תפס קריז
בנעוריו הוא חלם להיות ג'יימס דין. אחרי כן התברר לעדי שמואל שהחיים שלו הם סוג של סרט: ילדות בכרם התימנים, נעורים בקיבוץ רחוק מהמשפחה, שירות בצנחנים, התמכרות לאופיום, סרט ששיסל עשה עליו, אהבה קצרה לאלונה איינשטיין, נישואים מוצלחים לאישה שחושבת שצריך להרוג את כל הנרקומנים והילדים שלו שניסו גם הם סמים. היום ג'ימי היפה כבר בן 64 וכל מה שהוא רוצה זה לעשן גראס ושיעזבו אותו בשקט
גלי גינת
,
15.02.08,
13:12
שמואל עדי
צילום: ראובן קסטרו
"עיניי פקוחות מבלי לראות את השמים,
מבלי לראות כחול של ים, ירוק של עץ,
מבלי לשמוע מנגינות יפות כמו פעם,
מבלי לראות את הדברים כמו שהם".
("ילדים של החיים", מילים ולחן: שלום חנוך)
בידיים רועדות הוא קורע את הלחם לחתיכות וזורק על הגגון שמתחת למרפסת. עשרות יונים שרק חיכו לרגע הזה מסתערות, רבות ומתכתשות זו עם זו על האוצר. על שתי כוסות קפה שחור אנחנו צופים בהן בשתיקה, מחויכים. ג'ימי טוען את הבאנג. שתי ציפורים גדולות במיוחד, לבנות ומפוארות נוחתות גם הן בקול תרועה על הגגון הקטן. "מה זה?", אני שואלת את ג'ימי. "מה? אלה?", הוא נושף שובל עשן סמיך מפיו, "אלה יונים פרסיות. יש רק שתיים כאלה בארץ והן של נסים אלפרון".
של מי?!
"של נסים, מה את לא מכירה אותו? הוא נתן אותן לאחד הילדים בשכונה אבל הילד נטש אותן. מאז הן באות לאכול אצלי", הוא מתגאה ומוציא את החליל. מנגינה פשוטה, ילדותית אפילו, נישאת בחלל המרפסת. "עזבי אותך מהזרקות וכדורים", הוא פונה אליי. "תראי מה יש לי כאן מולי, את היונים ואת המוזיקה (את הראש שהפיל כרגע הוא לא מזכיר) – זה יותר טוב מכל סם".
קוראים לו שמואל עדי אבל כולם קוראים לו ג'ימי. ג'ימי היפה. מאז ימיו כילד חוץ בקיבוץ בית קמה, הוא נשאר ג'ימי היפה. על שם ג'יימס דין כמובן, השחקן האמריקני, שנהרג בתאונת דרכים כשהיה בן 24 והספיק לפני מותו לעשות שלושה סרטים ("קדמת עדן", "מרד הנעורים" ו"ענק") ולהיות סמל מין היסטרי בתחילת שנות החמישים של המאה ה-20. "אני זוכר שבאותה תקופה יצא הסרט 'קדמת עדן' עם ג'יימס דין והוא מת בערך באותו זמן. הושפעתי מאוד מהסרטים שלו והייתי מחקה אותו. ניסיתי להתנהג כמוהו ולהתלבש כמוהו. הייתי הולך בקיבוץ עם חולצה פתוחה, שלומפר כזה, אז אמרו 'הנה הוא מנסה לחקות את ג'ימי' והלבישו עליי את 'ג'ימי היפה'. מאז זה מלווה אותי לכל מקום", הוא אומר ומתבונן בתמונה של דין שתלויה בסלון, המשפט "Dream as if you'll live forever. Live as if you'll die today" שמוטבע על הצילום מעולם לא נקרא רלוונטי יותר.
