החבר וירשובסקי
גם קריסת המערכות, שגרמה לו לאבד את יכולת ההליכה, לא פגמה בכושרו. חבר המועצה בן ה-78 מבקר את חולדאי, לא מתלהב מיוסי שריד, ותוקף את סיעת הגמלאים. ריאיון מרגש עם מרדכי וירשובסקי, איש הציבור הוותיק בעיר, המשוכנע שמצבו, להבדיל ממצב המדינה, רק הולך ומשתפר
הילה קובו
,
07.03.08,
13:36
מרדכי וירשובסקי
צילום: ראבן קסטרו
לפני שבועיים קפץ לביקור בבניין העירייה חביב הנשים של קומה 11, קומתם של חברי מועצת העיר. כמה עובדות לא הסתירו את התרגשותן והתקהלו סביב הגבר המוכר: "אני פשוט מתה עליו", אמרה בעיניים בורקות דורית, עוזרת סגן ראש העירייה פאר ויסנר. "כולנו אוהבות אותו מאוד", הדגישה טל מהמחלקה למופעים.
חביב הנשים, מושא הצהרות האהבה החמות, לא היה דן, עומר או כל גברבר אחר חשוף טורסו ועתיר ריבועים, לא ולא - במרכז ההתגודדות ישב בכיסא גלגלים - רזה, בעל שיער שיבה ומבטא יקי - חבר המועצה ("הירוקים") וחבר הכנסת לשעבר, עורך הדין מרדכי וירשובסקי.
לא בכדי הייתה ההתרגשות רבה כל כך. על רקע העדכונים שזרמו מבית החולים לפני כחודש בדבר קריסת המערכות שפקדה את וירשובסקי בן ה-78, תהו חברותיו אם יזכו לראותו שוב בין כותלי העירייה. הן לא הכירו כנראה את אופיו העיקש והבלתי מתפשר. "תגידי לקטנה החמודה מ'זמן תל אביב' ששלומי מצוין ושתבוא לבקר אותי", מסר לדוברת איכילוב כשבאתי לברר על מצבו עם היוודע דבר האשפוז. אף שבדיוק התאושש וירשובסקי מדלקת ריאות חריפה, הוריד עשרה קילו ממשקלו ואיבד את יכולת ההליכה - גם אז, נותר לו הכוח להקסים, ובעיקר - להיות אופטימי.
כשראש עירייה או חבר מועצה נואמים בישיבות מועצת העיר "ונתקעים" בפרט היסטורי כלשהו, זקן החברים "וירשו" נמצא שם תמיד כדי לשלוף את התאריך הנחוץ (גם אם לפעמים צריך לנערו מתרדמה קלה). זה לא רק הידע הכללי הרב או הזיכרון המרשים. אם מדובר באירוע שהתרחש בישראל - וכל שכן בתל אביב - סביר להניח שווירשובסקי היה שם בעצמו.
הוא נולד בשנת 1930 בעיר לייפציג שבגרמניה למשפחת סוחרים ממזרח אירופה. חוקי הגזע הגרמניים לא אפשרו לו להתקבל לבית ספר שאינו יהודי, ועל כן הוא נשלח לבית הספר קרליבך (הקרוי על שם שושלת רבנים בלייפציג ומשפחתו של מייסד "מעריב" עזריאל קרליבך). אף שנולד עם שיתוק בידו וברגלו הימניות, ולמרות האנטישמיות הגואה באותם ימים באירופה, וירשובסקי זוכר את ילדותו כמאושרת. "בסך הכול אהבתי את החיים בגרמניה. זה אך סמלי שהגעתי מהעיר אשר פעל בה המלחין באך, האהוב עליי מאוד", הוא אומר.
