לנגד עיניים מערביות
ככל שבעולם רק הולכות ומתרבות הסערות סביב כיסויי הראש והגוף המוסלמיים, זוכים פריטים אלה לעדנה בעולם האופנה. משאנל דרך חוסיין שאלאיין ועד לדולצ'ה וגבאנה, קשה למצוא כיום בית אופנה שלא משווק חיג'אב ללקוחות מוסלמיות. מבולבלים? גם אנחנו
הניקאב, שמלה שחורה המכסה את הגוף מהראש ועד כפות הרגליים, למעט צוהר סביב העיניים, שכיחה בקרב אוכלוסיות מוסלמיות דתיות בסעודיה ובמצרים, וכן בקרב הקהילה הבדואית.
המרצה ביקשה מהסטודנטית להסיר את הרעלה, וכשזו סירבה, ציינה בפניה המרצה כי לבישת ניקאב היא דיכוי והוציאה אותה מן הכיתה. בריאיון לרדיו דרום הוסיפה ד"ר תמרי כי "לא יכולים להתקיים יחסי מורה-תלמידה, כל עוד אחת מהן מסתירה את פניה במין שק".
במכתב תגובה ששלח נשיא המכללה, פרופ' זאב צחור, לח"כ אברהים צרצור מסיעת רע"ם תע"ל, יושב ראש הפלג הדרומי של התנועה האיסלאמית, שפנה אליו לאחר המקרה, ציין צחור כי "מדובר במרצה בעלת מודעות חברתית ערה, המוכרת היטב בנגב בזכות פעילותה לטובת המגזר הערבי-בדואי".
מספר ימים מאוחר יותר התרחש אירוע דומה. הפעם היתה זו סטודנטית ערבייה תושבת באקה אל-ערביה, מהחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, שהתבקשה לעזוב את המוסד הסיעודי "משען - נאות אפקה", אליו נשלחה על ידי האוניברסיטה להכשרה מקצועית, לאחר שסירבה להסיר את החיג'אב (כיסוי ראש המסתיר את השיער והצוואר) שלראשה.
טענת המוסד היתה כי כיסוי הראש של הסטודנטית עלול להפריע לדיירי המקום. "אנו רואים בהתבטאויות אלו החרפה והסלמה של המשך הגזענות נגד הסטודנטים הפלשתינים במוסדות להשכלה גבוהה בישראל, ומוחים על כך בכל תוקף ועוז", כתב ראמי נאשף מ"ההתאחדות הארצית של הסטודנטים הערבים" במכתב ששיגר אל נשיא אוניברסיטת תל אביב, פרופ' צבי גליל.
במקביל, קיימו הסטודנטים הערבים הפגנה גדולה באוניברסיטה, אשר זכתה לסיקור תקשורתי נרחב. לדברי רוזין בשאראת, פעילה בוועד הסטודנטים הערבים, האוניברסיטה אומנם החליפה לסטודנטית את מקום ההתמחות, אך הטיפול בתקרית היה נקודתי בלבד. "הרעיון שעמד בבסיס ההפגנה היה למחות נגד הגזענות ולמנוע את הישנותם של מקרים מסוג זה", הוסיפה בשיחת טלפון.
האירועים הללו הם ביטוי ראשון בישראל לפולמוס שהתעורר בשנים האחרונות בעולם המערבי ובאירופה בפרט, סביב כיסוי הראש הנשי מוסלמי. הדרמה המתחוללת בשנים האחרונות סביב הרעלות מסעירה סופרים, אמנים, מעצבי אופנה וחוקרים מתחום המגדר והפוסט-קולוניאליזם.
אביזר האופנה הכי טעון חברתית, פוליטית ודתית זוכה מאז נפילת מגדלי התאומים בספטמבר 2001 לייצוג נרחב בשיח הציבורי, אם בשל הרתיעה ממנו ואם לאור השימוש בו ככלי להגדרת זהות ואף להעצמה נשית.
