חן יאמי
היא עשתה ים של כסף, קוק, אורגיות וקמפיינים זוהרים בחו"ל. אבל רק עכשיו, בתור שחקנית תאטרון מתחילה עם אגו מרוסק, חן יאני מספרת ל"סופשבוע" שהיא מבינה מה זה להיות מרוקאית אמיתית
כמו מה?
"נגיד כאן, נינט עושה גלאח וכולם יוצאים מדעתם. זה פאתטי".
והקריירה המתוקשרת של הקולגה, בר רפאלי?
"וואלה, זה מפחיד אותי. לא אוהבת את כל הרעש הזה וזה לא הסגנון שלי. על בר אין לי הרבה דעה. נפגשנו בצילומים בפריז, ונראה לי שזה מה שהיא רוצה. שיהיה לה לבריאות".
חן יאני שועטת במטבחה הזעיר כסייחה צוהלת. לרגליה כפכפים אורתופדיים (פלוס גרביים), סביבה מתערבלות עטיפות נייר כסף, עלעלי פטרוזיליה וכלב זעיר, העונה לשם קרישנה. ככל מאמא עוף יהודייה, יאני מתקינה בצהרי שבת ארוחה לשתיים: תפוחי אדמה (לא מתבשלים משום מה), סלמון (עדיין לא נכנס לטוסטר), ולעזאזל, היא בכלל שכחה שאין לה כוסות יין בבית. אבל שנייה, היא רק תקפוץ לשכנים, לקחת מהם.
"אני? ג'וחה מהקריות", היא מצטנעת במתכוון חצי שעה מאוחר יותר. "תגידי, זה טעים, נכון?". לא נעים לומר לה, אבל כשדוגמנית מציעה לבשל לך ארוחה, המחשבה הראשונית היא על גבבת קינואה מאוסה או קדרת טופו. מקסימום שקית הקאה.
אבל דווקא יצא לה טעים: גם כי זו האמת, וגם כי היא בחורה שממש ממש מעוניינת לרצות, להתחבב, להתקרב, לשאת חן. יאני, שעשתה קמפיינים לדולצ'ה וגבאנה ולקנת' קול, שערים והפקות במגזינים כ"איי-די", "ווג" ו"פייס" וסומנה כהבטחה גדולה בסצנת האופנה הבינלאומית, מצטלמת כיום לקמפיינים בישראל כ"אלמביקה" ו"טובהל'ס", כדי לממן את שנתה השנייה בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין.
בניגוד למאובן האמיני שהיתה פעם - דוגמנית קרירה עם תספורת פאנק ומראה מחוספס, שפיארה מגזיני אופנה בינלאומיים - יאני של היום משווקת באריזה חדשה לכל המשפחה. ותהיה הסיבה אשר תהיה, לבית האריזה יאני חשוב
כך, את ניו יורק החליפה דירונת בשכונת התקווה, השאיפות לשערי מגזינים הומרו בחלומות תאטרליים, הפסאדה המתוחכמת בהתנהלות עממיקו והמראה הקשוח טושטש באמצעות מחלפות ארוכות. מטמורפוזה? לפחות למראית עין.
"קשה לי להתבטא", היא מנסה להתחמק. "אולי בגלל הדוגמנות, והחיים הקשים ההם וכל התככים שהיו שם, שנאלצתי לשרוד כמו בג'ונגל, קשה לי כיום לסמוך על אנשים. לא הרביצו לי, לא אנסו אותי, אבל אני מפחדת להיפגע. מנגד, לימודי המשחק הראו לי שכדי להצליח אני חייבת להיפתח ולהראות מי אני. זה נשמע הגיוני?".
בטח .
"יש לי דימוי כזה של עצמי, שאני אדם שעטוף כולי בניירות ואני מנסה להשתחרר מהם בכוח וחותכת אותם בסכין. לפעמים זה מצליח".
את קונטרול פריק?
"לא. סתם פריק".
