ראשי » סגנון ופנאי » אופנה ועיצוב » אופנה

הטובה, הרעה והמכוער

חיננית פולשת לארונות של פיגורות מקומיות ומוצאת את הפריטים שיגרמו לכם לזעזוע קל - מהז'קט המטריד של חנה לסלאו ועד לחולצת מיקי מאוס של יעל גולדמן. פרויקט מיוחד

חנה'לה, ספרי לי בבקשה על הפריט המזעזע ביותר בארונך.
"מדובר בז'קט שקנה לי בני ברוך (הכוונה כמובן לבני בלוך, בעלה לשעבר של לסלאו, ח"א). הוא היה מביא לי כל מיני דברים מוזרים מנסיעות שלו בעולם, ואת זה הוא הביא לי גם בצבע שחור".

אני דווקא הייתי משאילה אותו בכיף.
"לאן תלכי איתו? לפרמיירות עם תאורת פלואורסנט, שמחלקים בהן בורקסים וסלט?".

צודקת, אולי לפורים. מתי לבשת אותו?
"בחיים לא, גם לא כשהייתי קטנה יותר במידותיי. אבל כן הצטלמתי איתו לסדרה בשם 'ללה לנד' בערוץ הילדים. שיחקתי דיווה פריזאית בשם רוז. זו דמות מאוד חזקה וגרוטסקית, לה זה דווקא התאים".

ואיך הגיבה הסביבה כשראתה אותך במפלצת האדומה הזאת?
"קיבלתי תגובות היסטריות מהשחקנים. אל הז'קט צירפתי חולצת ז'אבו, מכנסיים מפריז, צעיף ירוק מכבש מונגולי ותיק של לואי ויטון. עשיתי כניסה וכולם צרחו מרוב היסטריה".

איך היתה ההרגשה להסתובב ככה?
"אי אפשר ללבוש את הז'קט הזה הרבה זמן, גם כי הוא נורא היסטרי וגם כי הוא נורא מחמם".

טוב, אז אני לוקחת אותו ומבטיחה לטפל בו יפה.
"חיננית, אני לא זורקת אותו, הוא מאוד מיוחד. הנה עצה לקוראים שלך: אסור לזרוק פריטים ישנים שהם איכותיים. יש לי בארון שמלות של איב סאן לורן, ג'יאנפרנקו פרה' ולא מעט הוט קוטור מהמאה שעברה שאני לא זורקת. מי יודע, אולי אלך איתן לאיזו פרמיירה. לא פה בארץ כמובן. פה אני אפילו לא יכולה ללכת עם הנעליים של סטיב מאדן שהראיתי לך".

למה אי אפשר ללכת פה עם הדברים האלה?
"אנשים מצפים ממך כשחקן שתהיה גדול מהחיים, גדול מהם, אבל דור השחקנים של היום לובש רק סמרטוטים כמו חולצות טריקו ומכנסי ג'ינס. אני לא מבינה אותם, הלוא הבגדים האלו מוכרים לי במס הכנסה, זה

חלק מההוצאות הלגיטימיות שלך כאיש ציבור. גם התכשיטים ומוצרי הטיפוח מוכרים במס הכנסה. תמיד כששואלים אותי למה אני טורחת להתאפר, אני עונה שאני מחויבת לאסתטיות, ושאצלי זה כבר לגמרי טבעי".

אולי תעירי את כל הקולגות המנומנמות שלך?
"עשו כמוני, תתלבשו לפי מצב הרוח. יש תקופות שבהן אני מרגישה נורא קינקית ואז אני מסוגלת ללבוש את הז'קט הזה ויש תקופות שבהן בא לי להיות טום בוי ואני מתלבשת בצורה גברית".

אז סגרנו שאת נותנת לי את המפלצת האדומה פלאס השוסור האדומות או לא?
"תראי, יש דברים שאני יודעת שלא עולים עליי, אז את מוזמנת לנסות למדוד אותם, ויש דברים שאני נותנת ליורם לוינשטיין (הבעלים של בית הספר למשחק על שמו, ח"א), כדי שימצא להם שימוש בבית הספר שלו. אם את רוצה, אני יכולה לתת לך את הבושם החדש שאנל 5. אני לא משתמשת בו כי הוא קצת דודתי בעיניי".

תארזי לי אותו בבקשה עם התיק של כריסטיאן לקרואה.

כן גברתי, איזו זוועה יש לך להראות לי?
"מכנסי ג'ינס שסבתי זיכרונה לברכה קנתה לי בניינטיז".

לי זה נראה יותר כמו אוסף חורים מאשר מכנסיים.
"בואי נראה, יש להם חור גדול בישבן והרבה חורים מקדימה, הם כבר לא עולים עליי ויש עליהם כתמים שלא יורדים בהרתחה. בקיצור, גם אני מבינה שהם ממש מזעזעים".