השסע הצרפתי אחד הגורמים המרכזיים שעוררו את הדיון הציבורי סביב הרעלה הוא "חוק הרעלות", אשר מאז חוקק בצרפת ב-14 במרס 2004, נחלק העולם למצדדים בחוק ולמתנגדים לו. "חוק הרעלות" או בשמו הרשמי, חוק מספר 228-2004," איסור
החוק קובע כי במדינה בה הופרדה הדת מן המדינה כבר בשנת 1905, חל איסור על תלמידים להופיע במוסדות החינוך הממלכתיים כשהם עוטים על עצמם סמלים דתיים - כיסויי ראש לנשים מוסלמיות, כיפה לנערים יהודים, טורבן לתלמידים סיקים וכן צלבים גדולים. סמלים מוצנעים כמו מגן דוד קטן או צלב זעיר אושרו לענידה.
במדינה כצרפת, בה על פי ההערכות חיים כחמישה מיליון מוסלמים, אשר למעלה מ-70 אחוז מהם מגדירים עצמם כמאמינים, "חוק הרעלות" עורר קול נפץ אדיר. תומכי החוק טענו כי הרעלה היא כלי לדיכוי האישה המוסלמית, המתנגדים ראו בה דווקא אביזר משחרר, והבולווארדים של פריז ידעו הפגנות בעד ונגד, אשר הציתו את דעת הקהל העולמית.
לימודיהן של עשרות בנות הופסקו בעקבות סירובן להסיר את הרעלה, ואלפי בנות אחרות הורידו מעל ראשן את החיג'אב בכניסה לבתי הספר. בכתבתו של עמירם ברקת מיולי 2005 בהארץ, " הרפובליקה החמישית נגד הרעלה. מאזן ביניים", המסכמת את שנת הלימודים הראשונה מאז חוקק "חוק הרעלות" בצרפת, מובאים דבריו של ז'אן פייר דובואה, נשיא הליגה לזכויות אדם בצרפת, הרואה ב"חוק הרעלות" ביטוי להתנשאות כלפי המהגרים המוסלמים.
"לחיג'אב תפקיד חשוב בחברה המסורתית של המהגרים. הוא מבטא רצון להגן על הנשים, לא לחשוף אותן ליצרים הגבריים", אמר דובואה והוסיף כי הצרפתים אינם מוכנים לקבל את האפשרות שישנן נשים שבוחרות בחיג'אב מרצונן החופשי.
מנגד, ארגוני שמאל של צעירות מוסלמיות פמיניסטיות באירופה, כמו הארגון "לא זונות ולא שפחות", תמכו בחוק. לדברי מזכ"ל הארגון דאז, עבדי מוחמד, חוק הרעלות הוא ערובה לביטחונן של הנשים ולחירותן, ובזכותו המודעות לזכויות נשים בחברה המוסלמית גדלה פי עשרה.
במאמרו "בין העלה לרעלה - פרדוקס החופש בלבוש", מסביר פרופ' דן עמיר מאוניברסיטת תל אביב כי חובת כיסוי האישה באיסלאם נלמדה מפסוקים בקוראן: "פסקה המצוטטת רבות כמקור לעניין זה היא:'הנביא, קרא לנשותיך, בנותיך ונשות כל המאמינים האדוקים להתכסות היטב בבגדיהן. כך יאה יותר, כך יכירון ולא יעוללו להן כל רע'. הפירוש המחמיר, הכולל את כיסוי הראש, השתלט בערך במאה העשירית. אז נקבעו שבע הדיברות ללבוש האישה המוסלמית:
"א. אסור שייראה אף חלק מגופה, פרט לפנים ולכפות הידיים. ב. הבגד שהיא לובשת חייב להיות רפוי כך שלא יהיה ניתן להבחין בצורת גופה. ג. בד הבגד חייב להיות עבה כך שלא יהיה ניתן להבחין דרכו לא בצבע העור ולא בצללית הגוף. ד. אסור שהבגד יבלוט בצבעו או בהידורו וימשוך תשומת לב. ה. אסור לאישה ללבוש בגדי גבר. ו. אסור עליה ללבוש מלבוש כופרים. ז. בגד האישה צריך להיות צנוע, אבל לא בלוי ומעורר רחמים".
