפיות טרנינגים של היינס, והן תמיד ישמחו לשמלה של קשרל כשסבתא חוזרת מביקור בצרפת. בשביל להבין פרפית אמיתית מהי, פנו לאחת והיחידה, גבורת ילדותכן - ננסי דרו! חוקרת פשעים במוקסינים, קרדיגנים ושמלות סרפן מצמר. מהממת!
זאת ועוד:
לא הכל רע בנגזרת הפרפיות. חביבנו המעצב מארק ג'ייקובס, שעליו אנו סומכות בעיניים עצומות (טוב, לפחות עד שראינו את תצוגת אביב-קיץ 2008 שלו), ידוע בטאץ' פרפי עם נטייה להומור ומוזרות, ומי שהפך את הסטייל הסולידי הזה ללוהט במיוחד הוא האחד והיחיד, הגרסה הבלונדינית והלא פדופילית של מייקל ג'קסון, ג'סטין טימברלייק.
מאז שהוא התחיל להופיע בסוודרים עם צווארון וי מגולגלי שרוולים וחולצה מכופתרת שמציצה מתחת, הפנמנו כולנו שמה שאנחנו באמת צריכות זה בחור שיוכל לקחת אותנו להמפטון ויידע להשתמש במחבט גולף.
מה זה, למען השם?
מאז דיוויד בואי לא ידעה הנזילות המגדרית כזו פריחה. או שמא, מאז הקמפיין הידוע של קלווין קליין בכיכובה של קייט מוס לא ידעה הנזילות המגדרית כזו פריחה. הסטייל הגברי-נשי/נשי-גברי, ששולט כיום אצל גדולי המעצבים, כאילו מטיח בפנינו "מי אמר שלא?", ובאמת, למה אשה לא תלבש חליפה, הלא זה נראה עליה הורס.
למה לא תקצוץ שיערה, הרי זה הכי סקסי. ולמה לא תתחזק גזרה נערית ונטולת חמוקיים (או.קיי, אנורקסיה היא לאו דווקא פמיניסטית)? ראו את הדוגמנית הכי לוהטת של הרגע, אגנס דין (Agness Dyen), שמובילה את הקמפיין של ארמאני וברברי. היא נראית כמו החבר שפינטזת שיהיה לך בימי חטיבת הביניים.
וזה אומר בעצם ש:
הלוק האנדרוגיני של בואי ובוי ג'ורג' בסבנטיז היה צעקני ומתייפייף, והדגיש את העובדה שנשיות אינה קריטריון או אלמנט טבעי שכל אחת מאיתנו מתעוררת איתו בבוקר. מדובר בתחפושת שאותה יכול להשיג גם כל בחור יפה עיניים. לעומת זאת, המראה הנערי של מוס משנות התשעים מראה שללא כל התחפשות, התקשטות והשקעה באלמנטים "גבריים" ו"נשיים", כולנו נראים אותו דבר.
אז מה לובשים?
צאו וראו, שכן בשנה-שנתיים האחרונות לא שובעות עינינו מעוד הפקת אופנה של דוגמנית שדופה עטוית חליפות, תצוגות אופנה שבהן צועדות סילואטות גבריות ומחויטות, ופריטים כמו שלייקס, מכנסי סיגר, וסטים ועניבות דקות שחילחלו גם להמוניות שבחנויות בגדי הנשים.
זאת ועוד:
אף שלא לכולן זה מחמיא, בכל זאת מדובר פה בצעד בכיוון הנכון. מתי בחור בשמלה ייראה לנו נכון באותה מידה? ייתכן שביום שבו הבנות ירוויחו משכורות זהות לאלה של הבנים.
מה זה, למען השם?
האימו, קיצור של "Emotion", מתייחס לדור הצעיר שלא ידע את להקת קיור אך עדיין נראה כמו רוברט סמית, הסולן שלהם, מתובל באלמנטים של פאנק, פאנק-רוק, אופנת סקייטרים ואפילו נגיעות של בריט פופ ומוד.
