בדרך אל השאנטי: ורנאסי
דפנה ועמוס נשבים בקסמה של העיר הקדושה, מזדעזעים משריפת הגופות ושומעים את הגירסה המקומית לסקנדל התינוקת הישראלית שננטשה. פרק 12 ביומן מסע
וראנסי עיר מיוחדת, מעין מיקרוקוסמוס של הודו. מצד אחד היא מתאפיינת בצפיפות, בזוהמה נוראית וסירחון, ומצד שני קשה להסביר את אותה אווירה קסומה מלאת קדושה שאפפה אותנו עת שהינו בה. עולי הרגל ההינדים מגיעים מכל רחבי הודו לטבול בנהר הגנגס ולהיטהר, באותם מים מזוהמים שבהם מפזרים את אפר הגופות משתי הגהאטות (מדרגות המוליכות אל שפת הנהר): מאניקארניקה והארישצ'אנדרה.
וראנסי מסמלת את הסוף, את המוות, בעוד שרישיקש בה ביקרנו זה מכבר (ואשר שוכנת בתחילתו של אותו נהר גנגס) מסמלת את התחייה. עבורנו, הביקור בוראנסי היה מעין סגירת מעגל וסיום סמלי לטיולנו בצפון הודו.
התמקמנו בגסט האוס חביב עם גינה בשם "סיינה", שאחד מעובדיו הצעירים הפגין בקיאות מדהימה בשפתנו. למחרת עברנו לגסט האוס אחר, ביתי יותר, בשם "גנגה טופ", שרק בדיעבד התברר לנו מיקומו. בתחילה ראינו מעין משרפה גדולה, אבל לא היינו בטוחים. ואז, בעת ששוחחנו עם עובדי הגסט האוס מסבירי הפנים עברה מולנו שיירה ובראשה אלונקה עם גופה, עטופה בבגדים כתומים - צבע הקדושה.
אז כבר היינו בטוחים: אנחנו ממוקמים בסמוך לגהאט השריפה הקטנה. קצת מוזר לגור סמוך למשרפה חשמלית, לראות את דוכני העצים המיועדים לשירפה ואת הפמליות שבראשן נישאות גופות המתים, ולהריח את אותו ריח נוראי של גופות נחרכות. אולי לנו, כיהודים, זה היה אף קשה יותר עם הקונוטציה הכה ברורה למשרפות בשואה. כששוחחנו עם המקומיים שכה גאים על היותם שייכים למקום קדוש וחשוב, הבנו שמדובר במשהו אחר - ההינדים בוחרים, שואפים ורוצים למות ולהישרף בעיר החשובה, ושאפרם
טיילנו על גדתו המערבית של הגנגס, בינות לגהאטות. מדובר ביותר ממאה גהאטות המשמשות לטבילה במים הקדושים. שתיים מתוכן, כאמור, הן הגהאטות לשריפת הגופות.
היה לנו קשה לצפות בטקסי שריפת הגופות, אבל איכשהו גם היה קשה להתיק את המבט. אחד המקומיים הוביל אותנו לנקודת תצפית ממנה ניתן לראות היטב את כל שלבי הטקס. הבחור הסביר לנו על מהלך הטקס וחשיבותו, אך לבסוף קלקל את נחמדותו כשהכריח אותנו לתרום "דמי כניסה" לטובת עצים לשריפה של זקנה ענייה, היושבת ומחכה למותה במבנה סמוך לגהאט השריפות.
צפינו כבסרט בערימות העצים שבתוכן גופות חרוכות בשלבי שריפה שונים ולצידן הגברים וה"כוהנים"- מנהלי הטקס. נשים אינן מורשות לקחת חלק בטקס, מעצם היותן רגישות יותר ומהחשש פן תבכנה ותפגומנה בקדושה. הריח, החום והמראות היו קשים מנשוא, ואחרי זמן קצר הרגשנו מחנק ורצון עז לברוח מהמקום.