מנגד , הסוציולוגית הצרפתייה ליילה באבס טוענת בספרה "הסרת הלוט מעל הרעלה" (Le Voile Demistifie) כי הרעלה אינה נובעת מהציווי המוסלמי, אלא מתוך פחד מפני כוחן של נשים ומהאמונה התפלה שהן מכשפות בקסמן הארוטי. לדברי באבס, החל מהמאה העשירית לספירה אומצה אמונה זו על ידי הגברים המוסלמים, שהתייחסו אל האישה כאל כלי שרת האמור לספק את צורכיהם וכפו עליה את הרעלה.
אולם אותו פריט לבוש שמקורותיו נעוצים בהיסטוריה המוסלמית העתיקה, הפך ברבות השנים לכלי של העצמה, המאפשר לנשים מוסלמיות לבטא אמירה פוליטית.
לדברי כתב מעריב לענייני ערבים, ג'קי חוגי, מאז אסון התאומים בניו יורק נשים ערביות רבות, אפילו חילוניות, הרגישו שהתרבות שלהן נרדפת ובחרו לחבוש חיג'אב כאות לסולידריות. כדוגמה לכך, הוא מביא את מגישת הטלוויזיה האלג'ירית חדיג'ה בן-קנה מ"אל ג'זירה", אשר הפכה דמות לחיקוי עבור נשים ערביות רבות לאחר שהחלה לחבוש חיג'אב.
כך עשתה גם השחקנית המצרייה חנאן תורק, אשר בחרה לחבוש חיג'אב בניגוד להוראת רשות השידור המצרית. "זהו לא סמל לפונדמנטליזם מוסלמי העולה עלינו לכלותנו", מרגיע חוגי, "אלא סמל חברתי שאומר: רבותיי, אני יותר שמרנית ממה שהייתי ואני משתייכת לציוויליזציה האיסלאמית. זה לא אומר שאני תומכת בבן לאדן או באחמדיניג'אד".
מאפייני הלבוש המסורתיים של הנשים המוסלמיות, ובהם גם כיסויי הראש, משתנים בין זרמים שונים באיסלאם ונבדלים זה מזה במידת הכיסוי שלהם. החיג'אב הוא כיסוי ראש העוטף את השיער והצוואר והוא נפוץ בכל העולם, ואילו השאיילה היא מטפחת הנכרכת סביב הראש והכתפיים וחושפת את הצוואר, והיא פופולרית במדינות המפרץ הפרסי.
בניגוד אליהם, הניקאב, הבורקע והצ'אדור הם מעין גלימות המכסות את הראש והגוף ונלבשות מעל מערכות הלבוש הרגילות. הניקאב מכסה את גוף האישה מהראש ועד כפות הרגליים, צבעו שחור והוא חושף רק את העיניים; הבורקע, אשר צבעו סגלגל והוא נפוץ באפגניסטן הטליבאנית, מצויד ברשת המכסה גם את העיניים ומגבילה את שדה הראייה, ואילו הצ'אדור הפופולרי באיראן, עוטף את הראש והגוף, אך חושף את הפנים.
לשאלה כיצד הופכים פריטי הלבוש הדכאניים לכלי משחרר בידי נשים מוסלמיות, ישנן לא מעט תשובות. אחת מהן היא זו של תיאורטיקנית האופנה והמרצה לתרבות צרפת, ד"ר שושנה מרזל מהאקדמיה לאמנות "בצלאל" ומאוניברסיטת בר-אילן, שמספרת כי נשים רבות שתמכו במהפכה האיסלאמית שהתקיימה באיראן בשנת 1979, טענו כי הצ'אדור שחרר אותן מהחובה להתיישר לפי צווי האופנה או להשקיע בטיפוח, משום שהפך את העיסוק בכך ללא רלוונטי.