וזה אומר בעצם ש:
אם תשאלו ילדת אימו חיוורת מה בדיוק פירוש הסגנון שלה, היא עשויה להתחיל להרצות לכן על תנועות מוזיקליות שהחלו בשנות התשעים, על פוסט-הארדקור ועל ההגדרות השגויות שלהן היא וחבריה (אם יש לה כאלה) זוכים בתקשורת. בקיצור, פיהוק. מה שחשוב באימו זה איך שהם מתלבשים, ובינינו - גם הם יודעים את זה.
אז מה לובשים?
אם לתאר לוק ספציפי ומדויק, דבר שלא באמת קיים בז'אנר, אפשר לומר שהאימו יעטו מכנסי ג'ינס צמודים במיוחד, טי שירטים מודפסות, לרוב עם שמות להקות, וטי שירטים עם פסים, רצוי באדום ושחור.
מעילי עור קטנים, חגורות ניטים או חגורות עם אבזם גדול ובולט, סניקרס, רצוי של חברות סקייטרים, קרועות והרוסות, והכי חשוב (כי בלי זה יחשבו שאתן סתם נערות רוק ממוצעות) - לאימו יש שיער צבוע בשחור, חלק או מוחלק, שמסתיר עין אחת, ואיפור שחור בעיניים. אגב, כל הקריטריונים הנ"ל שוויוניים במיוחד ומתייחסים לנערי אימו ונערות אימו באותה מידה. לבוש אימואי יכול להיות גם סוודרים קטנים מיד שנייה, צעיפים, משקפיים שחורים עם מסגרת עבה ותספורת של מי שאמא הניחה סיר על ראשו.
זאת ועוד:
בגדול - האימו הם טינאייג'רים חמוצים, שמיואשים מהעולם ומהסיכוי למצוא דייט, ואם הם לבושים בגולף חום וחצ'קונים, או מעיל עור וצללית כהה (וחצ'קונים) - זה פחות רלוונטי. מה שחשוב זה שהם מסתובבים עם תער קטן בתיק המרופט שלהם, לכל מקרה או דיכי שלא יבוא, ונסיים איך לא, במשפט המלעיז ביותר עבור אימואים - "ילדי אימו, התעודדו!".
מה זה, למען השם?
פירוש המושג רטרו אינו יד שנייה ולא וינטג'. אופנת רטרו היא אופנת בגדים עכשוויים ועדכניים, שמחקה טרנדים מהעבר שחוזרים היום.
וזה אומר בעצם ש:
כמעט על כל דבר שאתן לובשות היום אפשר לומר שהוא רטרו, כי הכל כבר היה פה פעם - טוניקות, מכנסי סקיני, מגפונים או כפפות עד המרפק. בכל זאת יש משהו קצת קורבני בפרשנות המקומית לרטרו, ואיכשהו זה תמיד אומר בפועל אימוץ של טרנדים שהיו מאוסים אז, והיום הם גם מאוסים וגם מתאמצים.
אז תכלס מה לובשים?
כשלכל רשת יש אינסוף טי שירטים מודפסות בצבעים זוהרים שנראים כמו אייטיז, שמלות בגזרת טרפז שמזכירות סיקסטיז, ומשקפי שמש וחגורות שמחקים את הסבנטיז – הרי נראה כי הרטרו הוא כבר לא בחירה אופנתית לחובבות הז'אנר או העשור הספציפי, אלא ברירת מחדל המונית מתוך קושי לייצר לוקים חדשים ואינדיבידואליים.
זאת ועוד:
נחמד היה לראות תרגום אישי של מוטיבים מעשורים שונים לכדי יצירת סטייל אישי וקוהרנטי, שלא נראה כמו טוטאל לוק שנועד אולי להיות "הכי סיקסטיז", אך צבעיו והחומרים שממנו יוצר בוהקים כאילו נפלטו זה עתה מהמכבש התעשייתי. ובאמת, אם אראה עוד בחורה אחת בטוניקה מתוקה בעלת הדפס גיאומטרי, טייטס ומגפונים - ייתכן שהסיקסטיז יפסיק להיות העשור החביב עליי. ולא היינו רוצות שזה יקרה, נכון?
נא להמתין לטעינת התגובות