ג'ימי (64), נשוי ואב לשניים – בן ובת בני 20 ו-30, הוא נרקומן לשעבר. מאחוריו כ-25 שנים של שימוש בסמים קשים – אופיום, LSD, ועוד. ג'ימי הוא גם השחקן הישראלי הראשון שגילם נרקומן בארץ (את עצמו) בסרט שהפיקו וצילמו בועד דוידזון, צבי שיסל ושאר חבורת "לול" שמבוסס על הסיפור שלו ונקרא – איך לא – ג'ימי היפה. הסרט שבין היתר הביא לעולם את השיר "ילדים של החיים" שכתב והלחין במיוחד בשבילו שלום חנוך, נאסר להקרנה בקולנוע, והותר רק לשימוש לצרכים חינוכיים. מאוחר יותר, כך התברר לי השבוע, נאסר גם להקרין אותו בפני תלמידים וכשרציתי לצפות באחד מהעותקים הספורים של הסרט שנמצא במרכז הפדגוגי שבאוניברסיטת בר אילן, אושר לי הדבר רק בהתערבות גורמים בכירים מהאוניברסיטה.
לא קל לנהל שיחה עם ג'ימי. הוא קופץ מנושא לנושא, מוצא משמעויות נסתרות בכל מילה שנאמרת ומפרש מילים, סמלים ואותיות לפי תורת הגימטריה. בין לבין הוא גם מקפיד מדי חצי שעה לקחת שאכטה בריאה מהבאנג שניצב במרפסת, מה שהופך את הסיטואציה למעורפלת אפילו עוד יותר. עם זה, הלב יוצא אל האיש במשקפי ג'ון לנון העגולים שאת טבעת הנישואים שהעניק לאשתו יצר ממטבע שהתיך, שבזמנו הפנוי הוא בונה כלי נגינה משברי רהיטים ושפורץ בבכי בגלל הקסאמים בשדרות.
לפני כחודש נעצר ג'ימי על שימוש ואחזקת סמים ובחשד לסחר בהם לאחר שנמצאה אצלו כמות קטנה של סם. מי שבמשך שנים היה משועבד לאופיום ולתהליך ההזרקה מוצא היום נחמה בעישון חשיש אבל משטרת ישראל ראתה לנכון להביאו למעצר על זה. השופט שחרר אותו בערבות כספית שנקבעה על... שקל אחד בלבד. גם הוא הבין, כנראה, שמשעמם למשטרה ושנגמרו כל מקרי האונס, ההתעללות, הרצח וההטפלות לקשישים האומללים.
הוא נוהג לעשן במרפסת או בצריף שבנה לעצמו על הגג. בעבר נהג לעשן למטה ברחוב, בשכונת ביצרון. היום כבר לא. "כל הזמן הצעירים היו באים ומבקשים שאתן להם לעשן אז ארזתי את הכול ועליתי למעלה כי מהמשפחה הם מתביישים, וגם לפעמים באים הבולשת ועושים לי צרות. די אין לי כבר כוח לזה".
שמואל עדי. ''אני לא מאמין שאוכל לחזור למחט'' צילום: ראובן קסטרו
הקב"ן לא התלהב
"ילדים קטנים, ילדים גדולים,
ילדים טובים וילדים רעים
את יודעת אימא,
כולנו ילדים של החיים".
הוא נולד בצפת למשפחה שהיא דור שישי בארץ כבן התשיעי מתוך 12. כשהיה בן שלוש עברה המשפחה לתל אביב לשכונת כרם התימנים. בסרט ג'ימי אומר שאינו זוכר את הילדות שלו. זה בגלל שהוא מטושטש. היום, ממרחק של כמה עשורים ורמת טשטוש סבירה יותר, הוא מספר על "ילדות של בלגן". "היינו המון אחים, אימא שלי אפילו קיבלה מאה לירות מבן גוריון אחרי הילד העשירי. היינו מאוד עניים ובגיל עשר שלחו אותי לקיבוץ בית קמה, שם נשארתי עד גיל 15".
בסרט אומרת האם, פנינה, שההחלטה לשלוח אותו לקיבוץ נבעה מהעובדה שכרם התימנים באותם ימים היה חממת העבריינות והפשיעה בתל אביב. "חששתי מהשפעת הסביבה ולכן שלחתי את הילדים שלי לקיבוץ – כדי שיקבלו חינוך משובח", הסבירה.