או, אני שמחה לשמוע, ועוד ממך. מי גרם לך להבין שהם פשוט שואת אופנה בהתגלמותה?
"הראשונה היתה סבתי, שלא הבינה למה מכנסי ג'ינס של ליוויס עולים כל כך הרבה כסף. כשהיא ראתה אותי לובשת אותם וגילתה שיש בהם חורים, היא כמעט חטפה התקף לב. הבנים, לעומת זאת, מאוד אהבו אותם".

טוב, היית בת 11.­את מוכנה לספר לי משהו שאני לא יודעת על הקטסטרופה הזו?
"שנים מאוחר יותר, כשהייתי בת 16 רציתי ללבוש אותם שוב ונאלצתי לעשות דיאטה חריפה בשביל זה. יום אחד הלכתי איתם לקולנוע, והם פשוט התפוצצו עליי באמצע הסרט".

אז איך הם עדיין שלמים, או לפחות סוג של שלמים?
"תפרתי אותם מיד אחר כך, כי מאוד אהבתי אותם. כאמור, הם מזכרת מסבתא שלי".

היו לך עוד פדיחות עם הדבר הזה?
"ברור, בגיל 11 כשהם עוד היו חדשים, הלכתי איתם למסיבה בראשון לציון והתחילו איתי מלא ערסים בני 13. הם עישנו סיגריות וממש הפחידו אותי".

אז מתי התחלת להבין שמדובר במכנסיים שרק מושכים צרות?
"כבר שנים שאני לא לובשת אותם, גם כי הם לא עולים עליי, ולא משנה איזו דיאטה אעשה, וגם כי הם כבר בגדר מזכרת נוסטלגית".

אז תמסגרי אותם ותתלי אותם על הקיר. אני מקווה שאת לא מתכוונת למסור אותם לאיזו אומללה. תרחמי עליה.
"איך ידעת שאני מוסרת בגדים? בדיוק השבוע עשיתי סדר בארון ומסרתי לנזקקים את הדברים שאני לא לובשת. אין לי בעיה להיפטר מבגדים, כי אני יודעת שיש אנשים שבשבילם זה עניין של חיים או מוות ואני שמחה לעזור, אבל אני בהחלט שוקלת לאמץ את הרעיון של מסגור מכנסי הג'ינס האלה, תודה".

לא, תודה לך. כל דבר שימנע מגע של אלו עם גוף אנושי הוא מצווה מבחינתי. גם לנזקקים יש גבולות.

כן, יעלי, בואי נעבור על החולצות העלובות שלך. מה יש לנו פה?
"יש לי חולצות שעוברות בירושה במשפחה שלי. זו של אחותי הגדולה, והיא רכשה אותה בדיסנילנד ב-1988".

כל מה שאני רואה זה צבע דהוי, אינספור כביסות וכתמים שלעולם לא יירדו.
"אני מבינה שהיא לא אטרקטיבית, אבל אוהבי וינטג' מאוד יחבבו אותה".

הצחקת אותי.
"למה, בגלל שהיא קטנה מדי?".

זו לא הבעיה, מתוקה שלי.
"אז למה? בגלל ההדפס של מיקי מאוס, בגלל השרוולים האדומים או בגלל שלבשתי אותה כל הזמן כשהייתי בכיתה ד'?".

לא צחקו עלייך שאת חורשת עליה כאילו נגמרו הבוטיקים בקריית אונו?
"חיננית, אני לא גדלתי על מותגים. הייתי מקבלת הרבה בגדים מהמשפחה שלי בארצות הברית. הייתי טום בוי והדברים האלה לא עניינו אותי".

אם כן, זה לא ממש יפריע לך שאשליך אותה לפח האשפה, כן?
"אין סיכוי. היא שוכבת אצלי מאחורי הארון בשקית. אני כבר לא לובשת אותה, אבל היא מזכירה לי את הילדות ואת כל מה שעברתי בחיים כשלבשתי אותה".

קדימה, אני רוצה סיפורים.
"בילדותי תמיד הסתובבתי עם תלבושת אחידה של בית הספר, וכשרציתי להרגיש רעננה הייתי מחליפה לטי שירט הזאת. לבשתי אותה גם בסופי שבוע, בחגים ובמסיבות כיתה. היא גרמה לי אושר רב, גם בגלל הדמות של מיקי מאוס וגם בגלל הכיתוב באנגלית מאחור. היה לי מאוד כיף ללבוש אותה".

יש לך גם דברים מהגן שאת עדיין לובשת?
"יש לי חולצה מבית ספר יסודי, שפעם בכמה זמן אני לובשת אותה. זו חולצת פולו סגולה עם פסים. היא עדיין יפהפייה".

