רכטר. אמנון רכטר
הוא הבן של האדריכל המיתולוגי יעקב רכטר והמלכה האם של השחקניות - חנה מרון. חוץ מזה, הוא קיבל גם את תואר האדריכל המשפיע ביותר לשנת 2007 ממגזין "בניין ודיור". פרופיל
דמיינו לעצמכם משפחה שבאלבומי התמונות שלה מופיעים בעיקר בניינים. במקום תמונה של גבר צעיר והמום עטוף חלוק לבן בתינוקייה, נוגע בזהירות בפס השיער של בנו הקטנטן שנולד לפני יומיים, הנה אותו גבר צעיר והמום כמעט נבלע למרגלות מונומנט הבטון העצום, זה התינוק החדש שלו, היכל התרבות בתל אביב.גם במחלקה של אמא שום תמונה היא לא בדיוק כמו שהיא נראית במבט ראשון, הכול מתעתע. למשל התמונה הזאת שלה בשמלה צמודה ובפאה שובבה מדי, האם תקף אז את תל אביב קיץ נועז במיוחד או שזה פשוט גזיר ישן מהתוכנייה של "הלו דולי"?
ככה זה כשאמא שלך היא חנה מרון ואבא שלך הוא יעקב רכטר, אחד הארכיטקטים רבי ההשפעה שצמחו כאן, ועדיין לא דיברנו על האחות הקטנה, השחקנית דפנה רכטר, והאח למחצה יוני רכטר. וככה זה כשהמשפחתולוגיה שלך יכולה לפרנס בקלות אפוס של תומאס מאן ולסחוט מכל מטפל שמכבד את עצמו ריר אינטלקטואלי כבד.
בקיצור, רק ההקדמה הזאת עלולה לבלוע את אמנון רכטר, ולנשל אותו מכל תשומת הלב. כמה מוקשים תצטרך לפרק בהגיעך לריאיון הגדול הראשון שלך, כמה גלונים של עדינות ואירוניה עצמית תשפוך כדי לספק מצד אחד את תאוותו של המראיין, ומצד שני לחזור הביתה בשלום, לארוחת השישי המסורתית.
האדריכל אמנון רכטר (49) העניק עד היום בעיקר ראיונות מקצועיים שבהם הפליג לדבר על גגות, מגדלים ופרופורציות. פחות הלהיב אותו להביא לשולחן את זיכרונותיו מבית רכטר. הפעם הוא חורג ממנהגו. אולי משום שהעילה לריאיון, הכתרתו כאדריכל המשפיע בישראל לשנת 2007 על ידי המגזין "בניין ודיור", הרגישה כמו הזרקור הראשון שסוף סוף מכוון אליו ורק אליו, ואולי כי בעוד כמה ימים ימלאו שבע שנים למות אביו, או כמו שהוא מכנה אותן "שבע השנים הרעות".
שנים שבהן איבד אבא מיתולוגי, התגרש מאשתו, זכה במשמורת משותפת על ילדיו והתמודד מול ביקורות ומשפטים סביב פרויקט חייו, בניין הקאמרי החדש והתוכניות שלו לשיפוץ היכל התרבות והמגדל העתידי של בית המשפט בתל אביב. ואם כבר בניינים נאמר רק שבתיק העבודות של אבא, יעקב רכטר, תוכלו למצוא את כיכר אתרים, הילטון תל אביב, המשכן לאמנויות הבמה ובית ההבראה בזכרון יעקב, עליו קיבל את פרס ישראל.
כבר בסוף השאלה הראשונה הוא פותח במונולוג שעיקרו הכול אודות אבא. אחר כך באו אמא, סבא והאחות גם. בתום הריאיון, כשאמנון המופתע ניסה להבין את הנביעה הפתאומית של גילוי הלב הבלתי אופייני שלו, נזכרתי בתובנה האכזרית שלא הייתי מעז להעלות אלמלא שקספיר ופרויד הגיעו אליה הרבה לפניי - המחשבה שבכל מוות של אב, לצד התהפכות הקרביים והגעגועים שמאיימים להטביע, יש גם משהו משחרר.