יאני, שחוגגת השבוע 25, היא באמת טיפוס חם משהו, מאלו שנוגעים בך במהלך הדיבור ומתבלים את שיחתם בבקלאוות כ"מאמי", "נשמה" ו"מותק". אבל במהלך הראיון, מתברר שכמו במכון הפסיכואנליטי, גם אצלה הכל מתחיל בילדות.
היא גדלה בקריית ביאליק ("מקום משעמם, שכלום לא קורה בו"), ילדת סנדוויץ' להורים שמנהלים עסק לייבוא מוצרי קרמיקה. "תמיד הייתי מופנמת ועוף מוזר. כשהייתי ילדה אף אחד לא הבין אותי, לא ידעתי לדבר ולהביע את עצמי.
"התקשורת שלי עם ילדים היתה במכות. קראו לי 'חן בן'. זה נורא פגע בי. אולי לכן הייתי מנודה. היה לי טוב רק עם המשפחה. לא אהבו אותי, והבנים לא שמו אלי לב וזה עצבן אותי נורא. תמיד הייתי מתאהבת במישהו והוא לא רצה אותי. אני זוכרת שכל הזמן החזקתי דברים בבטן - רגשי נחיתות הם משהו שמדחיקים - וככה צברתי המון אגרסיות. אבל מה שלא ידעתי זה שהשקט ההוא של לא לדבר יתפוצץ לי בפנים בגיל מאוחר יותר".
ואיפה התחיל השינוי?
"כשהלכתי לנערת השנה (תחרות הדוגמנות של מעריב לנוער, שבה גם זכתה בהמשך, ג.ב.ח). אז התחילו פידבקים. ופתאום נהיה לי קצת ציצי - עד היום הוא קצת (צוחקת) - אבל בגלל הזכייה שם פתאום נהייתי מודעת פעם ראשונה לזה שיש לי קלף, שאני צריכה לדעת איך להשתמש בו".
לקח זמן עד שהקלף הוכיח את עצמו. את בית הספר עזבה בכיתה י"א ובגיל 18, במקום להתגייס, החלה לדהור בעולם, תחילה בלי הישגים של ממש. "ברחתי מהארץ והלכתי בפריז ודפקתי על דלתות של סוכנויות, פיזית, לבד. אף אחד לא עמד מאחורי. היום אני לא מבינה את האומץ שהיה לי לנסוע ככה".
יש רגע בחו"ל שאת זוכרת כשפל המדרגה?
"בהתחלה בניו יורק נתנו לי מהסוכנות מאה דולר לכמה ימים, והייתי צריכה לחשב את הכסף לכל יום. אני זוכרת איך ביקשתי ממישהו 25 סנט בסאבוויי, כי לא היה לי. הרגשתי כמו הומלס. פעם אחת שלחו אותי לגרמניה לצילומים, והם פשוט לא נתנו לי כסף לאוכל. התביישתי לבקש.
"יומיים אכלתי רק שקדי מרק, שבמקרה מצאתי כי אמא שלי שמה לי בתיק. זה היה גיהנום. וסירבו לי הרבה. כשדחו אותי אמא שלי היתה אומרת לי 'את הולכת בפרוזדור, פותחת דלת אחת והיא נטרקת לך, ואז דלת אחרת נפתחת וגם היא נטרקת, ואז דלת אחרת. בסוף יפתחו לך'".
אצלנו פשוט אומרים כשדלת אחת נסגרת אז נפתח חלון.
"אבל נשמה, אצלי המסדרון היה נורא נורא ארוך. המקרה הכי גועלי היה כשהגעתי לסט בפריז לצילומים למגזין טאנק, וזה היה כשהתחלתי להשמין ממש. שמתי זין. ואני קולטת שמשהו לא בסדר. אף אחד לא מדבר איתי, הרגשתי שמשהו מסריח, אין. הם התייחסו אלי כמו לאיזה בובה מטומטמת. לא דיברו איתי. מאחורי הגב שלי התקשרו לסוכן להגיד לו שאני לא אצטלם, בזמן שאני על הסט.
