מוגש בחום
אולי זה בגלל הסטייקים העסיסיים, קציצות השרימפס או סתם כי נתנו לו מים ולחם מבלי שיצטרך לבקש. בכל מקרה, שגיא כהן חושב שהאדסון, החדשה של שף עמיר אילן, ראויה לתואר מסעדה. בקיצור, סוף סוף נמצאה יורשת לבירנבאום ומנדלבאום
היו כמה ניסיונות לספק את הכמיהה הזאת. הם לא צלחו. לפעמים בגלל הבשר, לפעמים בגלל היין, כמעט תמיד בגלל המסעדנות. עד שבאה האדסון, מסעדתו החדשה של עמיר אילן (אקס דיקסי), וקלעה אל חוט השערה.
האיכות של האדסון כמסעדה ניכרת מהשנייה שבה אתה יושב לשולחן. האדסון היא כרגע מסעדת העל היחידה בתל אביב (ואולי בארץ) שבה ברגע שאתה מגיע ניגש מלצר למזוג לך כוס מים מקנקן. וזה נפלא. בעולם המסעדות שלנו, שבו ההחלטות מתקבלות על ידי משקיעים קפוצי יד ולא על ידי אנשים שאוהבים להאכיל, למזוג כוס מים שקול להתאבדות.
אתם יודעים כמה הם מרוויחים על המים המינרליים? על הסן פלגרינו? ואם זה לא מספיק: מיד אחרי המים מגיע לשולחן בהאדסון גם לחם. כבר ביכיתי כאן לא פעם את התופעה המתועבת שפשתה אצלנו של גביית כסף על לחם: אם אתה לא מסוגל לתת לבנאדם שמתיישב אצלך לחם ומים, מצדי אל תפתח מסעדה. יש מינימום של נימוס אלמנטרי בין אורח למארח, ולחם ומים שייכים למינימום הזה.
ואם זה לא מספיק, גביית הכסף בעבור הלחם יצרה כאן גם הסלמה: מאחר שגובים כסף, צריך לתת תמורה. וכך הלכה ונוצרה אופנת הלחמים המופרכים והמטופשים, עם ערכות המטבלים האידיוטיות לא פחות, שתמורתם גובים סכומי עתק.
וכמובן (כדי שלא תרגיש שדפקו אותך, או לפחות כדי שזה יכאב פחות) גם מניחים לפניך הררי לחם שבסופו של דבר מוצאים את דרכם לפח, וכבר יותר מפעם אחת הייתה לי הרגשה שאם יש אלוהים בשמים יום יבוא ונשלם על כמויות הלחם שמסעדות תל אביב משליכות מדי יום בלב ערל לאשפה.
בהאדסון מניחים לפניך, כמו שצריך, שתי חתיכות לחם בלבד - אחת פלוט קצר לבן, שנייה פלוט קצר כפרי - ולצדן חמאה משובחת מעוטרת בגבישי מלח גס. ומי שצריך יותר מזה, בעיניי הוא חזיר. וכשנגמר? מביאים עוד חתיכת לחם. מדהים, אבל מתברר שאפשר.
ויש עוד אלף דברים קטנים: הצלחת הלבנה ששמים לפניך ברגע שמגיע הלחם, הדאגה שהשולחן לא יישאר עירום, 20 אחוז הנחה בתקופת ההרצה, קצב הגעת המנות ופינוין, וכל שאר הדברים הקטנים שגורמים לך להרגיש שהגעת למסעדה ולא לעוד איזו חלטורה מקומבנת של קבלנים שלא הצליחו להשכיר את הלובי לסופרפארם.
והאוכל, אתם
אילן הוא הראשון, מאז צ'ימיצ'אנגה, שהצליח לפצח את טעמי הצ'ילי המעושנים - חמוצים חריפים נפלאים של מטבח סנטה פה, ומנות דוגמת קציצות שרימפס מעושן עם רוטב פלפל צהוב ואדום, קלמרי במילוי גבינת צאן ברוטב שעועית שחורה או מדליוני פילה בקר עם טמלה תירס, הן ההוכחה.