גם ד"ר הנרייט דהאן כלב, ראש התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן גוריון ופעילה מזרחית פמיניסטית, רואה בכיסוי הראש המוסלמי פריט משחרר. לדבריה, באופן פרדוקסלי, כיסוי הראש אפשר את עצמאותן של נשים. כדוגמה לכך, היא מביאה את קהילת הנשים הבדואיות, אשר בשנים האחרונות יוצאות יותר ויותר לרכוש השכלה במוסדות אקדמיים.
"הן מבטיחות לאביהן ללבוש חיג'אב ולהתחתן, ובתמורה זוכות ללימודים", היא מסבירה. "יש לנשים אלו חלון הזדמנויות - הן תומכות בהתמסרות למה שנראה לנו במערב כדיכוי, אך מקבלות בתמורה אפשרויות חופש אחרות. במילים אחרות, מנגנון הדיכוי הפך מקור למיקוח, באמצעותו הן רוכשות דברים אחרים, כמו השכלה למשל".
מקומן של הרעלות לא נפקד גם מהשיח האמנותי. האמנית הצרפתייה ממוצא מרוקאי מאג'ידה קאטארי מאתגרת בעבודותיה את המשמעויות המובנות מאליהן של הרעלה.
תערוכתה (VIP (Voile Islamic Parisien שהוצגה ביולי 2004 ב"בית הספר לאמנויות" בפריז, בעקבות "חוק הרעלות", כללה תצוגת אופנה בה צעדו על המסלול גברים ונשים עטויים רעלות. בנוסף, לבשו צ'אדורים שחורים שנשאו את הכתובת "Tchador J'adore", המרפררת לסלוגן שעיטר את כל הפריטים של דיור באביב-קיץ 2003.
כמו כן, הוצגו רעלות משיפון שנשאו את הלוגו VIP הדומה ללוגו LV של לואי ויטון, כשהסמלים הקטנים המאפיינים את מותג היוקרה הומרו בסמלים איסלאמיים זעירים. בשל המהומות שליוו את "חוק הרעלות", נמנעו מארחי התערוכה מלשלוח הזמנות, כדי שלא להוסיף שמן למדורה.
מיכה שמחון, צלם אמן וסוציולוג, שתערוכת היחיד שלו "עטויות" (אוצרת: שולה קשת) מוצגת עד סוף חודש ינואר בבית "אחותי" בתל אביב, רואה ברעלות כלי משחרר עבור נשים, אם כי בצורה קצת אחרת. לדבריו, המשוואה "כיסוי שווה דיכוי" היא אמירה פשטנית, ויש יותר מדרך אחת להביע פמיניזם.
בתערוכה מציג שמחון תצלומי דיוקן של נשים מוסלמיות ויהודיות עטויות כיסויי ראש, וכן עבודת וידיאו בת שבע דקות, בה הוא נראה כאישה מוסלמית עטויה בניקאב על חוף הים בתל אביב. לדבריו, הרעיון לעבודה התגבש אצלו בעת ביקור בקהיר עם אשתו, במאית הקולנוע סיגלית בנאי.
"בביקור האחרון קרה לי משהו ששינה אצלי את כל המבט על נשים מוסלמיות", הוא מספר. "בזמן שהלכתי ברחוב, הרגשתי שמישהו מביט בי ואז קלטתי זוג עיניים מסתכלות עליי מבעד לחריץ של ניקאב. הרגשתי עירום. כאילו שאותה אישה הפכה את ה'פיפ שואו' על פניו. באותו רגע הבנתי שיש פה היפוך יחסי כוח בתחום הגוף: הגבר הופך לחשוף והאישה למוגנת. מצד שני, אני לרגע לא מנסה לומר שאין גברים מדכאים או אנשים שמנצלים את הדת כדי לדכא".