מצב הרוח השתנה כשהוצת בית ספרו ב-9 בנובמבר 1938, ערב "ליל הבדולח". המשפחה חשה באיום המרחף והקדימה תרופה למכה: בשנת 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, עלתה לארץ ישראל והתיישבה ברחוב לוריא שבתל אביב. עם נישואיו עבר לגור בבן יהודה פינת שדרות בן-גוריון, והיום הוא מתגורר לא הרחק משם, ברחוב אדוארד ברנשטיין. "מיום שעליתי ארצה, כבר 68 שנה, אני חי בקילומטר מרובע אחד בתוך תל אביב. אני לא אחד שצריך להתהדר בתל-אביביות שלו - אצלי זו עובדה מוגמרת", הוא אומר.
מרדכי וירשובסקי צילום: ראובן קסטרו
לא לעמוד בצד ולהתבייש
וירשובסקי למד בבית הספר העממי תל נורדאו. גם שם, תוך כדי מאבק בקשיי השפה והקליטה, החליט להתעלם ממוגבלויותיו הפיזיות: "בגיל צעיר מאוד הבנתי שאם אני רוצה להצליח ולהתקדם, אני חייב לקבל את עובדות החיים ולא לעמוד בצד או להתבייש. ברור שילדים יכולים להיות לפעמים רשעים ולחקות את היד התלויה, אבל בסך הכול הם קיבלו אותי יפה".
תל אביב של שנות הארבעים, לדברי וירשובסקי, הייתה "גן עדן" לילדים חובבי כדור: "בכל רחוב היה מגרש ריק והיה אפשר לשחק בו כדורגל. אני זוכר שהייתי בא מבית הספר, אוכל ארוחת צהריים וישר יורד לשחק. לא היו תנועה סואנת או סכנות של אונס ושוד. אלה היו חיים נהדרים". על השאלה כיצד שיחק כדורגל עם רגל נכה, עונה וירשובסקי: "הילדים ידעו שאשחק רע, אבל קיבלו את העובדה שאעשה את כל המאמצים".
תחושת גן העדן הופרה לזמן מה עם הפצצת חיל האוויר האיטלקי את העיר בשנת 1940, שנגבו בה חייהם של עשרות. גם מהאירוע הזה, כמו מאירועים נוספים בחייו, הוא ניצל. "זה היה ביום שני ב-16:00. הייתי בבית עם חבר, שמענו רעש אימים, ופתאום הבית הזדעזע. מאוחר יותר התברר שהבית נפגע". בשנת 1948, עם סיום הלימודים בתיכון גימנסיה הרצליה, התגייסו חבריו לצבא שאך הוקם והתארגן לפלישת צבאות ערב. הוא התנדב לשרת בלשכת הגיוס ברחוב קלישר בתל אביב, ושם בילה עד תום מלחמת השחרור.
וירשובסקי לא נתן מעולם לנכות להפריע לו (במרוצת השנים איבד גם את ראייתו באחת מעיניו), אף לא ביחסיו עם נשים. בנו רפי (המוכר גם כפיזיותרפיסט של קבוצת מכבי תל אביב בכדורסל) אינו מופתע מהאהבה שעובדות העירייה מרעיפות על אביו: "זה לא חדש, זה היה ככה מאז ומתמיד. אמא שלי אומרת לו תמיד בחיוך: "נו, עוד אחת מהחברות שלך". הוא לא איזה משה קצב או משהו כזה, אבל הוא כנראה יודע לנצל את ההתפלפלות שלו ואת חוש ההומור כדי להקסים את המזכירות ואת העוזרות שמסביבו".
אורנה צ'ילאג, פעילה פוליטית לשעבר, שגם עבדה עמו בעיריית תל אביב, מספרת: "וירשו יכול לצחוק על זה שהתסרוקת לא יפה או על העכוז שהתנפח לו קמעה, ולמרות זאת אף אחת לא תחשוד בו בשוביניזם או בהטרדה מינית. הוא אומר את זה מתוך אהבה ולא מתוך מיניות. כולן מקבלות את זה, צוחקות, ומחזירות לו אהבה".
