הדרך לגיהנום רצופה מוצ'ילרים
הצעירים יוצאים למזרח הרחוק ולדרום אמריקה בגלל לחץ חברתי, ומתוך דחף של התאבדות, בהתאם לקדושת המוות הישראלית. הם חוזרים מסוממים עם נפש פצועה. הפסיכיאטר ב"מרשם רופא"
לפגיעות הנפשיות יש מספר מאפיינים בולטים, ביניהם מיעוט של דיווחי רופאים על מהות הפגיעות, על הטיפולים המומלצים ועל תוצאותיהם. כל רופא המטפל בנפגעים אלה נאלץ לאלתר טיפול, בדרך כלל זה חייב להיות טיפול תרופתי.
מאפיין נוסף הוא חומרת המחלה, הנקראת בשם הכללי מדי "פסיכוזה מסמים". צעירים שהיו בדרך כלל בריאים בצאתם למסע, נראים שם וכאן כשהם במצב בו נמצאים חולי נפש הקשים ביותר שמכירה הפסיכיאטריה. עוד מאפיין מדאיג הוא מספר החולים: מדובר בכמה מאות בכל שנה, שחלקם כלל אינם מטופלים.
מה קורה בטיולים האלה ומדוע זה קורה, ועוד במספרים מבהילים כאלה? סיפור המחלה מגיע תמיד מיד לסמים. מרבית התרמילאים משתמשים בסמים, בגלל אווירת השחרור המוחלט וחוסר כל גבולות, בגלל המחיר האפסי והזמינות, וכמובן בגלל ההשפעה הקבוצתית: אם כולם צורכים סמים, אז כל מי שמצטרף חזקה עליו שיקבל על עצמו את מנהגי הקבוצה. כמות הסמים הנצרכת היא גדולה מאד, וגם המגוון. השימוש בסמים שונה ורב יותר מהשימוש שאותם צעירים היו עושים בסמים כאן בבית.
גם לטיולים עצמם יש מאפיינים ייחודיים החוזרים על עצמם, וחשוב להכירם כדי להבין טוב יותר את פשר הפגעים הנופלים על המטיילים. הטיול הגדול נעשה לרוב בשנות העשרים המוקדמות של היוצאים לדרך, בדרך כלל בסמוך לשחרור מהשירות הצבאי. הנסיעה מקיפה שכבות שלמות של בני אותם בתי ספר, שכונות או יחידות בצבא. כל היוצאים מכוונים את פעמיהם לאותם יעדים מעטים, כמו 2-3 אתרים בתאילנד, בהודו או בדרום אמריקה.
יש מי שמטייל יותר ומי שמטייל פחות, אבל זה לא נדיר שהטיול אורך גם בין שנה לשנתיים. מטיילים רבים משתקעים לזמן רב בכל אתר אליו הגיעו, והמטייל הישראלי נוטה להתחבר לישראלים נוספים, בקבוצות קטנות או אף גדולות מאד, עד כדי השתלטות על אתרים.
מכאן אני מסיק שהיציאה לטיול אינה נעשית מתוך בחירה, אלא כהיגררות אחרי מנהג חברתי או אף לחץ חברתי. במגזרי אוכלוסיה שלמים, הצעיר או הצעירה כבר אינם יכולים להשתמט ממין חובה מוזרה
השהות באתרי היעד מתרחשת בתנאים ירודים מאד, תנאים די מזעזעים למעשה. רבים לוקים בזיהומים שונים, זיהומי עיניים, מערכת העיכול, עם מחלות של טפילים שהתיישבו להם במערכת, זיהומים בעור, חלקם כאלה שמעולם לא נראו בישראל. רבים נפגעים בתאונות דרכים, תאונות הליכה , נפילה וטביעה. מרבית המטיילים משלימים עם תנאי חיים גרועים וקשים כחלק מהחוויה, גם מתוך הכורח לחסוך כדי להצליח להאריך את הטיול. אווירת ה"ביחד" והשימוש הרב בסמים עוזר להעביר זמן רב בתנאים כאלה, כי הרי גם במחיר של 2 דולר ליום אפילו במזרח הרחוק אי אפשר לשכור ארמון.
מכאן שהמטייל המצוי נסע לטיול הנכסף אך עם הגיעו הוא שוקע בביצה של זוהמה ומחלות. הכרטיס שהוא רכש היה בעצם כרטיס לגיהנום.
