טעם הניצחון
שגיא כהן עורך לכם היכרות צפופה עם ה"פארי ברסט", עוגה שקיבלה את שמה ממירוץ אופניים ותיק בצרפת. קחו בחשבון שבכדי לשרוף את הקלוריות שלה, צריך לרכב על אופניים ללא הפסקה במשך שנתיים
הראנדונה נולד בצרפת, והוא רווח היום בעיקר במולדתו, בגרמניה ובבלגיה. יש לפחות שני סוגים עיקריים של המירוץ הזה: האחד אישי, האחר קבוצתי. בשני הסוגים המטרה זהה: לעבור מרחק עצום על אופניים (בחלק מהמירוצים מדובר במרחקים שעולים על אלף קילומטר) ברכיבה רצופה ובתוך זמן קצוב.
במירוץ האישי תכליתו של הרוכב היא להגיע לקו הגמר בזמן שנקצב, תוך שהוא מוכיח שעבר בדיוק בדרך שנקבעה. במירוץ הקבוצתי, התכלית היא שכל רוכבי הקבוצה יגיעו לקו הגמר בזמן הקצוב - שוב, תוך שהם מוכיחים שעברו בכל התחנות שנקבעו.
כדי להבטיח שהרוכבים יעברו בתחנות הקבועות, לכל רוכב יש כרטיס משתתף שבו מסומנים שני סוגי תחנות: מאוישות ולא מאוישות. המאוישות הן בדרך כלל בתי קפה של עיירות קטנות, עיריות של כפרים זעירים ולפעמים אפילו חוות קטנות, שבהן מחתימים את הכרטיס.
הלא מאוישות הן חנויות קטנות (ולפעמים מתקנים אוטומטיים), שבהן אתה אמור לבצע רכישה ולהביא את הקבלה עליה מוטבע המקום והזמן כהוכחה, או שאלות שאת התשובה להן אתה אמור לכתוב בכרטיס (למשל, מה המרחק מתמרור העצור ביציאה מכפר מסוים ועד מפגש הרכבות הסמוך, כמה עצי ערמון יש בכיכר הכפר וכיו"ב).
הוותיק שבכל המפגשים האלה, ומירוץ האופניים
היום הוא פתוח רק לחובבים. המירוץ האישי במסלול הזה (מרחק 1,200 ק"מ שאותם המתחרים חייבים לסיים תוך 90 שעות) מתקיים כל שנה. המירוץ הקבוצתי, לעומת זאת, מתקיים רק אחת לחמש שנים.
ובכל פעם שהמירוץ הקבוצתי יוצא לדרך (האחרון בהם עשה את זה לפני מספר חודשים) קורה עוד דבר נפלא: מגדניות פריז ותפריטי המנות האחרונות של הביסטרו הראויים מתמלאים בעוגה הנפלאה שנקראת אף היא "פריז-ברסט" (מבוטא, כמובן, פארי ברסט).
איש איננו יודע מי המציא את העוגה האגדית הזו, אבל אין חולק על כך שהיא הומצאה ב-1891 כדי לציין את ה-PBP הראשון. המנצח במירוץ הראשון, שארל טרון, הכריז שטעמה מתוק כטעם הניצחון, ועל כך שכדי לשרוף את הקלוריות של מנה אחת אתה צריך להשתתף במירוץ לפחות שנתיים ברציפות.
העוגה הזו, שנמצאת עכשיו בכל חלון ראווה של פטיסרי בפריז ושבתוך כמה חודשים תתחיל להיעלם לאיטה עד למירוץ הבא, מותקנת מבצק פחזניות (הבצק שנקרא בצרפתית "Pate A Choux", ובתדמורית בצק רבוך) שנאפה בדמות מעגל חלול (לכבוד גלגל האופניים, כמובן) ומקושט בפרוסות שקדים קלויים. המעגל הזה נחצה באמצעו וממולא בקרם.
לגבי הקרם יש כמה אסכולות: יש הטוענים שבפארי-ברסט מותר להשתמש בכל קרם אגוזים או שקדים, ואחרים הגורסים בלהט שרק עוגות שממולאות בקרם על בסיס אגוזי לוז הן האמת האחת שאין בלתה.
עוד מחלוקת שקורעת משפחות צרפתיות נוגעת לגודל: האם הגלגלים חייבים להיות בגודל אישי, או שמותר להתקין גם גלגלים גדולים (אחרי הכול, יש גם מירוץ קבוצתי) ולפרוס מהם פרוסות אישיות?
וכמו בכל המחלוקות הגדולות בהיסטוריה, גם כאן יש רק דרך אחת להתמודד עם עוקרי ההרים וטוחניהם זה בזה: להסתובב בין מגדניות הרובע הלטיני ולטעום. ולטעום. ולטעום. ובסופו של דבר: האמת תצא לאור. או שלא.
נא להמתין לטעינת התגובות
