מדריך KISS
אמנם הסילבסטר מאחורינו, אבל בשביל רומנטיקה לא צריך תאריך. כתבות מגזין "את" מביאות לכם את המקומות הכי מדהימים בעולם להתנשק בהם
בקצהו המערבי של האי הקאריבי ג'מייקה שוכנת נגריל, עיירת הנופש היפהפייה והמתוירת ביותר באי, ולא קשה להבין מדוע: החול לבן ובתולי, המים צלולים, נעימים ושקטים, ואפילו הבנייה בסמוך לחוף (בעיקר של מלונות ומסעדות) היא נמוכה ומשתלבת להפליא בצמחייה הטרופית השופעת.
לנגריל הגענו אני ובן זוגי אחרי ששמענו שזה המקום למסיבות החוף השוות ביותר, עם מוזיקת רגאיי כיפית או דאנסהול סקסי ומיוזע. אחרי דרך חתחתים שכללה שיט בסירה מעיירת חוף דרומית, שחייה עם קרוקודילים ב"נהר השחור" ונסיעה במונית שבכל ארץ מערבית אחרת הייתה מסתיימת בתאונה קטלנית, הגענו לעיירה.
לאורך החוף של נגריל ממוקמים
כסף לשירות של חמישה כוכבים לא היה לנו, אבל היה לנו את החוף כמפלט. יותר נכון, עשרה קילומטרים של רצועת חוף אלוהית - מספיק מרחב כדי למצוא בו פינה שקטה, להשתרע על הלונגי (אפילו טופלס, באזורים המותרים!), להשתכר מרום ג'מייקני, להתמסטל מנשיקות ולחזות בשקיעות הכי יפות שיש בעולם.
לא רק בגלל הנשיקה הצרפתית, צרפת היא אכן אבן שואבת להתנשקויות בלתי פוסקות. אם לספור את כמות הנשיקות שקיבלתי מבן זוגי במחוזות צרפת (אלו האמיתיות, לא הנקירות היומיומיות שעושות את שגרת יומנו), הרי היא שקולה לזו שקיבלתי ממנו כאן בארץ הקודש, בה אנחנו מבלים הרבה יותר זמן.
Bidart הוא הכפר הנשקני ביותר שתוכלו למצוא כדי להעביר את יומכם בליפופי לשון: פיסת ים ארוכה שאליה מגיעים גולשים מרחבי העולם (כבר עושה חשק!) בגלל הגלים הגבוהים, מסעדה קטנה ומדהימה בשם "אוגוסט", שמגישה בצהריים ובערב דיל של שלוש מנות צרפתיות מעולות בעשרה יורו לאדם (ועוד יורו אחד לסנגרייה משובחת, תמריץ נאה לנשיקות שאחרי), מלון קטן עם נוף לים והרבה אדים על החלון ואוויר צח של דרום צרפת, פלוס נופים נפלאים מכל עבר.
אם יש משהו נוסף שאתם צריכים בשביל להיכנס לאווירה רומנטית (שופינג? רומנטי?) סביר שתמצאו אותו בביאריץ או בסאן ז'אן דה לוז הסמוכות. אל תאשימו אותנו כשכבר יכאב לכם הפה.
מה לעזאזל תכניס בחורה תחת הטייטל "הנשיקה במקום הכי רומנטי"? ומדוע אחיה את חיי תחת כותרות של ערוץ הבידור? שמץ המרדנות שנותר בלבי המזקין זועק - ומצד שני, אותו אזור שמת על "עקרות בית נואשות" ומוציא 199 שקל על מסקרה גובר על קודמו בלהט: מזלכן שהייתי עכשיו בסין! היה מה-זה רומנטי!
ואם לדייק, יותר מסין, הערב האחרון שבילינו בהונג קונג לפני הטיסה לארץ צפן בקפליו נשיקה שזכורה לי והכילה בחובה הכל - את כל מה שאנחנו, לפחות כרגע, לפחות בדמיוני רווי סרטי הנעורים.
היה זה ליל כל הקדושים. פה ושם נראה ילדון בתחפושת לא בטיחותית, והסתובבו גם ראשי דלעת מפחידים שחילקו פלאיירים. החלטנו לעשות פיקניק על גשר - עם פירות, הטריים והמשובחים ביותר שנתקלתי בהם, ובקבוק שמפניה ("אני אקח בקבוק מהשמפניה הזולה ביותר שלכם, תודה רבה!") - ולהסתכל על הכמות השערורייתית של האורות מלמעלה.
כילינו את השמפניה, וצעדנו מבסוטים לקנות עוד בקבוקונים קטנים ואישיים ולהיכנס לסרט אימה, כזה שפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר. באולם הצטמררו משני צדינו בני נוער מלוכסנים, שהשתינו תה ירוק במכנסיים היקרים מרוב פחד.