בדרך לכאן עברתי ליד מתחם בית אריאלה והסתכלתי קצת על הקאמרי שלך ועל בית האופרה של אביך. מוזר לחשוב שמאחורי שני המוסדות הסמוכים והמרכזיים האלה, עומדים אבא ובן.
"עלית פה על נקודה רגישה וחשובה לי. שני הבניינים האלה, על הדומה והשונה, והקרבה הפיזית ביניהם, אומרים הרבה על אבא שלי ועליי. כבר כשבניתי את הקאמרי החדש הבנתי שהפרויקט הזה הוא כולו דיאלוג עם אבא, משהו שמסמל את המרד וגם את ההמשכיות ביחסים שלי איתו. פעם לא הייתי מודע לדברים האלה, אבל היום, אחרי הרבה שנים של טיפול, אני מבין עד כמה מה שהיה בינינו חלחל גם לעבודות שלנו".
באיזה גיל התחלת טיפול?
"33. זה התחיל ממשהו פיזי דווקא, לא מצורך נפשי לבוא ולדבר על ההורים. הייתה לי תאונת דרכים איומה, פגעתי בהולכת רגל, לא באשמתי, היא ממש קפצה לכביש, אבל אני ישבתי מאחורי ההגה. פגעתי בה קשה מאוד, היא הייתה המון זמן בבית חולים.
"כמה חודשים אחרי התחילו התקפי חרדה מאוד קשים. בפעם הראשונה זה קרה לי בווינה, הייתי אצל חברים ופתאום התחיל משהו שנראה כמו התקף לב. לא הבנתי מה קורה לי. צלצלתי לאמא שלי ואמרתי לה'אמא, את חייבת לעזור לי'. היא קבעה לי פגישה עם מטפל נפלא שממש הציל אותי.
"זה התחיל ב-12 פגישות חירום והפך לחמש שנים של מפגשים, טיפול מאוד אינטנסיבי, עשינו פסיכותרפיה, ניתחנו חלומות ובסוף כמובן הגענו גם למשפחה. זה עזר לי מאוד מול אבא ואמא וכל הסמטוחה הזאת של משפחת רכטר. הרי לכל אחד מאיתנו יש התיק הפרטי שלו בתוך הסיפור המשפחתי הכללי".
והפרס שקיבלת הוא הנקודה שבה החלטת להציג את הצד שלך?
"הפרס הזה, שבחבר השופטים שלו ישב גם העורך של'דומוס' - ממגזיני הארכיטקטורה החשובים בעולם - הוא סוג של סימן פומבי בשבילי, רגע שבו אני יכול סוף סוף להתנתק מהצדדים השליליים של'להיות הבן של יעקב רכטר'. אתה חייב להבין: להיות בן של דמות כל כך חשובה וידועה, עם היקף עבודה מיתולוגי, ואז לבחור באותו מקצוע זה... חבר שלי אמר לי פעם 'אם אני הייתי אתה, לא הייתי היום ארכיטקט'.
"אבל אני ארכיטקט כי אני אוהב את המקצוע, וכי אני ממש טוב בזה. בזמנו, כשהחלטתי ללמוד ארכיטקטורה, הבנתי שאני חייב לעשות את זה רחוק מכאן, בין אנשים שלא שמעו על אבא, אז נסעתי ללונדון. לא שזה לא הגיע גם לשם, אתה יודע, הרי לאבא ולמשרד שלנו היו לא מעט עבודות בינלאומיות, אבל שם זה היה יחסית מינורי".
אני חושב שרק כשראיינתי את שון לנון, הבן של ג'ון, הבנתי שצל כזה יכול לפרנס תסביך של חיים שלמים.