ביקרנו בגהאטות גם בשקיעה, והתמקמנו בגהאט המרכזית ושוקקת החיים "דאסאוואמד גהאט" על מנת לצפות בטקס הפוג'ה. טקס הפוג'ה בווראנסי מרשים, מיוחד וגדול אף יותר מהפוג'ה ברישיקש, והוא נערך לכבודו של האל המהולל שיווה. מדי ערב מתאספים מאות אנשים: תיירים, מקומיים ומאמינים הינדים שהגיעו מרחוק, ויחדיו לוקחים חלק בפוג'ה ובאווירה השמחה והרוחנית.
על גדת הנהר עומדים גברים הלבושים בכתום ומבצעים את הטקס לצלילי פעמונים, תפילות ומוסיקה הבוקעת מרמקולים. במהלך הטקס המאמינים והאורחים מוזמנים לשלוח נר בוער לנהר בתוספת תפילה ובקשה שאולי תתגשם.
באחד הימים, בשעת בוקר מוקדמת במיוחד, שכרנו סירה ושטנו על הנהר. צפינו בגהאטות השוקקות חיים בעת הזריחה. זו היתה חוויה מיוחדת - לצפות בטובלים, במכבסים, ביוגיסטים ובטקסים. צפינו בזריחה ובעיר המתעוררת אט אט לצד הנהר.
וראנסי מפורסמת גם בזכות המשי האיכותי שלה - פגשנו בלא מעט מקומיים שניסו לשכנע אותנו לבקר בבית החרושת למשי שלהם/ דוד שלהם. בעל הגסטהאוס שלנו הגדיל לעשות והוסיף להצעת המשי שכנוע לבקר אצל מגד עתידות זקן ומפורסם. אנחנו מצידנו סירבנו להצעות הללו בנימוס.
באחד הימים אכלנו ארוחת בוקר ב"שיווה גסטהאוס", והסתבר לנו שזהו הגסטהאוס שבו התרחש, כמה ימים קודם לכן, אותו סיפור מתוקשר אודות הבחור הישראלי ובת זוגתו הדנית שנטשו את תינוקתם. הוא סיפר לנו את גרסתו לסיפור. לדבריו - הם לקחו סם לא ברור, אולי פטריה, שהשפיע עליהם רע, וכשהשתגעו קצת נטשו את תינוקתם סמוך לגנגס. שמחנו לשמוע שהתינוקת כבר בישראל ושלומה טוב, ושכל העניין טופל.
"דרמה" משלנו התחוללה כשהתעוררתי בוקר אחד חלשה ורועדת, והסתבר שלקיתי בוירוס של חום ושלשולים. תכננו לנסוע ברכבת לילה לקוג'רהאו ולמקדשים האירוטיים המפורסמים, אך בעקבות התסמינים עמוס החליט שעדיף שנישאר בוראנסי יום נוסף ולמחרת ניסע לדלהי לקראת טיסתנו. בעל הגסטהאוס ועובדיו היו מקסימים ודאגו לשלומי. בכלל, הם נתנו לנו להרגיש בבית, ושוחחנו עימם רבות על וראנסי, הודו והחיים בכלל. ערב אחד הם הזמינו אותנו בחגיגיות לטעום מארוחת הערב המשותפת שלהם (הם אוכלים כולם יחדיו אחרי סגירת המסעדה). הרגשת החמימות, החברות והביתיות הוסיפה הרבה לשהות במקום.
הצחיק אותנו שלפעמים שדיברו איתנו נאלצו, מתוך נימוס וכבוד, להיפרד מטבק הלעיסה (פאן), שלא מש כל היום מפיהם וגורם להם לדבר בצורה משעשעת ולא ברורה. תושבי וראנסי נוהגים להסתובב כל היום עם אותו טבק בפיהם ולירוק רוק אדום שמעטר את רצפות העיר.
אחרי כמעט שישה ימים עמוסי חוויות נאלצנו להיפרד מווראנסי ולהמשיך לדלהי הבירה, לקניות אחרונות וסידורים בטרם נעזוב את הודו. לקחנו רכבת של שלוש עשרה שעות והגענו לדלהי באחר הצהריים של יום המחרת.