סיבוב קצר למזח כדי להימנע מחלומות רעים בהמשך אומנם הפעיל את תאורת הרומנטיקה על מהלך הערב, אך מצד שני עלה לנו בהתנפצות בקבוקון שמפניה. היה רק דבר אחד לעשות - ללכת ולתור אחר עוד בקבוקונים של הזהב הגולמי. ואז, בסיבוב העשירי סביב אותו רחוב, אני נכנסתי לסופר הנראה זהה לכל אחד אחר, ונערי נעלם סביב פינת הרחוב. רגע חרדה שיכול להיות רק בארץ זרה.
שיכורים, סמוקים ומבוהלים מעט נתקלנו זה בזה בחוץ תחת אור שלטי הניאון - בידיי בקבוק השמפניה הזערורי האחרון שנותר אחרינו על האי, ואריזת שוקולדים בצורות האלווין מפחידות. בידיו "ווג" סיני חדש ומהמם אותו חיפשתי, שאליו צורפה חינם מהדורה מיוחדת של התיקים והנעליים החשובים ביותר של כל הזמנים (!).
נשיקה של סרט אימה, חליפת מתנות שמוכיחות אהבת אמת, שפתיים בטעם שמפניה ופירות, ילדים במסיכות, שלטים בסינית, אנשים שבוהים בך, ותחושה פטאליסטית שמחר חוזרים הביתה. ואף כותרת שריח "אנטרטיינמנט ויקלי" נודף ממנה לא תהפוך את זה למשהו אחר.
מתברר שלא צריך להיות מסטולים באמסטרדם כדי ליהנות מהנשיקה הכי סוערת בעולם. מספיק לבקר ב"Six Flag", האמא של הלונה פארקים, השוכן בעיר. ה"Six Flag" הוא אחד המקומות הכי מרגשים שיש, עם קולקציית מתקנים שמבטיחה דופק גבוה, אדרנלין ומעט מאוד תחושת גרביטציה. כך שמי ששואף לנשיקה מלאת להט ושמחת חיים - חיפושיו הסתיימו.
היינו בני 27, בעלי לב אוהב אך לא חלש, והחלטנו לנסות להביא אותה בצרפתית - דווקא בהולנד. ואם כבר בהפוך על הפוך, אז שיהיה גם בהפוכה, במעלה רכבת ההרים הכי מפחידה עלי אדמות. עלינו על רכבת הרים שעולה, יורדת ומסתובבת סביב עצמה, והכל כמובן במהירות שמשאירה אותך עם הלשון בחוץ.
במקרה שלנו, ניסינו דווקא להשאיר אותה בפנים. כולם סביבנו צרחו עד השמים, וכן, גם אני צרחתי בלי חשבון, בעיקר בגלל הפדיחה - כי בזמן הנשיקה נשכתי לו את הלשון.
נפל בחלקי להתגורר במזרח ברלין, בשכונת פרנצלאורברג האופנתית, בגבול עם שכונת וודינג. מדובר בנקודה לא אטרקטיבית מבחינה תיירותית, ואם אתם לא גרים כאן - אין לכם מה לחפש כאן. כאן זה לא צ'ק פוינט צ'ארלי. זהו המזרח למתקדמים. כאן המזרח הוא מזרח באמת, עם רוח סיבירית שמנשבת בעצמות.
במרחק צעד מביתי מצוי המקום בו החלה המהפכה - המקום בו ניצבה תחנת הבידוק המבעיתה "בונאולמרשטרסה" (שמוכרת לכם אולי מהסרט "חיים של אחרים"). כאן נפתחה חומת ברלין לראשונה, ב-10 בנובמבר 1989. כאן ההמון קבע מציאות חדשה. כאן יוצא לי לצעוד כל יום ולהבין למה אני קשורה כל כך לעיר הזו. אין יום שאני מתעוררת בו ולא חושבת על איך היה לגור כאן בזמן השטאזי.
במקום בו ניצבה התחנה עומד לו כיום גשר המכונה "בוסה ברוקה", ובתרגום לעברית - "הגשר הרשע". וילהלם בוסה ("רשע" בגרמנית), פעיל נגד התנועה הנאצית, הוצא שם להורג בשנת 1948. השמועה גורסת שלא מעט אנשים קפצו מהגשר אל מותם בימי המשטר הקומוניסטי, בעיקר עקב הייאוש מהשלטון. היום אפשר להביט ממנו על הרכבות היוצאות מתחנת הרכבת אסבאן בונאולמרשטרסה, ובלילה ניתן לראות ממנו את נופה המרהיב של ברלין - מזרח ומערב פרוסים יחדיו, בתאורה מיוחדת.