בקיבוץ למד ג'ימי את מקצוע המסגרות ומחנכת הכיתה שלו מתארת אותו בסרט כ"אדם שעשה רושם טוב, עליז ומסודר". בגיל 15 החליט לעזוב את הקיבוץ ולחזור לתל אביב. "לא יודע למה רציתי לעזוב אבל לא הסתדרתי, כבר היה לי מאוד לא נעים בקיבוץ. הייתי מדוכא והרגשתי געגועים לעיר. אני זוכר שכשעזבתי כולם בכו, הייתי ממש המסמר שלהם", הוא אומר.
אז הוא עלה על האוטובוס והגיע לביתו שבכרם. את הדלת פתחה לו אישה שלא הכיר. "ההורים שלך לא גרים פה יותר", אמרה לו. "הם עברו ליפו". "לא יודע מה קרה בזמן שהייתי בקיבוץ, איבדנו קשר. עליתי על קו 10 לכיוון יפו ופתאום דרך חלון האוטובוס ראיתי את אבא שלי עומד מול הים, ככה במקרה. תעצור, אמרתי לנהג, אני גר פה".
באותה תקופה ג'ימי עדיין נקי. הוא חזר לגור בכרם ואפילו בילה זמן רב בקן השומר הצעיר בקינג ג'ורג'. בגיל 18 הוא התגייס לצבא ובחר בצנחנים על אף התנגדות אמו, כפי שמתואר בסרט. "הייתי הצנחן הראשון מרחוב הכובשים שבכרם", הוא מספר והגאווה עדיין ניכרת בקולו. "הלכתי לצנחנים כי היה לי אופי של קיבוצניק. הייתי הולך ברחוב עם מדים של צנחן וכולם היו מסתכלים עליי. הכרתי גם נערה והתאהבתי. היינו מסתובבים הרבה והייתי תמיד מלווה אותה לבית שלה ועובר דרך כל המסבאות בכרם. ככה זה התחיל - הייתי גבר יפה וחיזרו אחריי. גברים היו צועקים לי: 'היי צנחן, בוא רגע', 'מה אתה' ו'מאיפה אתה', וככה הכרנו ושתינו כוסית ועוד כוסית ועוד לחיים ולחיים וככה נכנסתי לחברותא הזאת שבסוף הובילה לסמים. זה התחיל מהשתייה, רק אחר כך הגיעו הסמים. בהתחלה זה היה גראס וחשיש – אחרי כן זה הידרדר לסמים קשים יותר. זו הייתה תקופת סוערת של שנות ה-60, ילדי הפרחים מאמריקה בלבלו את העולם. התחלתי להסתובב עם כמה חברה אמריקנים, אחד מהם היה מוזיקאי מפורסם בשם זיגי סקרבניק אשר ניגן עם 'החלונות הגבוהים' ונפטר בגיל צעיר (ג'ימי טוען שסיבת המוות הייתה מנת יתר, בעיתונות נכתב שנפטר ממחלת הסרטן, ג"ג). הם היו גרים בכרם בחדר מושכר והיו מנגנים במועדונים של יפו מוזיקת ג'ז. "הם היו מזריקים וכשהכרתי אותם התחלתי להסתובב איתם ולהזריק יחד איתם", הוא מפרש.
את שירותו הצבאי ג'ימי לא סיים. הנער שלפני הצבא מעולם לא נגע אפילו בסיגריה שוחרר מהצבא עקב שימוש בסמים. "חשבו שהיה לי הלם קרב אבל איזה הלם קרב? הייתי משוגע כבר, הייתי בזריקות ובסמים, לקראת סוף השירות באתי ואמרתי 'מה פתאום מלחמה, למה להרוג אחד את השני ומה פתאום שפיכות דמים? אני לא באתי לעולם להרוג, אני באתי לעולם לבנות ולא להרוס'. הקב"ן אמר לי לא לדבר ככה, קרא לי מג'נון ושחרר אותי מהצבא כדי שלא אשפיע על החיילים".