למחלה הנפשית התוקפת את צרכני הסמים יש פנים רבות. היא נגרמת בדרך כלל בעקבות צריכת סוגים שונים של סמים, ולעתים המטייל אינו מודע לעובדה שהוא לוקח גם סמים קשים, סמים שהם תערובות נפיצות של סמים ותרופות מסוכנות ואפילו רעלים. תפקיד הרעלים הוא הגברת ההשפעה של החומר. רבים מהחולים שוהים כשהם מוטלים במגורים העלובים באתרי הקינון של המטיילים, עד שהם מתאוששים. אלה הם ברי המזל מבין הנפגעים. למיטב ידיעתי, החולים אינם מטופלים כלל, ובכל מקרה אין כלל טיפול שזמין להם ביעדי הטיול.
עם חזרתם לישראל, חלק מאלה שחלו אינם מטופלים גם בארץ. חלקם מגיע לטיפול בלית ברירה אך לאחר זמן רב, כאשר הטיפול כבר פחות יעיל. הפער שבין טיול, הנתפס כחופשה ובילוי, לבין המחלה הקשה, הוא קשה לעיכול. הדבר מונע מהצעירים וממשפחותיהם להיות מודעים לעובדה שצעירים אלה חזרו חולים.
במקרים היותר קלים, הסימטפומים המרכזיים של מחלת המטיילים הם ניתוק מהחיים. החולה אינו מתפקד, גם אינו מתקשר עם חבריו, אינו מבלה, בדרך כלל יושב בבית, הוא חסר כל מוטיבציה, יוזמה או כוחות. כל מטייל הנמצא במצב זה מספר בדרך כלל על חברים שלו שגם הם במצב דומה, יושבים בבית משותקים מכל מעשה ממש כמוהו.
במצב הקשה יותר, המטייל החוזר מפתח, שם או כאן בבית, תסמונת סוערת עם בלבול, ניתוק מהמציאות, הפרעות קשות בחשיבה, חשיבה פרנואידית, חרדות קשות, חוסר יכולת לישון או אף לנוח. לעתים התופעה העיקרית היא מצב פסיכוטי-מאני, עם שטף דיבור דיסוציאטיבי בלתי פוסק, התעלמות בוטה מהסובבים וממה שהם אומרים ופעילות אינטנסיבית אך חסרת מובן או תכלית כלשהי.
המספר הגדול של מטיילים פגועים הביא אותי למסקנה כי הצעיר המטייל תופס את הטיול שלו כמעשה התאבדות, כהגשמה של דחף להתאבדות, גם אם מדובר בפעולה סימלית בלבד. ראיתי משפחות בהן אחד הבנים חזר חולה, ומיד לאחר מכן אחיו הצעיר לוקח את מקל הנדודים ויוצא אף הוא לנסיעה דומה, בהתעלמות גמורה ממצבו של אחיו, כאילו לא קרה דבר. האם הדחף הבלתי נשלט לצאת לשהות רחוקה ונידחת הוא אמנם מין דחף להתאבד, לאור התלאות, הקשיים והמחלות הנופלות על מטיילים כה רבים? ואם כך הוא, מהיכן מגיע דחף מסוכן כזה?
הצעיר הישראלי גדל ומתחנך בצלו של המוות. מקטנותו הוא סופג תרבות המרוממת את המוות והשכול. ילדותו ונעוריו גדושים בהטפה המקדשת כמעט את המוות, יותר מאשר את החיים ואת הנאות החיים. המוות מוזכר תמיד בהקשר של ערכים, כלומר בהקשר חינוכי , כך שבאופן סמוי הוא מופיע בהקשר כמעט מחייב.
סדר היום החינוכי והציבורי גדוש באימי השואה, סיפורי זוועות וימי זיכרון שזולת מועקה ושעמום אינם קרובים ללב הילדים. אפילו המסע הממסדי היחיד אותו יעברו בני נוער רבים, לאחר הכנה וטפטוף של תכנים מבהילים ומדכאים, הלא הוא המסע למחנות הריכוז בפולין, קשור עם מוות, ויש בו בעיקר חוויות רגשיות, שכן מישוש גדרות המחנות הרי אינו מלמד שום דבר אמיתי. מדינתנו הזעירה גדושה באנדרטאות, מצבות, אתרי גל-עד, לוחות זיכרון והקדשה על כל קיר, מוסדות ובניינים על שם תורמים או עסקנים שנפטרו. חגי ישראל הפכו לרבים לימים של טרדה ומועקה. נראה שרק ימי הצום והתענית זוכים להערכה והשתתפות ציבורית רחבה.