עד כמה שלחלקכם זה ייראה קצת מורבידי, אומר ואגיד: להתנשק היכן שההיסטוריה הותירה חותם זה אלטרנטיבה מעולה, במיוחד אחרי שאתם קוראים את "אדם בן כלב" של יורם קניוק. ככה אני אוהבת את הקיום הדיכאוני שלי - עסיסי, אוהב ומחבק ובעל משמעות. ואם כבר ליפול למרה שחורה, אז שיהיה לזה לפחות צידוק היסטורי. הגשר הזה, שעומד בגאון ומשקיף אל עברו ועתידו, נראה לי מקום מאוד משמעותי ומרגש להתחיל בו את השנה האזרחית החדשה.
ההחלטה לנסוע להוואי הגיעה במפתיע. דודה שלי, שעובדת בדלתא, הציעה לי ולחבר דאז כרטיס טיסה חינם לאיזשהו יעד לבחירתנו ברחבי העולם. מה שהסתמן בתחילה כחלום שהתגשם הפך עד מהרה למפח נפש והתלקח לריב נוראי.
בעוד אני מושכת אל עבר האזוטרי והאקזוטי (טימבקטו למשל), המשיך החבר להתעקש על מקומות מערביים ומהוגנים כמו מלבורן, אוסטרליה. המצב הלך והסלים, עד שאחר צהריים אחד חזרה דודתי מהעבודה, זרקה על השולחן זוג כרטיסי טיסה ואמרה: "זהו, הוואי. ותשתקו כבר, אתם עושים לי כאב ראש".
כעבור יומיים נחתנו במאווי - אחד משלושת האיים של הוואי, המקום הכי יפה בעולם וגם המכה של גולשי הגלים. יש שם הכל: ג'ונגלים יפהפיים, שדות של קני סוכר מוריקים, חופים מדהימים עם חולות לבה שחורים ואדומים, והר געש אחד עם שם מצחיק - האלהאקלה.
מרגע שהגענו התחלנו להתכונן למבצע העלייה להאלהאקלה (קצת נשמע כמו "עלייה קלה", אבל זה ממש לא). קמנו ב-2:00, הכנו סנדוויצ'ים, והתחלנו את הטיפוס הארוך בכביש צר שהתפתל מעלה מעלה בעלטה מוחלטת. החנינו את האוטו, ויחד עם קומץ יפנים טיפסנו לנקודה הגבוהה ביותר בהר, והמתנו.
היה קור כלבים, ואז זה התחיל. בהתחלה הופיע פס קטן וזוהר של אור. הפס הקטן הלך והתרחב וצבע את השמים השחורים בגוונים של ורוד, כתום וסגול. הבוקר האיר, עמדנו מעל העננים על פסגת הר הגעש, במקום הכי רחוק בעולם, והתנשקנו.
אני מאמינה גדולה בסמלים. עד כמה שזה נשמע פרימיטיבי או ילדותי - אבל ככזאת, פעם בשנה, בערב הסילבסטר, אני נתקפת בחרדת הנשיקה. אני מאמינה שנשיקת הסילבסטר תקבע את עתידי לשנה החדשה שתתחיל בעקבותיה. אני אבחר תמיד את הלוקיישן המדויק עם הפרטנר הנכון, וב-12 בלילה, כששפתותינו ייפגשו בלהט, אני אעצום את העיניים ואבקש את המשאלה שלי לשנה החדשה.
וזה עובד. כבר 34 שנה שזה עובד. לא שבגיל שנתיים מצאתי קטין עם חיתול לבצע בו את זממי, אבל כבר מגיל העשרה המוקדם הקפדתי לבצע את המשימה כהלכתה.
בצפון הודו יש כפר קטן, כמה עשרות קילומטרים ממנאלי, שהתושבים המקומיים קוראים לו קלגה. מדובר בעשר משפחות שגרות להן על הר עם דרך גישה אחת, שאין בה מעבר לא למכוניות ולא לאופנועים. כדי להגיע לכפר צריך לצאת לטראק של ארבע שעות (תלוי בקצב הטיפוס שלכם), שכולל הרבה בוץ, המון נוף והרבה שיעולים לאלה בינינו שמעשנים קופסת סיגריות ביום.
אני לא מאמינה בכל הקשקשת על רוחניות, אבל כשהגעתי לכפר והרגשתי כאילו נחתי בטעות לתוך סט הצילומים של "היידי בת ההרים" בדיבוב הודי אורגינלי, משהו בי נשבר. בקצה ההר, מיד אחרי שעוברים את בקתת העץ השלישית ופונים שמאלה בשביל, מגיעים למעין קרחת יער קטנה
ומושלמת, שהיא חלקת האלוהים האמיתית. כזאת שאת עוצמת בה את העיניים ופתאום מבינה את כל מה שצריך להבין. אם זה לא המקום המושלם לנשיקת סילבסטר אמיתית, אני לא יודעת מה כן.
נא להמתין לטעינת התגובות