בעת הריאיון, הנערך בחדרו בבית מלון שיקומי, נכנסה האחות אורה כמה פעמים, פעם אחת למדוד את רמת הסוכר בדם (שעלתה מאוד בימי המחלה), ופעם אחרת להגיש לו כוס עם משקה דמוי שוקו ועתיר חלבונים. "אני בכלל טוען שיש לזה טעם של חלב אם", אומר וירשובסקי והאחות מצחקקת: "מבחינתי שיהיה פה עוד חודש. מרגישים שהוא בן אדם מיוחד".
וירשובסקי מתמוגג: "היו לי חברות בחיי והתחתנתי עם אישה נאה מאוד (ויולה, ציירת ואם שני בניו, ה"ק). לא הייתי דון ז'ואן גדול, אבל גם לא היו לי בעיות בתחום הזה. 90 אחוז זה מזל ועשרה אחוזים זה בגלל העקשנות שלי להיות אחד האדם. אני אומר תמיד לאנשים: תעשה מאזן של מה שיש לך ותשתמש בזה בצורה הטובה ביותר".
שולמית אלוני. ''לוחם על הדברים הנכונים'' צילום: ארכיון מעריב
השבעה עם מכשירי החייאה
יותר מ-30 שנה עובד וירשובסקי בעיריית תל אביב או פועל בשירות תושביה. בשנת 1953 היה לבוגר המחזור הראשון של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ("בהתחלה למדתי יחסים בין-לאומיים ופסיכולוגיה, אבל זה ממש לא הייתי אני. אני אוהב לדבר"). שנה לאחר מכן התקבל לעבודה כיועץ המשפטי של נציבות המים (כיום הרשות הממשלתית למים ולביוב, ה"ק), שם עבד בכפוף לשר החקלאות משה דיין. כשנשאל מה הקשר בינו ובין "הירוקים", הסיעה שהוא חבר בה כיום במועצה, הוא מסביר כי כבר אז התוודע לבעיות בתחום המים והסביבה. בשנת 1966, בתקופת כהונתו של מרדכי נמיר כראש עיריית תל אביב, החל לעבוד כיועץ המשפטי של העירייה, והוא המשיך בכך גם מאוחר יותר, בימי שלמה להט (צ'יץ').
"העבודות במנהל המים ובעירייה אפשרו לי לעבוד עם אנשים בעלי מעמד לאומי מהליגה הראשונה. לפעמים התווכחתי אתם, אבל למדתי לא להיות יס מן והלכתי בדרכי שלי. אני לא רואה את זה היום בשירות הציבורי".
בכך אתה מתכוון גם לעיריית תל אביב של היום?
"כן, הפקידות הבכירה היום בעירייה לא עצמאית כל כך במחשבתה ולא רואה את עצמה חופשייה להביע עמדות כמו שהיה נהוג אז".
זה עניין של תקופה או נורמה שמכתיב ראש העירייה חולדאי?
"גם וגם".
במסגרת המחאה החברתית שקמה לאחר מלחמת יום כיפור (1973) הקים אמנון רובינשטיין עם וירשובסקי ואחרים את תנועת שינוי. בשנת 1977 חברה התנועה למפלגת ד"ש של יגאל ידין, ווירשובסקי נבחר לכנסת, וכיהן בה ארבע קדנציות. מכריו טוענים כי היה תמיד יותר פעיל ציבור ופחות פוליטיקאי. יוסי פרוסט, חבר קרוב של וירשובסקי, השתתף בשנת 1992 בקמפיין הבחירות של מרצ. לאחר מכן היה לראש מנהל התרבות במשרד השרה שולמית אלוני: "התעסקתי עם ציבור לא קטן של פוליטיקאים בחיי. וירשו הוא אחת הדוגמאות היחידות בפוליטיקה הארצית והעירונית ליושר, לענייניות ולרצינות. אני חושב שאין ויכוח על כך בקרב כל האנשים שפגשו אותו".