הציווי הקבוע, גם כשאין מאחוריו תוכן כלשהו, הוא של הגשמה והקרבה. המתים הם תמיד קדושים, הצבור כבר מזמן הפנים את המושג "כבוד המת" ומוותר על ההכרח לקדש את החולים החיים. ואמנם השתלות איברים מנפטרים מדשדשות בעוד חולים מתים. נתיחות כמעט ולא מתבצעות והרפואה נאבקת על זכותה ללמוד ולהשתפר תמיד. במדינת ישראל, כשאומרים "הבנים", מתכוונים בדרך כלל לבנים מתים.
הצעירים המשתחררים לראשונה ממסגרות ממוסדות, בתי ספר וצבא, ולפני המעבר למסגרות מקובלות בהמשך החיים, מוצאים מפלט הזוי ופרוע בשהייה בארצות רחוקות. רק חלקם מטיילים ומתיירים באמת. רבים מסתכנים, ששים לכל פעילות מסוכנת שהמקומיים כלל לא לוקחים בה חלק. הסימום הכבד והסיכונים שלו הם גם מילוי של דחף הרסני, אולי אובדני. גם הבטלה של המתקשים לחזור לחייהם הקודמים יש בה משום מוות קטן. יש המכלים שנה או שנתיים במין חצי תרדמת, רק בגין הקושי לחזור לחייהם הקודמים עם חזרתם לארץ.
אין פתרון פשוט לפסיכוזה של הסמים. בלית ברירה יש לתת להם טיפול דומה לטיפול שמקבלים החולים בסכיזופרניה. הקשיים הטיפוליים הביאו כבר להקמת כפר טיפולי במרכז הארץ המטפל במאות תרמילאים חולים מדי שנה. הטיפול הוא ממושך ויעילותו נמוכה. מרבית אלה שראיתי או שטיפלתי בהם בעצמי, מחלימים תמיד בקצב איטי מאד, כאשר כל אחד מהם נעזר בתרופות אחרות, במינונים ובשילובי תרופות אחרים. מדובר בתרופות נוגדות פסיכוזה ותרופות נוגדות דיכאון. לעתים יש צורך גם בתרופות להרגעה ושינה, בשלב החריף יותר של המחלה.
חלקם עברו את השלב הקשה ביותר של הפגיעה תחת השגחת חבריהם למסע, מוטלים באיזו חושה עלובה, כאשר חלק מחבריהם הסועדים אותם גם הם חולים בצורה דומה. חלקם יבריאו באופן חלקי בלבד ויישארו נכים, אך כולם, כולם, גם אלה שיבריאו, ישאו עמם תמיד רגישות עצומה לכל סם שהוא. שימוש חוזר בסם כלשהו, אפילו חד פעמי, מטיל אותם מיד בחזרה לתהומות של המחלה הקשה.
קשה להטיף לצעירים שלתפוס ראש משמע לפעמים גם לאבד את הראש. אך יש לעודד את כל מי שנפגע לפנות מיד לטיפול, גם אם הטיפול הוא ממושך, לא נעים, וזר למתרפא שלפני כן לא ראה עצמו כמי שצריך להיות מטופל בגלל מחלה נפשית.
ההורים של המטיילים כנראה חסרי אונים ואינם מעזים להשמיע קול נגד האופנה המשונה הזו של נדודים למחוזות הזויים, הזויים בכל המובנים. בכך הם למעשה חוזרים ומקיימים את הציווי המיתולוגי המחייב אותם להקריב את הבנים והבנות שלהם. ההכחשה המשפחתית והחברתית לכך שמטיילים רבים חוזרים כשהם חולים בנפשם מתחילה, אם כן, הרבה לפני שובם. היא מתחילה כבר כשמניחים להם לצאת למסע שמסתבר כי הוא מסוכן מאד, וההכחשה נמשכת כשמניחים לצעירים החולים לנפשם ונמנעים מהמודעות הנחוצה למצבם החולני של הנפגעים.
יש השערה לפיה המושג "גיהנום" מקורו בערוץ בגבול העיר ירושלים שנקרא גיא בן-הינום. בימי המלוכה היו שעבדו בו את המולך והקריבו לו קורבנות של ילדים. פולחן המוות של הילדים סולק על ידי שליטים ומטיפים שנלחמו בפולחן המולך. נראה כי גם היום החברה הישראלית זקוקה לתנועה כזו שתדביר את הצרה החדשה הפוגעת במטיילים כה רבים, מטיילים שנסעו לגן עדן אך הגיעו לגיהנום.
ד"ר אמנון טליתמן הוא רופא ופסיכיאטר
נא להמתין לטעינת התגובות