אני זוכרת אותה. הלכת איתה פעם לאיזה איוונט וירדתי עלייך במדור.
"אני אוהבת את המדור שלך. את נותנת ביקורת עניינית ומקצועית ואת לא מעליבה עד הנשמה. זה משעשע אותי".

גולדי, לא צריך להתחנף, אני יודעת שאני הורסת. עכשיו, תני לי את הטי שירט הדוחה ואני מבטיחה שלא תראי את שתינו יותר.
"אני לא יכולה לתת לך אותה, היא נוסטלגית עבורי. אולי אני אמסגר אותה בתמונה ואתלה אותה כזיכרון ילדות. אני צריכה לחשוב על זה".

טוב, חשבתי שכבר ראיתי הכול, אבל תסבירי לי בבקשה מה זה הדבר הזה?
"זו שמלה שקניתי לפני חמש שנים בחנות ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב בשם ברנרד".

ממתי סלבס קונים בגדים בקינג ג' ורג'?
"זה היה מזמן. לא באמת הבנתי אז מה אני רוצה. רציתי להיות מיוחדת וזה באמת מה שקרה".

כלומר?
"זו שמלת מיני. תראי איך אני נראית ותחשבי על התגובות שקיבלתי כשלבשתי אותה".

אינני מעוניינת בסיוטים באמצע היום. הספיקו לי אלו שבלילה.
"דווקא קיבלתי גם מחמאות. למה את יורדת עליי ככה? בנים אהבו את זה מאוד".

אלה מהמכולת או אלה מהשוק?
"תמיד כשלבשתי אותה דיברו אליי ברוסית, וכשהייתי לובשת מתחתיה מכנסיים היו מדברים אליי בערבית. זה דווקא עזר לי ללמוד את שתי השפות האלה".

סיפור נורא אקזוטי.
"באמת, ככה למדתי להתחבר לאנשים אחרים. הייתי אז מאוד מפגרת, והשמלה הזאת מזכירה לי איפה הייתי אז ואיפה אני היום. אבל נכון שהיא מתאימה לספונג'ה?".

זהו, שמביך אפילו לנקות איתה רצפות.
"תכל'ס, אני לא זורקת אותה כי אף אחד לא ייקח אותה".

אני מוכנה להעלים לך אותה עכשיו. הוקוס פוקוס והיא לא תהיה כאן.
"אני זוכרת שהיו מסתכלים עליי הרבה כשלבשתי אותה, ועכשיו מהשיחה שלנו אני מבינה שזה בכלל לא היה בגלל הרגליים היפות שלי".

עיניים לך ולא תראי?
"אני בדרך כלל לא לובשת שמלות, למרות שאני נראית בהן נהדר. לא נוח לי בהן. אבל תהיי בטוחה שכשאזכה באשת השנה של הבידור בשנת 2009 אגיע לטקס בשמלה".

אני אהיה שם כדי לתעד את המעמד, תהיי בטוחה. יש לך עוד קטסטרופות, כי יש לי אח להבעיר.
"כשגרתי בקריות נהגתי לרכוש בגדים בעוספיה. הנה, בואי תראי".

מישהו ממחלקת התברואה היה כאן? כי זה ממש אוצר אשפתות בלום.

אלוהים, מאיפה הגרלת את החרפה הזו?
"לפני חמש שנים קיבלתי את החולצה הזאת מחבר טוב שלי בשם איתמר, שהוא בחור קטן מידות ומאוד רזה. נהגנו ללכת ביחד למסיבות טראנס, והוא בדרך כלל לבש אותה. הוא החליט לתת לי אותה כמתנה, כי תמיד פזלתי לכיוון שלה".

ומתי הבנת שהיא, איך לומר זאת בעדינות, אולי הדבר הכי מכוער?
"גם כשפזלתי לכיוונה זה היה בגלל שהיא מכוערת ביופייה, אבל זה ממש לא הפריע לי. היא התאימה לתקופה שבה הייתי משתוללת במסיבות".

האם היו עוד אנשים מלבדי שהתפלצו למראה פיסת הטקסטיל הזו?
"אני לא באמת חושבת שהיא שיא הכיעור. היא פשוט טו מאץ': יותר מדי צבעים, יותר מדי טקסטורות. בואי נסגור על 'קצת מכוערת'".

קצת? יש לי אלרגיה, על מה את מדברת.
"לא תצליחי לשנות את דעתי. גם כשלבשתי אותה לעבודה עם מכנסי ג'ינס אנשים לא קיבלו ממנה פריחה כמוך. מצד שני, אנשים לא תמיד כנים, ובכל מקרה ממני לא מצפים לדפוק הופעה. דווקא כשאני משקיעה אני חוטפת הערות שליליות".