ג'יימס דין. ההשראה צילום: ארכיון
שיסל דווקא זוכר
"אני נושם, אני חבוק בזרועותייך.
אני רואה בך בית חם ומשפחה,
ואור בהיר בחלונות שאת פותחת.
אני חופשי, אך אין לי מנוחה".
גם את הבחורה שאהב איבד בגלל הסמים. בסרט נטען כי משפחתה של הבחורה אשר שמעה שג'ימי מעשן סמים הבריחה אותה לאמריקה. "אחרי שנה היא התחתנה וזו הייתה בשבילי מפלה גדולה כי אהבתי אותה מאוד. כבר אז לא עשיתי חשבון לשום דבר מה שיקרה איתי, וזה הביא אותי לקחת סמים ולשתות יותר", הוא מספר בסרט, המילים יוצאות מפיו כמו חצץ. לאחר כמה שנים היא נהרגה בתאונת דרכים כאשר הגיעה לחופשה בארץ. לאחר מכן הגיע ג'ימי לאילת שם החל לצרוך לראשונה אופיום. הוא מספר על הפעם הראשונה שהזריק: "ניסיתי בפעם הראשונה וזה לא היה לי טוב כי הגוף לא קיבל את זה. אחר כך ניסיתי עוד פעם ועוד פעם עד שהגוף התמכר והיום אני נמצא במצב שקשה לי לעזוב את הסם הזה", אמר למצלמה ולאחר מכן הוסיף: "היום אני מזריק שלוש פעמים ביום. צריך את זה קבוע כל יום כשאני קם מהשינה, אם לא אני לא מסוגל לעשות באותו יום כלום. יותר מאוחר מתחילות התגובות הגופניות – אני לא יכול לזוז ואז אני נעשה מטורף לקחת חומר ואם אין לי אני מסוגל לעשות דברים".
כשחזר ג'ימי לתל אביב כבר היה מכור. נרקומן כבד. הוא עבר לגור אצל אימו שהתמוטטה כאשר גילתה את התמכרותו. את הסרט עשה כשהיה בן 35 בערך, מכור כבר 14 שנים, דמות מוכרת בתל אביב. "הייתי יושב בקפה 'כסית' והיו יושבים שם אלונה איינשטיין (אשתו הראשונה של אריק איינשטיין, ג"ג) ובועז דוידזון וצבי שיסל ואורי זוהר ועוד כל מיני", הוא משחזר. "יום אחד אלונה פנתה אליי והציעה לי לעשות את הסרט. היא הייתה מאוד יפה ומאוד אהבה אותי. היא רצתה לעזור לי ואני זוכר שהיא באה לאימא שלי ובכתה 'אני רוצה לעזור לו' ואימא שלי אמרה לה 'את לא יכולה לעזור לו כי את בעצמך שותה'. אלונה הייתה שתיינית גדולה. 'שניכם יחד זו חגיגה אחת שלמה'. ביני לבין אלונה היו יחסים אחרים".
זאת אומרת שהיה ביניכם משהו?
"כן, היינו יחד. אמנם היא ואריק היו ככה יחד, אבל כל אחד עשה מה שהוא רוצה. הוא הלך אז עם סימה שהיא אשתו כיום והיא התאהבה בי. אז כשהיא התקשרה אליי ואמרה שרוצים לעשות עליי סרט אני מאוד התלהבתי".
צבי שיסל, ממפיקי בסרט, זוכר את השתלשלות העניינים קצת אחרת: "כולם הכירו את ג'ימי היפה. הוא היה יושב ליד קולנוע אלנבי. שם פגשתי אותו בפעם הראשונה. אני לא זוכר את הנסיבות למה רציתי לעשות עליו סרט, נראה לי שהוא הרשים אותי באיזו צורה. היה לידו עוד בחור שהשתתף בסרט (נתן אברמוב, שנפטר במהלך הצילומים, ג"ג) ולקחנו את שניהם".
