בדרך אל השאנטי: ג'יפ לדרג'ילינג
דפנה ועמוס מבקרים את הסיקים במדינתם האקזוטית, זוכים לצפות בשריפת גופות ומתוודעים לתה המפורסם של דרג'ילינג. פרק 11 ביומן
אודות מדינת הסיקים וקסמה שמעתי רבות, בייחוד מאחותי אשר ביקרה בה שנה קודם לכן. דמיינתי מדינה קטנה עם אגמים, נהרות, מנזרים בודהיסטיים והרבה שקט ושלווה. מסתבר שהדמיון לא היה רחוק מהמציאות, למעט תנאי מזג האוויר הבעיתיים.
כהרגלנו בקודש, גם לסיקים הגענו בסוף-סוף העונה, לקראת אמצע דצמבר. מהעיר סיליגורי אשר בבנגל המערבית לקחנו שר ג'יפ לבירת הסיקים, גנטוק. בדרך עצרנו בעיירת הכניסה לסיקים - רנגפו, לשם קבלתו של ה"פרמיט" - היתר הכניסה המיוחד. הצורך בהיתר הוא עקב קרבת המדינה לגבול סין, ובלעדיו לא ניתן להיכנס. ה"פרמיט" הוא לשבועיים עם אופציה להארכה, כשברגע שיוצאים לא ניתן לחזור ולבקר במדינה במשך שלושה חודשים.
הגענו לגנטוק בצהריים והתמקמנו בגסט האוס בקרבת הרחוב הראשי, שלצערנו בדיוק היה בשיפוצים. גנטוק שוכנת על צלע הר (ומכאן שמה, שפירושו "ראש ההר"), ובימים כתקנם נשקף ממנה מראהו הנפלא של רכס הקנצ'נג'ונגה האדיר בעל חמש הפסגות, המתנשא לגובה 8,598 מטרים (וזוכה בתואר הכבוד של ההר הגבוה בהודו). חיכינו לראותו, אך אין... כמעט וכבר לא האמנו בקיומו, עד שביומנו האחרון בגנטוק התבהר מזג האוויר וזכינו לראותו בשעות הבוקר ממרפסת המלון שלנו.
אהבנו את גנטוק - עיר שלווה, נקיה וירוקה, בשונה מערים גדולות אחרות הטיפוסיות להודו. תושבי העיר מסבירי פנים ומגוונים במוצאם: סיקים, טיבטים, נפאלים והודים. טיילנו ברחובות העיר ואף טיפסנו רגלית למנזר אנצ'י, הנמצא במעלה הגבעה, בסמוך למגדל התקשורת הבולט.
באחד הימים חרגנו ממנהגנו ולקחנו "תור" של ארבע שעות עם מדריך וג'יפ צמוד לאתרים הקרובים לגנטוק. המדריך היה סיקי גאה שאוהב לדבר. הוא השתדל לענות לכל שאלותינו, ובד בבד היה קורקטי ודקלם פרטים היסטוריים למכביר - בקיצור מדריך תיירים למופת. במהלך הסיור ביקרנו בשני מנזרים בודהיסטיים, מקדש הודי, מפל שקשה לקרוא לו מפל, שלוש נקודות "ויו פויינט" ללא "ויו" בגלל העננים הכבדים, ואף במעין
באחד הימים לקחנו ג'יפ מגנטוק לעיירה הסמוכה רומטק. היו אמורים להיות שם ריקודי צ'אם מסורתיים, אולם אנו הגענו ללא הדרכונים והשוטרים ההודים לא התירו לנו להיכנס. בסיקים, מסתבר, כדאי לכם להסתובב עם הדרכון עליכם. הסתובבנו קצת בחלקה "המותר" של רומטק, צפינו במראה המרהיב של גנטוק ובטבע מסביב, ואף זכינו בהכנה מוקדמת לקראת וראנסי, עת נקלענו לטקס שריפת גופה באחד המנזרים הבודהיסטיים. ראינו עשרות דגלים לבנים מסודרים במעגל (סמל לאבל אצל הטיבטים), נשים בוכות, סעודה ואז שריפה בסיומה...
אהבנו את גנטוק גם בזכות בתי הקפה והמסעדות המודרניות שלה. את הבוקר היינו פותחים ב"קפה טיבט" - פינה חמה ונעימה, שם זכינו ל"הפוך" ומאפים לרוב. בערב התפנקנו ואכלנו אוכל הודי וטיבטי טעים במיוחד במסעדות השוות והמעוצבות.
בערב האחרון שלנו בגנטוק זכינו להפתעה משמחת. בבוקרו של אותו יום קיבלנו מייל מתומר, חבר מהטיול שפגשנו ברישיקש, ובו נאמר שהוא בדרכו לסיקים. היינו כבר מיואשים מהקור, מהעננים ומכך שלא יכולנו לבקר באגם צומגו היפה (צריך "פרמיט" מיוחד נוסף העולה 300 רופי לאדם, ותיירים חייבים בליווי מדריך מקומי). פתאום תומר הופיע, כולו מחוייך ועם מראה עדכני-הודי עם שפם מעוצב. ממש התרגשנו מהמפגש המחודש.
למחרת בבוקר גילינו שתומר הביא עימו גם את השמש, שסוף סוף צצה והביאה עימה את המראה הנפלא של אותו הר קנצ'נג'ונגה שכה חיכינו לראותו. יחדיו החלטנו לנסוע לראבנגלה, מקום קטן ושקט הנמצא כשלוש שעות נסיעה מגנטוק. ראבנגלה הגבוהה יחסית משקיפה לעבר הרכס המושלג ואל חלק ממדינת הסיקים.