"זו התמודדות מורכבת מאוד. לפעמים זה יכול להיות דבר מצמית ממש, מסרס. אני רוצה להאמין שאין לי היום קומפלקסים כאלה, שאני יכול להגיד לך היום שאני לא פחות טוב מאבא שלי. רגע, רק שזו לא תהיה הכותרת של הכתבה. תבין, אני לא מודד את עצמי כל הזמן מולו, זאת בדיוק הבעיה בלהיות בן של אדריכל או זמר מפורסם, שכל הזמן משווים. זו השפה שאני כל הזמן מנסה להימנע ממנה, העבודות שלי מאוד שונות משל אבא, אני לא המשך שלו, אני משהו אחר. והנה, אתה רואה, שוב אנחנו נופלים למלכודת הזאת, הנה אנחנו מתעסקים בזה כבר חצי שעה, זה בדיוק הדבר שאני מנסה להימנע ממנו".
אל תאשים אותי, אתה זה שפצח כאן במונולוג משפחתי.
"זה מורכב. אני כן ממשיך הדרך, אני כן רכטר, אני מאוד גאה בהיסטוריה שלי. יש לי גם סבא, זאב רכטר, שהיה אדריכל דגול, מאבות האדריכלות הישראלית. הוא למשל הקים את הבניין הראשון בתל אביב על עמודים - בית אנגל. אז בהרבה מובנים לאבא שלי הייתה אותה בעיה. ואני יודע שהנושא הזה ימשיך ללוות אותי כל חיי. השאלה באילו עוצמות.
"לפני חודשיים ישבתי עם חבר שלי, גם הוא ארכיטקט, וניגש אלינו אדם שנראה מוכר. חבר שלי הכיר בינינו ואז האיש הזה אומר לי 'תשמע, אני הכרתי את אבא שלך, איזה איש הוא היה, איזה אדריכל מבריק, אני זוכר איך עבדתי איתו על העיצוב של הכיסאות בתיאטרון הקאמרי, איזה כבוד היה לעבוד איתו'.
"אמרתי לו 'תודה, תודה'. האיש הלך לדרכו ואז הסתובבתי לחבר שלי ואמרתי לו 'תשמע, הבן אדם יצר לעצמו מציאות חלופית', כי האיש הזה שניגש אלינו ייצר כיסאות להקאמרי שאני תכננתי, הוא עבד מולי, שנתיים אחרי שאבא שלי נפטר, זה בכלל הייתי אני. אבל הוא, כל כך היה חשוב לו להיות שותף למיתולוגיה של יעקב רכטר, שהוא המציא יקום מקביל שבו אבא שלי חי עוד שנתיים ועבד על הקאמרי, אבא שלי ולא אני. זה פשוט נפלא, לא?".
זה נשמע לי יותר "קשה" מ"נפלא". האיש הזה פשוט ביטל אותך.
"אני לא מרגיש ככה, די, אני כבר לא מחפש איפה להיפגע. האיש הזה, כמו רבים אחרים, רוצה להיות שייך למיתוס של אבא שלי. הכוח של אבא שלי בציבור הוא עד כדי כך שאני לפעמים משווה את זה למשהו קוסמי, כמו חור שחור. לחור שחור יש כוח משיכה כל כך גדול, שהוא מושך לתוכו גם את חלקיקי האור. לכן הוא שחור. לפעמים ככה אני מרגיש, שהזיכרון שלו שואב לתוכו הכול. ואני דווקא אומר את זה מתוך הערכה עצומה. ואהבה".
איזה אבא הוא היה?
"מאוד אוהב, מאוד מחבק, מאוד נוגע, מאוד מעורב בחיים של ילדיו. איש אלגנטי ואצילי".
וקורה לפעמים שבשיטוט מקרי בעיר, כשאתה עובר ליד פרויקט של אבא או של סבא, פתאום האבן מעוררת בך געגוע?
"בטח. אני כל הזמן מתגעגע. וזה תוקף אותך דווקא ברגעים מוזרים. אני חובב כבד של מוזיקה קלאסית ובין אבא לביני היה קשר מוזיקלי חזק. היינו הולכים יחד הרבה לקונצרטים וכשמנגנים ברדיו קטע שאהבנו לשמוע, אז זה קשה. פתאום נפער חור בנשמה. או בבקרים, כשהיינו נוסעים לעבודה יחד מהרצליה לתל אביב והיינו פשוט נוסעים ושותקים. זו הייתה אינטימיות גדולה והיא חסרה לי. או בעבודה, הוא השאיר לי משרד גדול, 20 עובדים, המון פרויקטים, הרבה פעמים אני מתגעגע לעצה הטובה שלו, לעין שלו".