כאמור, הסרט על ג'ימי היפה מעולם לא הוקרן באופן ציבורי. ג'ימי טוען שהסיבה לכך היא אחיו, שהוציא צו נגד שידור הסרט בטלוויזיה בשל העובדה שעוד בני משפחה נחשפים בו מלבד ג'ימי. לכן הוחלט שהסרט יוקרן רק לצרכים חינוכיים ולא לציבוריים. חוץ מזה, ג'ימי מוסיף בחוסר צניעות אופייני שיש בו גם המון קסם כשהוא בא ממנו, יש עוד בעיה בסרט – והיא החיוך שלו. "הסרט נכשל בגלל החיוכים. פסיכולוגים אמרו: 'אוי ואבוי, אם אתם מראים את הסרט הזה לנוער, אתם את כל הדור תהפכו לנרקומנים, מהר תורידו את הסרט הזה מהמסך'. אמרו שאני נראה כאילו אני מזריק עם חיוך, כאילו טוב לי בחיים. היו צריכים לקחת אדם מפחיד כזה, הגיבן מנוטרדאם שירתיע את הנוער. פה זה לא מרתיע, להפך. חיוך כזה זה מושך, הבנת? מתאהבים באישיות. בגלל שאני מוכר בשכונה הרבה התחילו בסמים לא כי הם ראו את הסרט אלא כי הם מסתכלים עליי ורואים אותי כמודל לחיקוי".
שלמה להט. סידר דירה צילום: אמיר מאירי
אפילו צ'יץ סידר
הוא מספר שעבור הסרט קיבל תשלום חד פעמי אבל מוסיף באותה נשימה שאת משרדי חברת ההפקה של בועז דוידזון דווקא המשיך לפקוד כדי לבקש כסף. "הייתי בא ונוחת עליהם כל הזמן שיביאו לי כסף בשביל סמים. שיסל נתן לי כמה פעמים 300-200 שקל ואמר לי: 'אל תבוא יותר'. הייתי שנורר כזה. הם היום גדולים - הצלם דוד גרינברג הוא היום צלם גדול בהוליווד וגם בועז דוידזון במאי מפורסם. אותי הם שכחו".
אל תגיד לי שאתה מרגיש שניצלו אותך.
"לא, אני לא מרגיש שניצלו אותי, אבל הם חשבו רק על האגו שלהם. מה אכפת לו לבועז ככה לפתוח את התמונות מהעבר ולחשוב מעניין מה קורה עם ג'ימי, להרים טלפון ולשאול. שום דבר. בא אליי חבר לפני שבוע ואמר לי: 'שמע, ראיתי את שיסל ברחוב הרצל שותה בירה'. הוא הראה לשיסל תמונה שלי בפלאפון ושאל אותו אם הוא זוכר את הבחור הזה. שיסל הסתכל ושוב הסתכל ואחרי כמה דקות הוא אמר לו: 'זה ג'ימי, לא?'. החבר שאל: 'לא מעניין אותך מה קורה איתו?' ושיסל נאנח. 'אני זקן', הוא אמר".
"דווקא אני פוגש את אחיו לפעמים", אמר שיסל השבוע. "גם הבת שלו באה אליי פעם, רצתה לדעת איך אפשר לראות את הסרט. חוץ מזה קראתי בעיתון שהשופט נתן לו קנס של שקל על שימוש בחשיש בזמן האחרון".
את אשתו פגש בקפה "כסית". ג'ימי היה אז בן 34, נרקומן. היא הייתה ילדה-טובה-ירושלים בת 18. "אני זוכר אותה נכנסת ל'כסית'. היא בדיוק חזרה מחוף גורדון ונכנסה לשתות נס קפה לפני שהיא חוזרת לירושלים. זה היה שבת בבוקר וישבו שם כל הזקנים של 'כסית' ואני. היא נכנסה והייתה יפה ושזופה כזאת. חשבתי שהיא תימנייה אז התחלתי איתה. באתי אליה לשולחן ודיברנו. אחר כך הלכנו לאכול פיצה, אני זוכר את זה, והזמנתי אותה אליי. היא אמרה שכבר לילה ושהיא רוצה לחזור לירושלים ואני אמרתי 'בואי ניסע לקריית שלום לאימא שלי'. הגענו לבית, אימא שלי ישנה. הערנו אותה, היא הסתכלה עליה וזרקה משהו בסגנון 'היא מוצאת חן בעיניי'. באותו יום הגיע גם חבר ששאל מי זאת הבחורה. אמרתי לו שזו אשתי. היא הסתכלה ואמרה לי: 'איך אתה זורק מילה כזאת?'".