לצורך עבודתו החל שמחון בחיפוש אחר נשים יהודיות ומוסלמיות עצמאיות וחופשיות, אשר בחרו להתכסות מרצונן החופשי ולא מתוך תפיסה פטריארכלית. "בחרתי להקביל בין נשים יהודיות למוסלמיות כיוון שבשני המקרים מדובר בציווי דתי ולא תרבותי", מסביר שמחון.
גם האמנית שרון טל התעטפה בלבוש מוסלמי כדי לחקור את הזהות הנשית-ערבית-פמיניסטית. בזוג עבודות הווידיאו שלה מהסדרה "מן עיניה לתנין" (בתרגום חופשי: גם את שתי עיניי אתן לך - כפי שנהגה לומר לה סבתה המצרית), שהוצגו בינואר (200 בגלריה לאמנות של קיבוץ בארי, היא מצולמת לבושה צ'אדור מסורתי. בעבודה אחת היא בונה חומה עשויה גפרורים ובשנייה היא ממלאת את הסדקים בבית בבצק אותו התקינה קודם לכן.
בשתי העבודות מתנגנת ברקע מוזיקה ערבית מצרית, אשר לה היתה מאזינה בבית ילדותה. "בתוך הצ'אדור הרגשתי יותר שלמה", היא אומרת ונזכרת בחצר ביתה בקיבוץ מפלסים בנגב המערבי, מרחק יריקה מעזה. "לא נדרש ממני יותר להוכיח או להראות.
יש משהו מאוד משחרר בצ'אדור שעוטף אותך. זהו כיסוי שחור, רחב, ללא טליה, ואי אפשר להתייחס אליו יותר כאל בגד. השיער הבלונדיני שלי, שהיה אז ארוך, הוסתר ופתאום הכוח שהיה טמון בו עבר אל הפנים. כאילו משהו הסיר את כל העטיפות שלי ונשארה רק המהות ".
גם בעולם האופנה העיסוק בלבושן של המוסלמיות אינו חדש. אחד הראשונים שנתן להן במה על מסלול התצוגה שלו היה מעצב האופנה הקפריסאי (מהצד הטורקי) הפועל בלונדון חוסיין שאלאיין. בקולקציית אביב-קיץ שלו משנת 1998, שנקראה "Between" העלה שאלאיין שתי קבוצות של דוגמניות לבושות ניקאב.
אחת מהן הורכבה משש דוגמניות, כאשר אורכו של הניקאב שהן לובשות הלך והתקצר בהדרגה מהאחת לאחרת, עד שהשישית נותרה עירומה כביום היוולדה, כשעל פניה מעין רסן שחור.
דוגמנית נוספת בתצוגה הולבשה בשמלה אדומה בעלת שרוולים ארוכים, כשלראשה מעין ביצת עץ גדולה בעלת חרך הצצה, ממנו בצבצו עיניה. כשנשאל לפני כשנתיים על ידי עיתונאית האופנה סוזי מנקס מההראלד טריביון האם עבודתו היתה פוליטית, דחה שאלאיין את טענתה וציין כי עסק בטריטוריית הגוף.
בכתבה שפורסמה בפברואר 2006 בעמודי הסטייל של היומון הבינלאומי, עמדה מנקס על השינויים החלים בתעשיית האופנה כחלק מהתעצמות הפונדמנטליזם האיסלאמי באירופה. השרוולים הפכו לארוכים, הצווארונים סגורים והצבעים הבולטים היו שחור ולבן. "אם אתה קורא את העיתונים היומיים", אמר קארל לאגרפלד באותה כתבה, "אתה לא במצב הרוח לצבעים כמו ורוד או ירוק".
מעצבי האופנה, שתמיד היו קשובים למהלכים חברתיים גדולים המתחוללים בעולם, החלו מבטאים בעבודותיהם את הלך הרוח שהולידו אירועים כמו המלחמה בעיראק וחוק הרעלות בצרפת. אבל מעבר לאמירה הפוליטית, ניכר כי הקריצה של מעצבים לעולם הערבי נבעה גם ממניעים מסחריים.