איך היה לעבוד יחד?
"היו הרבה עבודות משותפות, כל שנות התשעים. הצטרפתי למשרד ב-1986, כשחזרתי מהלימודים מלונדון. היו לנו ויכוחים קשים מאוד, בדרך כלל על בניינים, פחות על ענייני החיים. זה תמיד היה נגמר בשבתות. גרנו קרוב, הוא היה מצלצל אליי ואומר 'אני חושב שיש לי איזה רעיון'. הייתי בא אליו אחר הצהריים, היינו מסתגרים בחדר עם השרטוטים, וככה, בשקט הזה של שבת, היה נולד פתרון שלישי.
"אני מתגעגע לשבתות האלה. עם כל הבעייתיות של יחסינו, היינו פרטנרים טובים. שוחחנו הרבה על חלוקת העבודה בינינו, ידענו שכל טריטוריה שאני כובש והוא משחרר מסמלת את הגדילה שלי ואת הקץ שלו. ככה זה היה. בהתחלה יש ליעקב רכטר מאה אחוז משרד, אחרי זה אמנון רכטר חוזר מלונדון וכובש אחוז אחד. היום לי יש מאה אחוז משרד ואבא שלי מת. זאת דרך הטבע, אין מה לעשות".
קל לדבר על זה ככה כשאתה הצעיר במשוואה, אני מניח שלאבא שלך זה היה קשה יותר.
"נכון, ברור שזה יצר הרבה מתחים. אבל טיפלנו בזה, דיברנו על זה. בכלל, אנחנו משפחה מאוד משתפת".
במקרה שלכם פשוט חילקתם ביניכם את העיר, כמו שני אקדחונים.
"אני מרגיש שאני ממשיך את אבא וסבא במובן של האתוסים החשובים של הארכיטקטורה: אחריות ציבורית, מעורבות חברתית, לא לפחד להגיד את מה שאתה חושב למרות שזה אולי יפגע בביזנס. כמו אבא, הצהרתי שלעולם לא אתכנן פרויקטים מעבר לקו הירוק.
"המקצוע הזה הוא לא רק אבנים, אתה מתערב במציאות של אנשים, בונה את נוף חייהם. אדריכלים לא יכולים להימנע מהאחריות הצי בורית שלהם. כל אתר של בניין שאני מתכנן, אני בודק קודם כול את התנאים של העובדים, לא חשוב אם הם סינים, תאילנדים או ערבים. הרבה פעמים אני נתקל בזוועות אנושיות, תנאים שמזכירים מחנות ריכוז.
"פעם מצאתי פועלים שגרים בפחונים מאולתרים בחום נוראי, בלי חלונות, בלי מיטות, בלי מיזוג, בלי שירותים. 25 איש כמו סרדינים על במה מעץ. זה היה נורא. הלכתי לקבלן ואמרתי לו 'אם לא יהיו פה, תוך שבוע, מזגן, טלוויזיה, מקרר ומקלחת, אני אלך לראש העיר ואדאג שיעיפו אותך מפה. אני לא אעבוד איתך יותר'. את זה לקחתי מאבא".
אבא שלך עבד עד הסוף?
"הוא היה צלול עד הסוף. בשנתיים האחרונות לחייו המחלה תפסה את רוב הזמן שלו. הוא נפטר בבית, מוקף במשפחתו האוהבת. ברגע מסוים הוא אמר שהוא לא רוצה לחיות יותר, ביקש מאיתנו שניתן לו ללכת, שלא נאשפז אותו עוד פעם. וככה הוא מת, בינינו".
היה במוות שלו משהו משחרר?