הגענו לראבנגלה לפנות ערב ומצאנו מלון נחמד. הסתובבנו קצת במקום (רחוב ראשי אחד), ישבנו בצ'אי שופ ונהננו מהשקט. דיברנו פה ושם עם המקומיים החביבים, ליתר דיוק בעיקר תומר, שמסתבר שמאז פרידתנו כבר מדבר הינדית שוטפת.
למחרת טיילנו למנזר הבודהיסטי במעלה ההר וצפינו בנוף המרהיב של רכס הקנצ'נג'ונגה המושלג, ההרים והכפרים. חיפשנו את האגם המקומי וגילינו שלולית (התלבטנו אם אכן זהו האגם המובטח, ומבירור עם המקומיים מסתבר שכן..). אחרי הטיול בחרנו להתפצל - תומר החליט להישאר לעת עתה בראבנגלה וליהנות מהשקט, ואנחנו העדפנוו לעזוב את הסיקים ולפסוח על מקומות נוספים ויפים לטובת דרג'לינג, בטרם תם לנו זמן הודו (הטיסה לתאילנד הולכת ומתקרבת)...
בצער נפרדנו (ותומר, מקווים לראותך בתל אביב), והמשכנו בנסיעה כייפית בג'יפ משותף עד לנמצ'י, ומשם לעיירת הגבול הסיקית המשמימה - גורטנג. בגורטנג הדרכונים זכו בחותמת יציאה מהסיקים, ואילו אנחנו "זכינו" בנסיעה שלישית של כשעתיים וחצי בדרך הררית, ירוקה וצרה במיוחד עד לדרג'לינג, העיר השכנה.
בסופו של דבר, נהננו מאוד מביקורנו הקצר בסיקים - מדינה מיוחדת, שלווה ויפה. וכמה שנאמר: “small but beautiful”.
את ביקורנו הנחמד בדרג'לינג התחלנו עם רדת החשיכה בטיפוס מאסיבי עם כל הפקלאות עלינו. מתנשפים מצאנו חדר במלון יפה ויוקרתי (יחסית להודו ולטיול שלנו), העונה לשם "גרייס אין". מלון שקירותיו ורצפתו מעץ, עם חדר ישיבות מרשים במיוחד ומרפסת עם נוף לרכסי ההרים המושלגים - ביניהם קנצ'נג'ונגה הנודע.
ביום המחרת הסתובבנו בעיר. הגענו לכיכר המרכזית שבה ניצב פסלו של משורר ידוע, עם רחבה גדולה ונעימה שספסלים בצידה. בצידי הכיכר יש חנויות ובתי קפה לרוב, ואף עמדת משטרה עם צג אלקטרוני, המורה על השעה והטמפרטורה. בתשע בערב, למשל, הורה הצג על שתי מעלות.
ביקרנו גם בכנסיה (שאריות מימי הבריטים) ובשווקים והסתובבנו בין החנויות. בהמשך ירדנו אל מטעי התה של דרג'לינג. מדובר בחלקות על גבי חלקות של שיחי תה. פה ושם גם נראו עובדים שטיפלו בשיחים, או לחילופין קטפו עלי תה. ממטעי התה ניתן גם היה להשקיף על העיר שבנוייה על צלע הר. אחרי הביקור במטעי התה הלכנו, כמתבקש, לשתות חליטת תה דרג'לינג באחת המאפיות ברחוב הראשי. כיף אמיתי!
למחרת השכמתי קום על מנת לצפות בזריחה וברכסי ההרים המושלגים. בעקרון, נקודת התצפית הטובה בעיר היא מה"טייגר היל", אליה נוסעים בסביבות חמש בבוקר ומגיעים לזריחה. מחמת הקור הבלתי אנושי הסתפקנו במראה המרהיב לא פחות ממרפסת מלוננו, המשקיפה על חלק ניכר מהרכס המושלג. התעוררתי בחמש ושלושים ויצאתי למרפסת המלון. אט אט השמש זרחה והאירה על ההרים המושלגים ועל העיר כולה. פשוט יפה! כשהתחילה הזריחה הערתי את עמוס, שהצטרף אלי, ויחדיו צפינו במראות וצילמנו.
עזבנו את דרג'לינג אחרי שלושה ימים. הטיסה בעוד כשבוע ווראנסי עדיין מחכה לנו. בשתיים עשרה בצהריים כבר היינו בג'יפ לסיליגורי, ולאחר המתנה מיותרת של שעה וחצי יצא הג'יפ לדרך. הדרך היתה מדהימה ביופיה, ועברה בינות למטעי תה אינסופיים - לא פלא שדרג'לינג כה מפורסמת בתה האיכותי שלה.
מסיליגורי לקחנו "לוקאל באס" לעיר פטנה, בירתה של ביהר, המדינה שנחשבת לענייה בהודו. לפטנה, עיר מזעזעת, הגענו בבוקר. לאחר תקלה עם הרכבת מצאנו את עצמנו רק בצהריים ברכבת למוגל-שרה, שכנתה של וראנסי, התחנה הבאה והכמעט אחרונה בהודו. אך על כך, בפעם הבאה.
כתבה: דפנה רובינסון. צילם:עמוס צוקרמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