היא ידעה באותם רגעים שאתה משתמש?
"לא יודע. אחר כך היא ידעה כי פרסמו בעיתון שאני נרקומן לשעבר. המשפחה שלה באה מירושלים לקריית שלום ואמרה לה: ''מה זה? את הולכת עם נרקומן? את לא תתחתני איתו'. אז היא שלחה את כל המשפחה שלה לירושלים ואמרה להם: 'זה לא עניינכם. ואני אעשה מה שאני רוצה. אני אוהבת אותו'. עד שהתחתנו היא גרה אצלי חצי שנה בקריית שלום. בתקופה ההיא לא השתמשתי. כשהתחתנו דאגו שלא אשתמש, הייתי אז בהשגחה של אגודת אל-סם, וציץ' סידר לי דירה לגור בה אחרי שהתלוננתי שאין לי איפה לגור. את הדירה הזאת, בביצרון. כשעברתי לגור פה נפלתי שוב לזריקות".
כעבור שנה נולדה הבת הבכורה. הזוג חי מכספי הביטוח שהגיעו לג'ימי וממשכורתה של אשתו אשר טיפלה בילדים לפרנסתה. מדי פעם הוא היה נעצר ומשוחרר על תנאי. עד שלבסוף נתפס בפריצה לדירה. זה היה זמן קצר לאחר נישואיו ולאחר מותה של אימו. "היה לי תנאי על כל עבירות הסמים וכשתפסו אותי בהתפרצות לדירה קיבלתי שלוש שנים ולא הורידו לי שליש, ישבתי מלא. אני זוכר שאשתי באה אליי לביקור ראשון עם הילדה בידיים. היא הייתה בת 19, יפה עם תינוקת. אמרתי לה: 'אל תחכי לי שלוש שנים. אני נותן לך אופציה. תגישי בקשה לגט ואני אאשר לך את זה. את רק בת 19, כל החיים לפנייך'. אני לא יודע אם היא בכתה או לא, אף פעם לא ראיתי אותה בוכה, אבל אני זוכר שהיא אמרה לי שרק החיים יפרידו בינינו. החיים והמוות, רק הם".
ועד כמה שזה מדהים, היא עדיין איתך.
"30 שנה היא שורדת. היא יכולה לעזוב מחר, לקום וללכת. יש לה אימא ואחיות בירושלים ואפשרות לגור בתל אביב. אני שואל אותה 'למה את איתי? מה את צריכה לסבול את כל הצרה הזאת?' והיא לא עונה. היא שומרת את הדברים האלה לעצמה".
שמואל עדי. ''די, אין לי כוח למשטרה אחרי כל מה שעברתי'' צילום: ראובן קסטרו
לא מתערבב עם אף אחד
את הראיון ליווה עשן סמיך ומתוק של חשיש. הדרך בה נגמל מהאופיום, שלפי הסרט, רק שני אחוזים מכלל המשתמשים מצליחים להיגמל ממנו, נשמעת אפעס קצת דמיונית, אבל מי אני שאחליט. לאחר כמה ניסיונות גמילה שלא צלחו, החל ג'ימי לצרוך אמפולות של מורפין אותן היה מזריק ישירות לווריד במקום האופיום. מספר לא מבוטל של שנים הוא ניסה להיגמל אבל רק בסוף, לבד, בקבר של רבי שמעון בר יוחאי בצפת – ככה הוא אומר, זה גם הצליח. "הגעתי לשם לבד", הוא מספר. "את האישה והילדה השארתי בבית. רק אני והאמפולות. היו לי שם קצת קריזים, אבל התגברתי על זה, אני חזק גופנית. התחלתי לאכול שם כל מיני דברים טובים מהשטח כמו אזוב וזעתר. הייתי שם חצי שנה".