"לא משחרר, אבל זה נכון שלקח לי שש-שבע שנים אחרי מותו כדי לקבל הכרה בזכות עצמי, להשתפשף. אני מרגיש שזו תקופת השיא שלי מבחינה יצירתית".
עד שהבן שלך ייכנס לעסק...
" או הבת שלי, יש לי תאומים. אבל הם רק בני תשע, אז בינתיים אין לחץ".
בשנים האחרונות הוא סגר לא מעט מעגלים ארכיטקטוניים: כשהשלים בניינים וכיכרות שאבא התחיל, או למשל כשהוזמן להגיש תוכנית לשיפוץ היכל התרבות ("בעיניי זו עבודה מושלמת של אבא, מבנה התרבות היפה בארץ, שהוא פשוט מונומנטלי בצניעות שלו"), אבל המעגל המרגש ביותר קשור דווקא באמא, השחקנית כלת פרס ישראל, חנה מרון. זה קרה כשאמנון ישב בקהל וצפה באמא שלו משתחווה על הבמה של הקאמרי החדש שבנה בעיקר בשבילה. וזה לא שלגברת הראשונה לא היו הערות.
כשתכננת את הקאמרי אמא הייתה בתמונה?
"בוודאי. לא עירבתי אותה בפרטים הטכניים, אבל העובדה שהבן שלה בונה מחדש את תיאטרון חייה, נו, היא התרגשה מזה מאוד. אני בטוח שהעובדה שאמא שלי היא חנה מרון גרמה לי להשקיע המון כסף ומחשבה בכניסת השחקנים, בחדרים שלהם, בבמות.
"אני מאוד מודע למה ששחקן צריך. שחקנים אוהבים להיות מוקפים בקהל, ולכן השקעתי המון זמן במרפסות שבאולם, התפקיד שלהן הוא לשבור את הניכור, לתת תחושה מעגלית, ככה הקהל לא ניצב מול השחקן אלא יותר מסביבו. אני יודע מאמא שלי כמה זה חשוב לשחקנים, לתת להם תחושה שהם עטופים באהבה"
.
מתי היא הופיעה על הבמה שבנית לה?
"זה היה בהצגה עם ליאור אשכנזי, 'הדודה ואני'. ההצגה עצמה לא הייתה כל כך מוצלחת, אבל לראות את אמא מופיעה על במה שתכננתי לילות וימים, היה אחד הרגעים המרגשים בחיי. היא מאוד אוהבת את הבניין, אבל הייתה לה הערה אחת, נכונה דרך אגב, על כך שבכל חדר של שחקנים שמנו דרגש ישיבה עם כריות, והיא אמרה 'למה לא שמת מזרן שנוכל לשכב ובאמת לנוח?'".
מהם זיכרונות התיאטרון הראשונים שלך?
"אני זוכר את אמא שלי הולכת לחזרות בהקאמרי ולוקחת אותי איתה, ואברהם חלפי שומר עליי מאחורי הקלעים. אני זוכר את כסית בימיו המיתולוגיים. אני זוכר איך אמא תמיד ארגנה לי תחפושות נהדרות בפורים. פעם הייתי פיראט ושלמה וישינסקי נתן לי חרב אמיתית, כזאת שיכולה לפצוע. אני זוכר את ההתרגשות בבית לפני כל פרמיירה, את התפקיד הנהדר שהיא עשתה ב'הלו דולי'".
היית צריך להיות קהל של שתיים מהשחקניות המצליחות במדינה, אמא שלך ואחר כך אחותך דפנה רכטר. לא מתיש?
"אם הייתי עושה דירוג, האנשים הכי מרוכזים בעצמם הם השחקנים. שחקן זה המקצוע הכי מתוסבך שיש, אבל הוא גם רב קסם. דפנה הצליחה בצורה מבריקה לייצר פרסונה ציבורית נבדלת לגמרי מאמא שלי, שתיהן בחרו באותו מקצוע והיא הצליחה לברוא זהות משלה. למרות שהיא קטנה ממני בשבע שנים, היא הבדילה את עצמה מאמא הרבה לפני שאני השתחררתי מאבא. דפנה בעיניי היא היום השחקנית הכי טובה בישראל".