"כל כך התעצבנתי שעפתי על הסטייליסטית הכלבה. צעקתי עליה. מה, לא יכולים לבוא ולהגיד לי? כל המרוקאיות עלתה לי לראש. ראיתי שחור. אמרתי מה, על הכבוד שלי אני חייבת להגיד משהו. מה, אני זבל? אני קולב? הרגשתי חרא. לא זוכרת אפילו איך יצאתי משם מרוב שלא ראיתי ממטר.
"גם בניו יורק בצילומים לניילון מגזין עשו לי את אותו קטע, לא דיברו איתי ומאחורי הגב צלצלו לסוכן. אז פתחתי עליהם את הפה. זה מדהים כמה שהאנשים האלה לא רגילים לזה שיש לך דעה משלך ושאת יכולה לדבר. הם לא מבינים את זה. מתייחסים לדוגמנית כמו לאיזה מפגרת, זבל".
בניגוד לברביות מסחריות וממוסחרות כמו אותה רפאלי, מוצבה יאני בזמנו בעמדת האיכותית, יש שיאמרו המתוחכמת, שנקטפה להפקות אופנה בעלות אפיל אמנותי, מחוספס, לעתים אנדרוגיני. ומאותה נקודת נסיקה בגיל 18 היא בערה כל הדרך לפוזיציית "הדוגמנית הישראלית שתכף תעשה את זה בחו"ל", שאוכלסה לפניה על ידי עמית מכטינגר: היא נתנה בראש לכל צלם מזדמן, סעדה על שולחנו של הלמוט לאנג, השיקה שמפניה עם ברוס וויליס והתחברה עם צלם העל מריו טסטינו.
במקביל, היא הפכה לבת זוגו של צלם האופנה דונלד מקפירסון ושניהם חגגו ביחד בתפוח הגדול. "בניו יורק רציתי לחיות, מסיבות, עניינים, הייתי מופרעת", היא נזכרת.
מה זה מופרעת?
"היתה פעם דוגמנית שהרבצתי לה, כי היא התחילה עם חבר שלי. נסענו ליוון לצילומים, ואני עבדתי הרבה והיא לא. אני חוזרת למלון בשתיים בלילה מצילומים ואני מוצאת אותם שיכורים, מתחת לשמיכה כשהיא נמרחת עליו. היא פשוט חיכתה להזדמנות, הביאה אלכוהול, עלתה עליו... תפסתי אותה מהשיער, גררתי אותה בחדר והעפתי אותה ככה מהחדר.
"היא לא התעסקה איתי אחר כך. במקרים אחרים דווקא אלימות הוציאה ממני חייתיות. בפריז, למשל, במטרו, היה מישהו שהטריד אותי. במקום לברוח, שזה מה שתמיד אמרו לי לעשות, הדבקתי אותו לקיר. עפתי עליו. אלימות זה משהו שרק מטעין אותי. זה הופך אותי לטרוריסטית. אבל באופן כללי, בניו יורק הרשיתי לעצמי להתנסות הרבה ורציתי לבדוק את הגבולות של עצמי, בכל התחומים. היה לי כמו מקרן בפנים: אהבתי להיות חלק מזה, אבל רק להציץ".
איפה הסיפורים על הרי קוקאין, סקס פרוע?
"תראי, אני לא אגיד לך שלא חוויתי הרבה חוויות מהסוג הזה. הייתי במסיבות מדהימות. הייתי נערת מסיבות לתקופה. אני בעיקר זוכרת מסיבה מטורפת אחת, ממש לפני שהתאומים נפלו. עם ברוס וויליס, מארק ג'ייקובס, המון סלבריטיז. היו שמפניות, שחקנית אחת התחילה איתי וחבר שלי נורא קינא.
"מה את רוצה שאני אגיד לך, שהיה המון קוק על השולחנות? בכל המסיבות האלו תמיד היו מלא סמים. פעם לקחו אותי לאיזה וילה והיו שם אורגיות, סמים, זיונים וכאלה. אני לא מתחרטת על התקופה הזו לרגע. בניו יורק היה מדהים. זה היה חייתי. אני עדיין חולמת על ניו יורק. זה המקום היחיד שאתה יכול להיות באמת מי שאתה ומה שאתה רוצה. ובארץ אנשים סתם מעשנים. בחו"ל יש את הסמים האמיתיים.