איפה חיית?
"אחרי כמה זמן התחבבתי על אנשי המקום. הביאו לי חדר שם, מהחדרים שמיועדים למי שבא לעלות לקבר. כשהייתי יושב שם היו באים אנשים ודוחפים לי כסף לכיס והיו מביאים גם אוכל מהבית, אומרים 'בוא תשב ותאכל אתנו'".
בטח קלטו שאתה נרקומן.
"הם קולטים אותך כשאתה יושב שם בודד ועזוב בפינה, והם באים לעשות מצווה. אחרי חצי שנה שם חזרתי לתל אביב, נקי. במשך תקופה מסוימת חזרתי בתשובה. התחלתי לעבוד כמסגר, זו הייתה תקופה טובה. הייתי נקי לגמרי, לא נגעתי בכלום".
כעבור זמן קצר נולד הבן השני. נקודת המפנה הייתה במלחמת המפרץ. "היה פה אילם שגר מולי והיה מעשן וכל הזמן קורא לי מהחלון. כשהתחילו הסקאדים הלכתי אליו לסייע לו כי הוא לא שומע. באתי, ישבתי איתו והתחלנו לעשן ביחד ומאז אני בבאנגים". אחרי זמן קצר נסגרה המסגרייה שלו.
אפשר להבין למה סגרת?
"העירייה והשכנים אמרו שאני מרעיש", הוא אומר. "מה פתאום", אשתו מזדעקת מהמטבח, "הוא התחיל לעשן ואנשים אמרו שהוא נהיה לא אחראי". "נכון", הוא מאשר, "התחלתי לעשן את הגראס הקולומביאני. כן, הסתובבו לי החושים. אשתי עד היום כועסת על הגראס. היא לא מסכימה עם העולם הזה. היא אנטי סמים. היא פוסלת את העולם הזה, היא אומרת ש'אתכם צריכים להרוג, אתה פרזיט חי, שנורר על חשבון אחרים ומעשן סמים'".
יש בזה משהו. אתה מתגעגע לפעמים לאופיום?
"היום, אני לא מרגיש את זה. אני לא מאמין שאני אוכל לחזור שוב למחט. אני מגיע היום למיון ורואה את המחט ולא מאמין".
עכשיו, בגילו, דבר כמעט לא מטריד אותו, כלומר רק המשטרה. "אני פה בבית, מעשן בשקט, צורך סמים ולא מתערבב עם אף אחד. מה אתם רוצים? לפני שבוע היה פה בלש, עשה חיפוש. אני סוחר סמים בגיל 60? די, אין לי כוח אליהם אחרי כל מה שעברתי. בכיתי. הבלש שאל אותי 'מה אתה בוכה?'. אמרתי לו 'בטח שאני בוכה, אתה לוקח לי את הרפואה שלי. אני מכור לזה עכשיו, לעלים האלה'. אז הוא עזב את זה והלך".
לא פחדת שהילדים שלך ייפלו לסמים כמוך?
"לבן הייתה תקופה שהוא קצת ניסה, אבל הוא הפסיק ואני שמח. היו לנו הרבה שיחות על זה, הוא יש לו את הגנים של אימא שלו. עם הבת זה אחרת – היא נפלה לסמים והיא משתמשת בכל מיני כימיקלים. בחורה כל כך יפה ומוכשרת ועכשיו היא מסתובבת מבולבלת. היינו באמסטרדם ביחד".
אתה כועס עליה?
"זה עצוב לי שהיא בחרה להיות כמו אבא שלה. היא יכלה להיות מה שהיא רוצה אבל היא בחרה בזה".
שלח כתבה לחבר
כתוב לעורך
הדפס כתבה
שמור במזוודה
הוסף תגובה
יום שלישי ט”ו באייר תשס”ח