השרה לשעבר אלוני (מקימת תנועת ר"צ, שווירשובסקי הצטרף אליה ב-1987) מסכימה: "מדובר בבן אדם עקבי, מתמיד, לוחם על הדברים הנכונים וחבר נאמן". לדברי וירשובסקי, הוא ביקש תמיד לדבוק באידאולוגיה המקורית של תנועת שינוי, גם במחיר הישארות כגרעין קטן באופוזיציה. גישה זו הייתה אחת הסיבות לפרישתו מד"ש ולאחר מכן מתנועתו המקורית. דוגמה נוספת למאבקו בשחיתות היא עתירתו לבג"ץ נגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש, שלא להגיש כתב אישום נגד ראשי הבנקים האחראים למשבר מניות הבנקים, משבר כלכלי חריף שפקד את ישראל בשנות השמונים.
בתקופת מערכת הבחירות של שנת 1988 קיבל וירשובסקי התקף לב. לבקשתו, ניתוח המעקפים נדחה עד לאחר הבחירות, וגם להשבעה כחבר כנסת הוא התעקש להגיע. "בחדר צדדי ליד אולם המליאה פתחו במיוחד בשבילי חדר עם מכשירי החייאה, ורופא הכנסת בא שלוש פעמים לבדוק לי לחץ דם", הוא מספר. בשנת 1992 לא הצליח להיכנס לכנסת (אז שונתה ר"צ למרצ), ופעילותו בפוליטיקה הארצית תמה.
יוסי שריד. וירשובסקי: ''האיש לא התעניין מעולם באורבניקה'' צילום: מיכה קירשנר
לוויסנר אין הרבה סיכוי
למועצת העיר תל אביב נבחר בשנת 1983 (כיום החוק אינו מאפשר כהונה בו בזמן בכנסת ובמועצת עירייה), ומאז ועד היום הוא מכהן בה בסיעות שונות. למרות השתייכותו הנוכחית לסיעה הירוקה, בעירייה הוא פועל בעיקר למען נכים ונגד הצעת חוק העיריות החדש, שלדבריו פוגע במעמדם של חברי המועצה. אגב, אפילו בנו רפי - תל-אביבי בעצמו - אינו ממש זוכר מטעם איזו סיעה אביו מכהן: "בטח שהצבעתי למפלגה שלו בבחירות המוניציפליות הקודמות, אפילו הלכתי למטה שלה - הגמלאים, הירוקים, מי שזה לא יהיה".
לא רק חוש ההומור של וירשובסקי שרד בימי המחלה, גם חדות לשונו ונחרצות עמדותיו. הראשונה לספוג את ביקורתו היא מדינת ישראל: "מצבי, להבדיל ממצבה של ישראל, הולך ומשתפר", אמר כשהתעניינתי פעם נוספת במצבו. השבוע הוא הסביר את הפסימיות הלא אופיינית: "כל כך הרבה דם נשפך כדי לבנות את המדינה, אבל כאזרח אני מרגיש לא טוב עם מה שקורה כאן. היחס לניצולי השואה, הוויכוחים על סל התרופות, הפערים העצומים מבחינה כלכלית. אני גם מודאג מההסתערות של שר המשפטים על בתי המשפט ומכל מיני דברים שלא היו קיימים בעבר במערכת הזו, כמו השפעות ולחצים על מינוי שופטים. מערכת המשפט היום היא כמו אישה יפה שקטעו לה רגל - היא לא אותו דבר, וזה מצער אותי מאוד".
על ראש העירייה רון חולדאי הוא אומר: "כמו לכל ראש עירייה, גם לו יש דברים חיוביים ודברים שליליים. פעולות רבות שהוא עשה בתשתיות ובגנים הציבוריים היו חיוביות בהחלט. אני חייב לציין שבזמן מחלתי הוא צלצל כמה פעמים והתנהג בצורה אנושית והגונה".
אבל?
"אבל הנכונות לקרוא את מוזאון תל אביב על שמו של סמי עופר, הניסיון לשנות את סגנון הבנייה של היכל התרבות והפעולות בברכת גורדון הן טעויות גדולות שפוגעות בעצם המהות התל-אביבית. יש דברים ששווים יותר ממיליונים".
כמה תל-אביבים זוכרים לחולדאי את הרס אוסישקין לדיראון עולם.
"אני חושב שכאן ראש העירייה כן עשה צעד אמיץ. הבניין היה לא אפקטיבי ולא יפה. לא צריך לעשות קדושה מכל דבר מפני שיוסף חיים ברנר השתין שם או משהו כזה".
אבל יש גם דרך. הרי הוא בחר להחרים את המפגינים, דיבר בהתנשאות ולא היה מוכן להיפגש אתם.
"אולי היה אפשר לדבר עם המתנגדים קצת אחרת, בטון אבהי יותר, אבל כן, היה צריך להרוס".
חולדאי צריך להיות לדעתך ראש העירייה גם בקדנציה הבאה?
"זה יישמע כמו התחמקות, אבל יש כאן בעיה יסודית הרבה יותר. לדעתי זה רע מאוד שראש עירייה יכהן יותר משתי קדנציות. זה לא בריא ולא דמוקרטי. אם בן אדם יושב 15 שנה בעירייה, אי אפשר להתחרות עמו. הוא מחזיק את המנגנון, את כל הכלים שיש לעירייה, ואלא אם הוא אידיוט גמור - הוא ינתץ כל מועמד שיעמוד מולו. מהסיבות האלה, ואני אומר את זה כפרשן, הסיכויים שחולדאי יוחלף קלושים".
ולא כפרשן, מי המועמד הראוי מבחינת הכישורים?
"אני איש ירוק ואני הולך להצביע עבור ראש המפלגה ויסנר אם הוא יציג את מועמדותו. אני אעשה את זה מתוך הכרה שאין לו הרבה סיכוי כמועמד. לעומת זאת, אשמח מאוד לראות את המפלגה בבחירות הבאות עם מספר גדול של חברי מועצה שיוכלו להניע את הנושא הירוק קדימה".
כשמדברים על יוסי שריד, מועמד פוטנציאלי אחר לראשות העירייה, שהסתכסך אתו בעבר, וירשובסקי נותן דרור ללשונו: "אני מכיר את שריד שנים רבות ושוחחתי אתו לא מעט. הוא אולי פובליציסט ובעל לשון חדה, אבל אני יכול לומר לך שהאיש לא התעניין מעולם באורבניקה ובעניין המוניציפלי. אני חושב שהנושא אינו קרוב באמת ללבו. כולנו אוהבים את תל אביב, אבל צריך להיות משוגע לה כדי להיות ראש עירייה".
אגב, זה היה נראה טבעי אם היית מצטרך לסיעת הגמלאים בבחירות האחרונות ולא לירוקים.
"מה זה הגמלאים? זה הכול מפא"יניקים זקנים. אלה למעשה בעיקר חברי מפלגת העבודה. הם נהנו מההנחה של המצביעים, שהואיל וכל המפלגות הן חארות, בואו ננסה להצביע בשבילם. בכנסת בטוח הם הולכים ליפול, וסביר שגם בעירייה".
ומה הייתה הרגשתך, כאחד ממייסדי התנועה, כשחזית בהתרסקותה של שינוי הארצית?
"אני לא מצטער על כך, הגיע לה להיעלם. טומי לפיד עשה ממפלגת מרכז מפלגה אנטי-דתית קיצונית. שנאה ואגרסיביות אינן המתכון הנכון לשום דבר".