"מה, שאני אגיד לך שלא עשיתי קוק בגיל 18? אני לא אגיד. אבל אני כן אגיד שמי שעושה סמים ומתנסה בכלל בדברים קיצוניים בגיל 18 לא יעשה את הדברים האלו בגיל 25. אלו היו חוויות, אבל זה נגמר. ואני לא נגד אנשים שעושים סמים. בשבילי זה פשוט בלשון עבר. אז היו סמים והיו גם בחורות והרבה לילות הזויים. ויש גם דברים שלא כל המדינה צריכה לדעת".
מה זאת אומרת?
"לא נוח לי לענות על השאלה הזו. זה כאילו שנכנסים למיטה שלי. למה אני צריכה לדבר על הזיונים שלי מהעבר? בחורות וסמים זו התנסות, וכשאתה צעיר ובניו יורק אתה חווה הרבה דברים".
עד כאן הכל נראה ורדים ושושנים. אבל מתברר שמשהו אצל יאני בעבע, ולא לטובה. גם עכשיו קשה לה להסביר את החזרה לישראליאנה בדיוק ברגע שבו התחילה לגדל תזרים מזומנים. "בפעם הראשונה עשיתי כסף, הגעתי למה שרציתי. אבל התגעגעתי לארץ, וגם היה משהו עם המחויבות הגדולה ההיא שלא התאים לי: ראיתי את עצמי ב'ווג' ואמרתי. או.קיי, אז מה הלאה?".
וגם נפרדת מהחבר שלך.
"אני לא יכולה להיות עם מישהו שחונק אותי. הייתי בת 18, הוא היה בן 32, היה בו משהו אובססיבי לגבי. בעיקר חיפשתי מישהו שישמור עלי. אהבתי אותו, אבל בגבולות ובזמן הנכון".
והיה גם אותו עניין ארור וקלאסי עם מזון, שאותת כי אולי יאני עדיין לא מאסה בדוגמנות אבל לגוף שלה נשבר מהמקצוע לחלוטין.
"התחלתי לאכול המון. לא מתוך מודעות. לא יודעת למה. החבר שלי והסוכן היו נלחמים איתי. הייתי באה לצילומים כולי ככה (מצביעה על טאיירים דמיוניים באזור המותן). היה לי מאמן פרטי והייתי הכי בכושר - בצילומים בפריז - אבל אכלתי ואכלתי. היו אומרים לי באודישנים שאני שמנה. והשמנתי בכוונה. כלום לא עזר. ובפריז, אם את שני קילו יותר מדי, זו בעיה. כנראה שכבר לא רציתי להיות שם".
זה לא שוב אותו סיפור בולימיה?
"ממש לא! מאיפה הבאת את זה? היתה לי הפרעת אכילה, אבל זה היה בהשמנה. הפוך מכל דוגמנית. פשוט כשביקשו ממני לרזות, השמנתי מאוד. הגוף שלי פשוט התנגד. עכשיו, בגלל שאני לא מתעסקת בדברים האלה יותר, רזיתי שוב".
ואיך היתה החזרה לארץ?
"התרסקתי. הייתי בדאון. ואז אתה צריך להתבונן ולהבין מה קורה איתך. אם מישהו היה מנסה להתקרב אלי אז הייתי מרגישה שאני צריכה להגן על עצמי. כי אני מנסה לשרוד. לא היה לי מושג מי אני באמת".
אז גם היתה ההתנסות הראשונה שלך במשחק, בתור ילד במחזמר "פרח לב הזהב", שהסתיים בפיטורייך ובפיטורי כל הקאסט.
"אני לא מעוניינת לדבר על זה. זו היתה חוויה לא קלה שעברתי, ולא היה לי ניסיון במשחק. בואי נגיד שזה עוד דבר שהראה לי שהגיע הזמן ללמוד".