בעיקר אמורים הדברים בקציצות השרימפס הפריכות, שהן תחליף הולם לקלמרי סנטה פה האגדי של צ'ימיצ'אנגה: מנה פריכה, עתירת טעמים, עם רמז לחריפות ולעישון, שמהווה הקדמה מושלמת לעסיסיות הדשנה של המנה העיקרית. הקדמה טובה אפילו יותר היא מנת טרטר הטונה האדומה.
דווקא במנה כזו - וטרטר טונה הרי מגישים אצלנו בכל חור - מורגשת היכולת האדירה של אילן: הוא לקח מנה שכולם מכירים, ובלי הרבה שטיקים אלא עם קצת יוזו ונגיעה עדינה של תפוחי עץ ומינון מדויק של קוביות אבוקדו וטונה, הפך אותה למשהו חדש ונפלא.
ואז, אחרי שהתלהבנו מהמסעדה, ומהתפריט, ומהמים, מגיעה סוף סוף הסיבה האמיתית לרוץ להאדסון. והיא מגיעה בחתיכות ענק שחומות ונוטפות עסיס. יש בעיניי שני סוגי שפים שמתעסקים בבשר: אלה שרואים בבשר מבחן עליון לאיזו גבריות מצ'ואיסטית ואלה שבאמת אוהבים בשר.
אילן שייך בלי שום ספק לסוג השני. הוא מגיש בשר שהוא היה נהנה לאכול: נתחים ענקיים, מטופלים למופת וצלויים למשעי של בשר שתענוג לראות, ותענוג לחתוך, ותענוג ללעוס, ותענוג להיזכר.
בשנים האחרונות, אחרי שגילינו את עניין היישון, רווחה אצלנו אופנת הבשר "הנמס בפה". אז, עם כל הכבוד, אם אתה רוצה בשר נמס בפה, תאכל סורבה קבב. סטייק, ובשר בכלל, זה משהו שצריך ללעוס: בנתחים מסוימים יותר, באחרים פחות, אבל בכולם אתה צריך להרגיש שאתה אוכל בשר. קצת כבוד לבהמה שנתנה את חייה למענך.
וזו בדיוק התחושה שהסטייקים של האדסון (סינטה 300 גרם מעולה שבמעולים, ונתח בן 800 גרם שנקרא כאן פריים ריב אבל למעשה הוא טי-בון) משאירים. סטייקים עסיסיים, שחומים, עבים, עזי טעם, סקסיים. בקיצור, תאוות בשרים.
וקצת ביקורת קונסטרוקטיבית? בוודאי. אז ככה: האדסון קמה על חורבות סנטה פה וירשה ממנה מערכת חשמל בעייתית. זה גורם לנפילות מתח שמובילות לירידה ברמת התאורה. צריך לפתור את זה. צריך גם להנמיך קצת את המוזיקה או להחליף אותה. ככה היא עולצת מדי ולא הולמת.
שלושה קינוחים בלבד הם היצע קטן מדי למסעדה כזו. גם אם אחד מהם הוא סופלה שוקולד אוורירי ונהדר (שהגיע לשולחננו בטעות, והמסעדה, למרות טענותינו שזה בדיוק מה שהנחת ההרצה מכסה, התעקשה לא לחייב עליו).
ולבסוף, והכי חשוב: האדסון מכנה עצמה בראסרי. זו טעות גדולה. מסעדה הוא תואר כבוד שמעט מאוד מקומות אצלנו זכאים להתגאות בו, ומבין אלה שנפתחו באחרונה, האדסון היא אחת הבודדות שאכן ראויה לו. האדסון חייבת להתחיל ולשאת את התואר מסעדה. ובגאון.
האדסון. הברזל 27, רמת החי"ל, תל אביב, טל': 03-6444733.
טרטר טונה אדומה: 48 שקל
קציצות שרימפס מעושן: 42 שקל
סטייק סינטה 300 גרם: 87 שקל
טי-בון 800 גרם: 169 שקל
סופלה שוקולד: ע"ח הבית
סן פלגרינו גדול: 20 שקל
קפה הפוך: 10 שקל
20 אחוז הנחה על האוכל: 67 שקל
טיפ: 61 שקל
סה"כ 370 שקל
נא להמתין לטעינת התגובות