ואיך אמא שהייתה נשואה 45 שנה לאביך קיבלה את גירושיך?
"כל פרידה היא סיפור שונה, ואל תשכח שגם אמא שלי וגם אבא שלי היו נשואים לפני שנפגשו, הרי יוני הוא אח שלי מנישואים קודמים של אבא. אני יכול רק להגיד שהגירושים היו משבר נוראי. לקח לי הרבה זמן להתגבר על זה, אמא ודפנה ועופרה, אחותי השנייה, שלושתן עטפו אותי באהבה, זה תמיד אפיין אותנו, הרכטרים, היכולת להתייצב ברגעים הקשים".
ואחד הרגעים הקשים לכולכם היה הפציעה של אמך בפיגוע הטרור בגרמניה.
"אלה חודשים שהדחקתי. אני זוכר בעיקר בית חשוך, בית בלי אור. הייתי בן 12 ומה שאני זוכר זה שבבת אחת נעלמו לי ההורים. אמא בכלל נסעה ליומיים ללונדון, אבא שלי היה בעבודה וכשהוא שמע על פציעתה העלו אותו על מטוס מיד, הוא אפילו לא עבר בבית.
"לא ראינו אותם שלושה חודשים וחצי. בימים הראשונים אני זוכר את החושך, לא נתנו לנו לשמוע רדיו, דודים שלנו שמרו עלינו. אבא שלי פשוט העביר את המשרד שלו לחדר של אמא בבית החולים בגרמניה. זאת הייתה תקופה טראומטית מאוד עבורי. זה הוביל להרבה בעיות עם ילדים, הם היו צוחקים. נו, יש לי עדיין צלקות קשות מהתקופה ההיא".
צוחקים? על מה?
"ילדים מקנאים, אתה יודע. היו צועקים לי בחצר 'חבל שהיא לא איבדה עוד רגל' או 'חבל שהיא לא מתה'. הסתגרתי בתוך עצמי. לא נסעתי לבקר אותם, היינו מקבלים מהם קלטות וידאו שלהם ומדי פעם היינו מדברים בטלפון. אני הייתי בן 12, עופרה, שהיא היום דוקטור לפילוסופיה הייתה בת תשע, ודפנה בת חמש".
אז אתה היית הגבר בבית.
"כן, אה... לא יודע עד כמה הייתי גבר אז. אני זוכר את היום שאמא חזרה, את ההיסטריה. כמה רציתי אז לחזור להיות כמו כולם, לא להתבלט. אבל עזוב, הדחקתי את התקופה הזו לחלוטין".
לפני שאנחנו מתפזרים אני רוצה שנחזור לשני המבנים שפתחנו בהם, הקאמרי ובית האופרה. אמרת בהתחלה ששני המבנים האלה אומרים הרבה על אביך ועליך, אבל לא אמרת מה.
"יש במתחם הזה את התהליך כולו. בחזית אחת של הקאמרי אני ממשיך את הקו שהתחיל אבא בבית האופרה, אבל בנקודה מסוימת בבניין אני עוזב את הקו שלו ויוצר שפה ארכיטקטונית משלי. אם אבא שלי ניסה לאחד את כל הפונקציות של אולם תרבות בהיכל אחד, אני יצרתי חזית שמראה את הפונקציות השונות של הבניי ן -הפואיה, הקפטריה, מאחורי הקלעים, הבמה.
"הבניין שלי נראה מרחוק כמו כיכר לחם חתוכה, פרוסה לחתיכות שונות. במשכן של אבא יש משהו גדול מהחיים, הרבה הוד והדר, עץ מהגוני, חומרים באיכות גבוהה. הבניין שלי עשוי מחומרים חפיפניקיים יותר, הכי פשוטים שיכולים להיות, בטון חשוף, ברזל חלוד".
אז הצלחת גם למרוד באבא וגם להשלים אותו.
"נכון, זו בעצם הייתה הכוונה שלי. נראה לי שלפחות שם הצלחתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם