בדרך אל השאנטי: תאילנד
למה התאילנדים סוגדים למלך שלהם, איך זה שהמוכרים ברחוב פחות נודניקים מאחיהם ההודים והאם אפשר לברוח מהקשר הישראלי? פרק 13 ביומן מסע
כשנכנסנו לעיר גילינו רחובות רחבים, תעלות וגשרים, מדרכות (אתם בוודאי אומרים: למה לציין מדרכות? אבל בהודו ונפאל הן חסרות...), חנויות, בתים והרבה ניקיון. כמובן שהכל יחסי, שכן בנגקוק לא כזו נקייה, אולם אחרי וראנסי ודלהי היא ראתה לנו צחה להפליא.
המונית הורידה אותנו בשולי הקוואסן, שהיה כבר בשלבי התעוררות. בעוד אנו צועדים נפתחו המסעדות, החנויות והדוכנים השונים. בהתאם להנחיות שקיבלנו מאחותי, חיפשנו גסט-האוס באיזור "הקשר הישראלי". מסתבר שישראל כבשה לה פינה בקוואסן, עם השלטים של "המרכז למטייל", "הקשר הישראלי" ו"בית חב"ד" הבולטים למרחוק.
מצאנו גסט-האוס ברחוב הראשי והסואן. חדר קטן עם מזגן, ללא חלון, במחיר סביר בהחלט לתאילנד ולבנגקוק, שיחסית להודו ולנפאל נראה לנו אסטרונומי. אין מה לעשות, צריך להתרגל למחירים החדשים, לאפסן את הסוודרים עמוק בתיק הגדול, ליהנות ממזג האוויר החם (לעיתים חם מדי) ולהתרגל לזה שאנחנו תיירים בינות לאלפי תיירים נוספים אחרים.
למחרת, כשכבר הכרנו את האיזור, עברנו לחדר בגסט-האוס חביב וביתי ("מיי האוס גסטהאוס") עם חלון גדול, מאוורר ומקלחת (מים קרים) צמודה. החדר היה מעט זול יותר, באיזור היותר שקט של הקוואסן מאחורי מתחם המקדשים. ככה זה כשכבר יותר מתמצאים.
מהר מאוד גילינו שהכי משתלם, טרי, זול ומהיר לאכול בדוכני המזון התאילנדי המצויים בשפע ברחבי בנגקוק והקוואסן. אחרי ניסיון לאכול פתאי ופנקייק תוך כדי הליכה, איתרנו לבסוף את "הדוכן שלנו". הדוכן הראשון בשורת דוכנים מאחורי מקדשי הקוואסן, בתפעולן של אם ושתי בנות מקסימות. הדוכן פעיל כמעט 24 שעות (בדומה לדוכנים האחרים) ומציע מגוון רחב של טעמים: מקפה ומוזלי סופני בבוקר ועד פתאי לגווניו, אורז עם תוספות שונות, מרקים, שייקים ועוד מיני ניחוחות וטעמים.
ואם ב-24 שעות עסקינן, יש לציין לזכותה של
דוכני המזון המהיר, מכוני המסאג' והיופי, המסעדות ובתי הקפה (שמסבים עצמם לברים בשעות הקטנות של הלילה), החנויות והדוכנים פתוחים גם הם עד עשר בלילה לפחות. בכל שעה ניתן למצוא תחבורה זמינה בעיר: בין אם אוטובוסים, מוניות (שמזכירות את המוניות הצהובות בניו-יורק, עוד "עיר ללא הפסקה"), טוק-טוקים (מעין אופנועים/טוסטוסים עם עגלה שמחליפים את הריקשות ההודיות) ואפילו מטרו.
בקיצור, הלילות בבנגקוק הם לילות פעילים ומעניינים - בדומה לשיר "וואן נייט אין בנגקוק", והתיירים הרבים שפוקדים אותה, מזקן ועד טף, מוצאים תמיד מה לעשות ואופציות לבלות ולשמוח.
שמחת החיים והרצון ליהנות ולבלות קיימים בתאילנד כולה ולא רק בבירה בנגקוק. בתאילנד המושג "סאנוק" (קרי: "לחיות במנעמים") הוא חלק חשוב בראיית החיים, ולא פלא שכך יהיה במדינה ש-93 אחוז מתושביה הם בודהיסטים המתאפיינים בשלום, שלווה ורוגע. יתרה מכך, שמה הרשמי של תאילנד בתאית פירושו "מדינת האנשים החופשיים". תאילנד (סיאם בשמה הקודם) מעולם לא נשלטה על ידי מעצמה אירופאית כלשהי, זאת בניגוד לכל שכנותיה בדרום-מזרח אסיה.
נראה שהתאילנדים שבעי רצון ממלכם הנוכחי, שבתקופתו מדינתם (המשתרעת על פני כ-514 אלף קמ"ר) פורחת ומשגשגת. ברחבי המדינה כולה טורחים להלל את פומיפון אדוניאדט, המלך האהוב בן השמונים ושלוש. תמונתו תלויה כמעט בכל בית, ותמונות ענק שלו תלויות על גבי גשרים ומבנים. לפני כל סרט המוקרן בתאילנד קם הקהל על רגליו כשנשמע המנון המלך (שהוא עצמו חיבר והלחין) ומוקרנות תמונות מחייו.
לנו זה נשמע כמו חלומם של כל עם ומדינה - לכבד ולהוקיר כך את המנהיגו. אולי בגלל זה התאילנדים מחייכים הרבה? אפילו השפה התאית נשמעת לנו כמנגינה שמחה: סוואדי קה (שלום), קה-פון-קה (תודה), צ'אי (כן), מאי צ'אי (לא).
לטעמנו, התאילנדים יותר מרוחקים ומאופקים מההודים, אך הרבה יותר שלווים, שמחים ולא מציקים. הנהגים סבלנים ומצייתים יחסית לכללי התנועה, גם בשעות הפקקים, והם לא צופרים ונדחפים. הסוחרים בתאילנד לא מציקים ומנדנדים כמו מקביליהם בהודו וכך גם מקבצי הנדבות: שואלים בנימוס וכשנענים בשלילה פשוט עוזבים.
בבנגקוק שהינו שלושה ימים, בהם טיילנו בארמון המלך והמקדשים המרכזיים, ואף הרחקנו לכת לנהר, לגשרים ולשווקים המקומיים. אנחנו עוד נשוב לעיר הגדולה אחרי שנחזור מהחופים והאיים בתאילנד - אליהם החלטנו להמשיך.
התלבטנו אם לשמור את החופים והפינוקים לסוף הטיול, אך לבסוף בחרנו לקחת פסק זמן מהמסע, לנפוש באיים וגם לחגוג עם המוני התיירים את הסילבסטר. מכיוון שהבנו שההמונים נוסעים לקו-פנגן החלטנו להתחיל דווקא בקו-פיפי, ששמענו שהוא קטן ושקט יחסית.
לקו-פיפי הגענו ערב לפני הסילבסטר, אחרי נסיעת לילה פלוס באוטובוס תיירים דו-קומתי אקסלוסיבי, ועוד כמה שעות המתנה בקראבי למעבורת. את השעתיים במעבורת העברנו בכיף, בשיחה עם רותם וירון - זוג נשוי וחביב הנמצאים בסיומו של טיול ארוך במזרח.
תארו לעצמכם: ים בצבעים מתחלפים של כחול, טורקיז ותכלת, חופים לבנים עם דקלים ועצי קוקוס, צוקים ענקיים מרהיבים, נמל קטן עם סירות דייג, סירות גדולות ומדי פעם מעבורות (שמביאות עוד ועוד תיירים לאי שמפוצץ גם ככה...). ואכן, קו-פיפי יפה כמו בסיפורים, רק שתארנו לעצמנו אי בודד וקיבלנו אי תיירותי להחריד עם מלונות לרוב, חנויות ומסעדות.
תארנו לעצמנו שהאי יהיה מלא תיירים בגלל הסילבסטר, אבל לא חשבנו שכל אפשרויות המגורים הרבות יתמלאו עד אפס מקום, ואף שמחירן יאמיר לתחום ה-700-2,500 באט. אפילו התענוג של שכירת אוהל קטן ומצ'וקמק עלה 400 באט ללילה (כ-13 דולר).
השלמנו עם רוע הגזירה, ובלילה הראשון (בסיועה האדיב של קאפי - תאילנדית מקסימה בת 28 העובדת באחד הגסט-האוסים) דרנו בצריפון עם "מקלחת" ושירותים בחוץ. בבוקר המחרת כבר סרקנו את האיזור ומצאנו מעין בקתת עץ נחמדה במרכז האי (רחוק מהחוף ומהחלום של מרפסת עם ערסל על החוף, אבל אין תלונות) ועטנו על המציאה.
יום המחרת היה הסילבסטר. בצהריים הלכנו לחוף הים, ובערב פגשנו את רותם וירון ויחדיו דילגנו בין המסיבות באי. מצב הרוח היה מרומם: התיירים שתו ושתו, זיקוקים רבים נורו לאוויר, מסעדות רבות הציעו ארוחות חגיגיות במיוחד לכבוד השנה החדשה, מוסיקות שונות ומגוונות התנגנו ברחבי האי וכולם חיכו לחצות.
לקראת חצות התמקמנו במסיבה השווה באי, שהתקיימה באחד הפאבים על החוף. רקדנו ולחילופין ירדנו לחוף לצפות בזיקוקים ובמופעי האש המרהיבים. באופן מוזר, בחצות המוסיקה פשוט המשיכה, ולא היתה הספירה המסורתית, לה חיכינו. אנחנו ספרנו לאחור לעצמנו וציינו את פתיחת שנת 2008 בנשיקה המסורתית. אחרי כן המשכנו לרקוד, להסתובב בין המקומות ולקחת חלק באווירת הסילבסטר המיוחדת.
למחרת המשכנו ליהנות בחוף הים (למרות שהשמש לקחה חופשה לרגל החג, ומזג האוויר היה סגרירי ואפרורי) ולהסתובב באי. היה מצחיק לגלות שבכמה מקומות היו שלטים בסגנון: "סורי, אנחנו סגורים היום בעקבות הנג-אובר, נפתח מחר, אולי...". שמחנו לגלות שגם המקומיים לקחו חלק בסילבסטר ורקדו ושמחו עם התיירים. זה עשה את הסילבסטר למיוחד יותר, כולם חוגגים יחדיו.
באי פיפי נשארנו עוד כיומיים. בילינו על החוף, טיילנו, נהננו מהטבע, ישבנו בבתי הקפה וספגנו אווירה. חופשה אמיתית, אין מה לומר! כשמזג האוויר הפך יותר ויותר אפרורי ועוד תיירים החלו להגיע, בחרנו להמשיך הלאה, הפעם לחוף - או ליתר דיוק מפרץ. נפרדנו לשלום מירון ורותם וכמובן מקאפי, והגענו אחר הצהריים באמצעות מעבורת ל"טון סאי ביי" - חוף מדהים בקראבי, אודותיו נספר כבר בטור הבא.
כתבה: דפנה רובינסון. צילם: עמוס צוקרמן
נא להמתין לטעינת התגובות