דלהי, בירת הודו, היא נקודת ההתחלה בטיולנו והנקודה בה נפרדנו ממנה וטסנו הלאה לתאילנד ולמדינות השכנות. דלהי הגדולה, שוקקת החיים, הסואנת, הצפופה והמלוכלכת - חזרנו אלייך למחול אחרון ופרידה.
מתחנת הרכבת לקחנו ריקשה ל"מיין בזאר" והשתכנו בגסטהאוס "יס סייר", הממוקם ליד מלונות התרמילאים המרכזיים - "הארי רמה" ו"אג'אי". לדלהי הגענו בערב הכריסמס שצויין באחת המסעדות במיין בזאר במסיבה ובארוחה חגיגית. עלינו לגג לקלוט קצת מאווירת החג. היו מנורות צבעוניות, מלצרים לבושים כסנטה קלאוס, עץ האשוח המסורתי ומוסיקת פופ שמחה ברקע.
האווירה בערב הכריסמס הייתה כאין וכאפס לעומת החגיגות ביום הכריסמס עצמו באיזור הקניות והבילויים העשיר - הקונאט פלייס. לעמוס זו היתה הפעם הראשונה בקונאט פלייס והוא ממש התלהב מהכיכר, המהווה את לב ליבה של ניו-דלהי. החנויות והמסעדות היו מקושטות בשלטי "הפי ניו ייר", ובחלונות הראווה הוצגו בובות סנטה קלאוס, עצי אשוח ומתנות. איזור הכיכר כולו הואר במנורות צבעוניות וחגיגיות, ופה ושם אף פגשנו בהודים לבושים בבגדי סנטה קלאוס.
שנינו התלהבנו גם מהמטרו החדישה ומהתחנה המודרנית במרכז הכיכר - חידוש מרענן וחשוב שהתווסף בשנים האחרונות. הסתובבנו קצת במרכז הכיכר, צפינו באנשים המטיילים או נחים על הדשא ועשינו הפסקת קפה הפוך בבית קפה מערבי לגמרי. מודרנה בהודו!
ביומינו האחרון בהודו, אחרי שכבר עשינו צ'ק אאוט וארזנו את התיקים, רצינו לטעום עוד קצת מדלהי. לקחנו ריקשת אופניים לקבר הומיון, הנחשב למבנה יפה של אדריכלות מוגולית. בחרנו באחד מהנהגים שעטו עלינו (כמו תמיד בהודו), שהבטיח לנו שהוא יודע היכן קבר הומיון, ויצאנו לדרך. מסתבר שהנהג לא ידע מהו אותו קבר הומיון, והוא סתם עשה לנו "סיבוב בשכונה". בינתיים החשיך וזמן הטיסה התקרב. ביקשנו ממנו שלפחות יסיע אותנו ל"קונאט פלייס" כפיצוי. לא נורא - סגרנו את הודו בחווייה מוזרה עם רקשת אופניים במקום לראות אתר חשוב. עמוס חווה עוד קצת מהקונאט פלייס, שוב קפה הפוך וחזרנו למיין בזאר. טרם הפרידה קינחנו בארוחה הודית חגיגית טאלי טעים במיוחד, אורז ביריאני וצ'אי לקינוח.
וזהו, לקחנו מונית לשדה התעופה ובדרך הבנו כמה דלהי גדולה ומגוונת: בתים, מלונות, רחובות, וכיכרות מפוארים ומודרניים, לצד סמטאות צרות, לכלוך, חרא של פרות, מקבצי נדבות ושכונות עוני. זוהי הודו, לטוב ולרע.
היי שלום הודו, מדינה אהובה, מיוחדת ומרתקת, המשאירה עם של עוד. מקווים שנוכל לשוב ולחזור אלייך מתישהו, בקרוב...
(ואם תרצו לשמוע על חוויותינו בתאילנד, תחכו לכתבה הבאה...).
כתבה: דפנה רובינסון. צילם:עמוס צוקרמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