מירי מסיקה. ''בכל פעם שאני שומע אותה אני עוצר ומקשיב'' צילום: אלי דסה
מירי מסיקה נפלאה
מוזיקה ואמנות הן מאהבותיו הגדולות. "וירשובסקי בקיא במוזיקה, ואדם שמבין ואוהב מוזיקה זה כבר יתרון גדול", אומרת עליו שולמית אלוני. בשל מוגבלותו לא היה יכול לנגן בכלי נגינה, ומגיל צעיר התמקד באיסוף תקליטים ובקריאת ביוגרפיות של מלחינים. "בשנות החמישים כל המדינה הכירה את השם שלי כי הייתי משתתף בכל שבוע בחידון המוזיקה ברדיו. כשניגשתי למכרז של נציבות המים שאל אותי אחד הבוחנים: 'מה הקשר בין מוזיקה למים?' וישר עניתי: 'מוזיקה על פני המים' של הנדל וקיבלתי את הג'וב", הוא מספר.
האהבה למוזיקה קירבה אותו לאמנויות אחרות - "כולי מתפעל התפעלות אמיתית מיצירת אמנות", הוא אומר, "המזל שלי הוא שאיני מקנא, ואז אין לי תסכול כזה שלי זה לא מצליח". מלבד היותו של וירשובסקי יו"ר מנהלת האמנות והתרבות של העירייה בתקופתו של רוני מילוא, הוא מילא שורת תפקידים הקשורים באומנות, כגון יו"ר קרן תרבות אמריקה-ישראל, יו"ר המכון הישראלי למוזיקה, חבר הנהלת התזמורת הקאמרית וכיוצא באלה.
אתה מכיר מוזיקה עכשווית, את קרן פלס לדוגמה?
"את מי? ", הוא שאל ולאחר מכן הפתיע.
המממ. . . ואת נינט?
"טוב, נו, אני לא יכול לפתוח טלוויזיה בלי לראות אותה. היא שרה עכשיו בלוס אנג'לס. מי שאני מעריך באמת, גם מבחינת השירה וגם מבחינת ההגשה, היא מירי מסיקה. היא זמרת מופלאה. בכל פעם כשאני שומע את השירים שלה ברדיו אני עוצר ומקשיב".
בשיאה של המחלה האחרונה אפילו רצון להאזין למוזיקה לא היה לו. כאמור, וירשובסקי סבל מקריסת מערכות כללית שכללה בצקות בריאות, ברונכיטיס מלווה בשיעול חריף, החמרה במחלת הסוכרת ותשישות רבה. הוא מתקשה להתנייד לבדו, ונעזר בעובד זר להוביל את עגלת הנכים.
היו לך מחשבות שזהו, נגמר?
"האמת, לא, אף שכולם גנחו ונאנחו מסביבי. גם אני ידעתי שאני במצב מחורבן, אבל לא היה לי איזה מורא או דיכאון. תני לי לומר לך משהו - החיים זה לא גן שושנים, אבל אם יודעים איך לחפש את הפרחים הנכונים, אפשר ליהנות מהם, ואני מתכוון לעשות את זה עוד שנים רבות".
גם בחיים הציבוריים?
"אם ירצו אותי, בהחלט. אני לא יכול להיות סגן ראש עירייה או משהו כזה, אבל חבר מועצה פעיל ומעורב, למה לא?".
יוסי שריד מסר בתגובה: "מרדכי וירשובסקי יכול לזקוף לזכותו לא מעט הישגים, והוא אדם ראוי. אני מאחל לו בריאות שלמה". לעניין המועמדות לראשות העירייה אמר שריד: "אין כל חדש בעניין זה. כבר הודעתי שאודיע בסוף אפריל, ואשתדל לעמוד בהתחייבותי. זה תלוי רק בהחלטתי".
תגובת ראש עיריית תל אביב-יפו רון חולדאי: "אני מודה לווירשובסקי על הערותיו המלומדות והבונות. מכל מלמדיי השכלתי".
שלח כתבה לחבר
כתוב לעורך
הדפס כתבה
שמור במזוודה
הוסף תגובה
יום שלישי ט”ו באייר תשס”ח