למרות שיאני משתדלת לצמח מודעות עצמית, פתיחות ושאר תופינים תקשורתיים, לגבי חייה הפרטיים היא ברורה בערך כמו קובייה הונגרית. בעבר נכתב בעמודי הרכילות כי היא נראתה עם טייקון הדוגמניות אלי פפושדו, מנגד היא נצפית בתל אביב עם נשים שוות פלוס, שאינן ידועות ממש בחיבתן לגברים. ולא, ברור שהיא לא מוכנה להיכנס לזה.
היא מוכנה לשחרר שהיתה לה מערכת יחסים "מדהימה" בשנה וחצי האחרונות, שהסתיימה, היא מוכנה לציין שהיא בדיוק סיימה דייטינג קצר. בינתיים, היא גולשת רוח, מציירת ומתרגלת תאטרליות כאחוזת דיבוק. ובכלל, היא מתרגלת עכשיו את חייה סוליקו.
תראי, לאורך השנים עלו שמועות שונות על חיבתך לשני המינים.
"גם אני שמעתי את השמועות האלה. הן בעיקר הצחיקו אותי. כשהתחלתי לדגמן, המראה של הטום בוי או הלסבו שיק היה המראה הכי מבוקש, ואני סיפקתי את הסחורה ובעיקר ניצלתי את המראה הזה לטובתי. לאנשים יש צורך מוזר לשים אנשים שהם לא מכירים במגירות. אם הצטלמתי בבגדים גבריים והמבט שלי לא היה מבט מצועף וסקסי של דוגמנית בלונדינית טיפוסית, אז אני בטוח 'כזאת'. הכל שטויות".
ואיך הגיבה המשפחה?
"אני יודעת בדיוק מי אני, והמשפחה שלי גם. כאן בערך נגמרת רשימת האנשים שדעתם עלי חשובה לי. אבל המשפחה לא הגיבה משהו בכלל. בין להפיץ שהיו לי התנסויות לשמועות שאני לסבית יש הבדל גדול. לי זה לא מפריע.
"אני זו שהולכת לישון עם עצמי בלילה ואני ישנה טוב. הדבר היחיד שמפריע לי זה שהשמועות האלה משליכות על המשפחה שלי. ולא בצדק. אבל כנראה שככה זה כשאתה חשוף בתקשורת. זה לא הדבר הראשון ולא האחרון שיגידו. עכשיו אני במקום חדש, עם המשחק. משהו בתהליך של הלימוד שלי דורש נורא לבד".
ואיך הלבד מסתדר עם אלי פפושדו?
"לא יצאתי איתו בחיים. הצטלמתי לו לספר והתיידדנו. בגלל שראו אותנו אוכלים יחד אז אנשים התחילו לדבר. לא היה בינינו כלום".
וגברים מבוגרים, באופן כללי, עושים לך את זה?
"כמה מבוגרים? אני צריכה גבר בוגר, שיוכל להכיל אותי, לאו דווקא מבוגר בגיל".
או.קיי. ממש ממש מבוגרים, פלוס כסף.
"איכס, אני לא יכולה להימשך לגבר ממש מבוגר. גם לא בשביל כסף. בניו יורק וגם באירופה להרבה בנות יש שוגר דדיז וככה הן מסתדרות. אלי לא כל כך באו עם הצעות כאלו, אולי כי נראיתי קשוחה. היתה לי חברה שהיה לה שוגר דדי שהחזיק לה דירה, ואני נדחפתי לה פנימה (צוחקת). לא הייתי מתוקה כזו, שזה מה שמבוגרים שם חיפשו. פעם מישהו הטיס אותי ואת חברה שלי ללונדון ואחר כך נתן לי תחושה ורמז שאני חייבת לו משהו על זה. זה הספיק לי".
להצהיר שאת לבד במודע זה לא קצת קיצוני?