תסבירי לי בבקשה איך עוד לא שפכת עליה נפט בטעות והדלקת גפרור?
"כי קיבלתי אותה במתנה מחבר יקר. לא ראיתי אותו הרבה זמן והיא מזכירה לי אותו ואת התקופה שבילינו יחד".

תודי שבסתר לבך את מתכננת ללבוש את הגריזלדה הזאת שוב.
"יכול להיות שאני אלבש אותה, למרות שזה באמת לא הסגנון שלי. אולי הסטייל הזה יחזור לאופנה יום אחד, ואז יהיה לה שימוש".

תקשיבי לי מתוקה, לא ברור לי למה אבל אני באמת מחבבת אותך, ולכן אני מבקשת שתחזירי את האיתמר הזה לחייך ושזאתי, גריזלדה, תתחפף מפה. ברור?

קדימה אוולין, שואו מי דה סמרטוטים.
"באמת שאין לי סמרטוטים או דברים מזעזעים. הדבר הכי מזעזע אצלי זה מקרה עצוב של חולצה שאני אוהבת וכבר לא יכולה ללבוש אותה".

למה, כי היא לא בצבע סגול עם חגורת מותן?
"תירגעי, זו חולצה שקניתי לפני שנתיים. היא חולצה ורדרדה ומהממת עם ז'אבו, כמו שאת רואה, אבל אני לא יכולה ללבוש אותה כי היא לא נסגרת עליי".

אז למה קנית את המרושעת הזאת שגורמת לך להתייפח על גזרתך שאבדה?
"לבשתי אותה פעם אחת, ואולי בגלל הניקוי היבש היא התכווצה, וכעת היא לא נסגרת עליי. אבל תסמכי עליי, אני אמצא לה סידור ואהפוך אותה לשמישה. אולי אני אתפור לה את קו הכפתורים ואהפוך אותה לטי שירט, או שאוסיף לה פאנל בתפרי צד וארחיב אותה לגודלה המקורי".

יאללה, תעיפי אותה לקייט מוס, עליה זה בטח יעלה.
"כמו שאמרתי, לבשתי אותה רק פעם אחת, כשהתארחתי בתוכנית של נטליה וויטולביץ' בערוץ הרוסי, וכל הרוסים בערוץ אמרו שהיא מהממת".

תביאי לי אותה ואני אעשה ממנה אחלה גרביים.
"לא רוצה, אני לא זורקת אותה, אני חייבת לעשות ממנה משהו. בכל פעם שאני אוספת בגדים לויצו אני רוצה לתרום אותה, אבל בסוף אני תמיד שולפת אותה בחזרה מהשקית. פעם אחת אפילו מסרתי אותה, אבל אחרי כמה זמן חזרתי לויצו והפכתי להם את כל החנות, עד שמצאתי אותה ולקחתי אותה בחזרה".

את מודעת לזה שאת קצת משוגעת?
"אני מרוקאית עקשנית, שחובבת בגדים, במיוחד אם הם נוסטלגיים. אני משמרת אותם. אני לא מאלו שמקלקלות בגדים, אבל אם זה קורה אני נפרדת מהם".

אז למה את מחכה? אני בטוח שיש איזו ילדה בת שש שתשמח ללבוש אותה.
"את צודקת. אני גם מאמינה בעניין הקארמה, שצריך לפנות דברים שאת לא לובשת יותר לאחרים, כדי שיגיעו אלייך כאלו חדשים. לכן אני תמיד מרעננת את הארון שלי. יש לי ארון מאוד מורכב, יושבות שם 200 נשים".

200 פועלות קטנות שמעיפות את העש מהבגדים?
"לא, חיננית, מה יש לך היום, הכול בסדר איתך, אולי את רעבה? התכוונתי שכל הבגדים שלי הם בגדי וינטג' שנלבשו על ידי מאות נשים. לכל אחת מהן יש סיפור משלה וזה מקרין על הבגד. בגלל זה אני גם מאוד אוהבת בגדי וינטג'. כשאת לובשת אותם את מרגישה כאילו נכנסת לחייה של מישהי אחרת".

סליחה שאני קוטעת אותך, אבל מה זה המגפיים השפיציים האלה?
"קניתי אותם בקינג ג'ורג'. אלו מגפי שפיץ מאוד חזקים. התעלפתי כשראיתי אותם, אבל היום הם נראים לי מוגזמים מדי הם גם שפיציים מדי וגם אדומים מדי".

וגם מזעזעים מדי.
"הם לא מזעזעים, הם פשוט מאוד דומיננטיים. לא נעלתי אותם אף פעם, הם פשוט יושבים לי נהדר במסדר הנעליים שלי - מוסיפים לו צבע ונוכחות".

גם אני מאוד צבעונית ועם הרבה נוכחות. אולי אוכל לעבור לגור פה? שכר הדירה בעיר נהיה בלתי הגיוני ואני מחפשת בית חדש תמורת קרדיט.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...