חברות האופנה והמעצבים בעולם לא יכלו להתעלם מהפוטנציאל הכלכלי הגלום בקהל היעד המוסלמי הגדל ומתעצם בעולם, והם החלו לעצב גם עבורו. בשנת 2004, לדוגמה, הציגה המעצבת ההולנדית סינדי ון דן ברמן, בוגרת האקדמיה לעיצוב באיינדהובן שבהולנד, קולקציית חיג'אב ספורטיבית בעקבות "חוק הרעלות".
הקולקציה כללה ארבעה דגמי ספורט: טניס, סקייט, ארוביקס ואאוטדור, המותאמים לנערות מוסלמיות ונחבשים ככובע הנצמד לראש בעזרת גומי ולא נופל ממנו גם במהלך משחק כדורסל או כדורעף.
הדגמים נמכרים באתר האינטרנט האנגלי "דה חיג'אב שופ", בו ניתן לרכוש און-ליין מאות עיצובים של החיג'אב, ואף לעצב בעצמך דגם המותאם לך באופן אישי. גם חברת נייקי, אולי מותג האופנה המזוהה ביותר עם האמריקניזציה והגלובליזציה, זיהתה את השוק המוסלמי.
מופרך ככל שיישמע, בשנת 2006 פנה האו"ם אל חברת נייקי בבקשה שתעצב חיג'אב עבור צעירות סומליות מוסלמיות ממחנות הפליטים של הארגון בדאדאב שבקניה, שרוצות להמשיך לשחק כדורעף מבלי שכיסוי הראש שלהן ייפול. לפי איורים שפורסמו לפני קרוב לשנתיים ב"ניו יורק טיימס", עיצבו צוותים בחברה מעין חיג'אב צמוד המחובר לחלק לבוש עליון ארוך ומלווה במכנסי הרמון רחבים.
דוגמאות נוספות לסממנים פרו ערבים היו הטורבן, שכיכב על ראשן של הדוגמניות בתצוגת אביב-קיץ 2007 של המעצבת האיטלקייה מיוצ'ה פראדה, ושוב החיג'אב, ששלט גם על מסלול תצוגת סתיו-חורף2007-2008 של שאנל וגם על זה של מעצבת האופנה הבריטית לואיס גולדן באותה עונה.
בתצוגה של שאנל טופפו הדוגמניות על המסלול כשהן חובשות חיג'אב עשוי שיפון שחור משולב במטבעות מתכת או ג'רזי בצבעים כחול, ירוק ואפור ואילו בתצוגה של גולדן היו אלה חיג'אבים כהים, שהצטרפו למערכות לבוש צנועות המעוטרות בקווים גרפיים בצבעי שחור, לבן ואפור. שלוש שנים קודם לכן, יצא מותג היוקרה הרמס במודעת פרסום הפונה אל אותו מגזר.
במודעה הופיעה דוגמנית בעלת גוון עור כהה ועיניים גדולות, שאת ראשה עטף צעיף צבעוני של המותג - אביזר פופולרי בקרב הנשים האיסלאמיות העשירות. במדינות כמו קטאר, כווית ונסיכויות המפרץ, נוהגות חלקן להשתמש במטפחות ראש של מותגי היוקרה דיור, גוצ'י ודולצ'ה אנד גבאנה ככיסוי ראש.
העדנה לה זוכה החיג'אב בשנים האחרונות מעוררת השתאות, אך חשוב לזכור כי אישה הבוחרת להעטות על עצמה חיג'אב, ניקאב או צ'אדור אינה מייצגת אמירה אסתטית, אלא חירות אישית, או כפי שמסכמת באגביות יארא משעור, עורכת מגזין הנשים הישראלי-ערבי "ליילכ": "כיסוי ראש היא בחירה אישית בינך לבין עצמך. בעיניי זה יפה שיש צבעים שונים בעולם ובגדים מכל הסוגים".
נא להמתין לטעינת התגובות