"אני נסחפת כשאני מתאהבת, נהיית תלותית. לנסות להיות לבד זה הדבר הכי אינטימי ומשמעותי שאדם יכול לעשות בשביל עצמו. שם אני נכנסת בעצמי, שם אני חופרת. לאנשים אין אומץ להתמודד עם עצמם. אנשים ניזונים מזוגיות, נתלים בה. הרי להיות לבד זה מה שמפחיד כל בן אדם. עכשיו אני מתחזקת. לא רוצה להיסחף כי זה יפיל אותי".
וגם סטוצים מחוץ לתחום? רבאק, את בת 25.
"אני לא מחפשת מערכת יחסים. אנשים באים אלי. היו לי כל מיני קטעים אבל לא היה להם המשך. ואולי זו הבעיה. הרבה אנשים רוצים להתקרב, ואני לא יודעת כל כך איך לתת להם. משהו כרגע לא ממש מאפשר לי מקום לעוד בן אדם. לפעמים מגעיל אותי כמה שאני מתעסקת בעצמי".
הזכרת קודם שיש רגעים בהם יוצאת המרוקאית שבך. אפשר לפרט?
"בקשר לכבוד. ולמשפחה. גדלתי עם משפחה גדולה וחמה ומנגד אני רוצה למרוד. זה קונפליקט. ועכשיו אני יודעת שקריירה זה חשוב וזה, אבל אני רוצה ילד ומשפחה. התהליך והמשחק והכל זה סבבה, אבל ילד בסופו של דבר זו המטרה, אם בעוד שנתיים או עשר. אני רק צריכה פרטנר. וזו מרוקאית אמיתית".
ובינתיים, מה שמחרמן כרגע את יאני הוא תאטרון. אז נכון, ישנם בישראל וונאביז, שאולי יהיו פעם כוסית מס' 4 בפרסומת לבנק, אבל לא כולם היו דוגמני עבר רותחים, ויותר מזה: לא לכולם זה קשה כמו ליאני. רק תעשו טובה, אל תקראו לה פראיירית כי היא ויתרה על החיים הטובים בשביל להיות פרח שחקנים אנונימי בדרום תל אביב.
מה בעצם המשחק עשה לך לאגו? היית דוגמנית בעלייה, ועכשיו את סתם עוד סטודנטית למשחק.
"זה הרג לי אותו. ניפץ אותו לגמרי. הרגשתי שאני כלום. ואני לא באתי בקטע של אגו, מההתחלה הקטנתי את עצמי למינימום. זה הוריד לי את הביטחון העצמי לחלוטין. אבל אני גם לא נולדתי עם ביטחון עצמי. בניתי אותו כל פעם מחדש, ובגלל זה אולי התיקון שלי זה המסלול הנוכחי. הנשמה שלי הגיעה למשחק".
ומה יקרה אם לא תצליחי כשחקנית?
"ממש אין לי פחד כזה. אם זה לא יצליח אני אמצא את עצמי במקום אחר. כבר התנסיתי בגלגול אחד, עכשיו זה גלגול נוסף. בכלל, אני מאמינה במקריות, שדבר מוביל לדבר".
אז ממה את כן מפחדת?
"מג'וקים. סתם. הפחד שלי זה שאני לא אוכל להביע את מה שאני מרגישה. זו השריטה שלי".
איך נקרא לך מעכשיו? "חן יאני, דוגמנית-שחקנית"?
"אני לא סובלת את המושג הזה, ומנסה להיפטר מסיפור הדוגמנות, למרות שקצת ברור לי שהמלחמה הזו מיותרת. אבל ככה זה בארץ. אוהבים את השם הזה, דוגמנית-שחקנית. לבריאות. בכל מקרה, אני אשמח לקמפיינים, אם הם יבואו ממקום של שחקנית, לא דוגמנית. גם אין לי שום בעיה לעשות, למשל, טלנובלה אם אני אחשוב שהתפקיד יכול לתרום לי משהו. אבל יש לי פוטנציאל לעוד דברים".
כמו מה?
"נדל"ן".
מצחיק . למה?
"אני אוהבת אנשים, תקשורת. תשובה מוזרה, לא?".
כן .
"טוב. זה מה שעלה לי לראש".
נא להמתין לטעינת התגובות
