מה קרה ללויקו, מושיקו?
שתי קופות רושמות, שני מחסנים וסכסוך בן ארבעים שנה. כך באמת מתנהלים העסקים בסטקיית לויקו ומושיקו, מוסד מיתולוגי ששינה את הרגלי צריכת הבשר בארץ
לסועדים הרבים שפוקדים בכל יום את המקום, שהפך עם השנים למוסד ותחנת חובה לחיילים בדרך אל הבסיס או ממנו, החלוקה הזו לא נראית לעין. אבל הלקוחות הקבועים שמעו לא פעם את הסיפור על הסכסוך המפורסם בין שני מקימי המקום - סימנטוב לוי ז"ל ומושיקו בסנצ'י - שבסופו נחלקה המסעדה לשתי ממלכות שונות.
35 שנים עברו מאז הוחלט על תוכנית החלוקה של המקום. בכל בוקר במשך כל אותן שנים מגיע למקום צד אחר של המשפחה המסוכסכת, מוריד את הקופה הרושמת שהיתה בשימוש ביום האתמול, ומעלה את הקופה הרושמת שלו. אחרי שבעל המקום של היום קורא את המכתב היומי שהשאיר לו בעל המקום של אתמול, הוא ניגש לעבודה. מסובך? תלוי את מי שואלים.
"זה רק נשמע מורכב, אבל זה ברור מאוד", מסביר לוי. "לכל אחד יש מחסן משלו שבו הוא מחזיק את הסחורה שלו, ומלבד המקרר המשותף לכל אחד גם יש מקררים משלו במטבח. יש דברים שאנחנו לא מתחשבנים עליהם, את החביות של הבירות, למשל, אנחנו קונים יחד. גם עם השתייה אנחנו לא מסתבכים וכל אחד משאיר לאחר את המקרר מלא במה שצריך, וזה הכול.
"אם אתה חושב שזה מסובך, תחשוב מה זה להסביר את הסידור הזה למס הכנסה. הם הוציאו לנו את המיץ עד שהבינו מה הסיפור שלנו, אבל עכשיו יש לכל אחד תיק משלו ברשויות המס, ואנחנו שני עסקים בתוך עסק אחד".
ועם יד על הלב, אצל מי טעים יותר?
"מה זאת אומרת? האוכל אותו דבר אצלנו".
אתמול באותה שעה היו פחות אנשים מהיום, מה זה אומר לך?
"את זה אתה אמרת, לא אני".
מסעדת "לויקו ומושיקו" נולדה בכלל בתוך רכב מסחרי ישן שנדד ברחבי תל אביב בשנת 1958. לויקו, שמשפחתו עלתה ארצה מטורקיה, החליט לאתגר את הקולינריה המקומית במטעמים מבית אבא או במילים אחרות: המנגל.
הוא הכניס לעסק את מושיקו, נגר במקצועו שחיפש חלופה, והשניים החליטו למקם את העסק דרך קבע בצומת תל ברוך. אמנם הצומת באותן השנים היה נטוש למדי, אך שנו חכמינו שהזדמנויות צריך לדעת לזהות. ההתחלה היתה לא קלה. לויקו היה יוצא לצד הדרך ומנפנף לנהגים שחלפו שיעצרו לאכול (רבים מהנהגים, כך סיפר פעם, לא הבינו מה האיש רוצה, והיו מחזירים לו נפנוף של תנועה מגונה).
כדי לפתות את מי שפספס אותם מנפנפים בידיהם לצד הדרך, הם הציבו פחים מלאים בגחלים רוחשות כ-100 מטר לפני הרכב המאולתר ואחריו, כדי לפזר ריח מעורר תיאבון.
זה עבד. לאט לאט החל העסק הקטן לצבור לו קהל אוהד, והבשר העסיסי הפך לשם דבר. כשהבינו כי טוב, הוחלט להעביר את העסק למקום מכובד יותר, והשניים הנפיקו את האישורים הדרושים לבניית מסעדה בצומת גלילות.
"בזמן שהמתינו
כאשר עברה המסעדה למקומה הקבוע בצומת גלילות, ושם היא נמצאת עד היום, ללויקו ומושיקו כבר היה קהל מעריצים לא קטן. הקהל, אגב, היה זה שהתעקש לקרוא למקום "לויקו ומושיקו" אפילו שבכניסה הבהיק שלט חדש שנשא את השם "אל קאמינו" (" על הדרך" בספרדית). בסופו של דבר הם נשברו והשם הוחלף.
"בשנות השבעים כבר כולם היו מגיעים לאכול פה", מספר לוי. "מפוליטיקאים כמו אריק שרון, רבין ויגאל אלון שהיה חבר קרוב של אבא, ועד כל הצעירים מהאזור שנהרו לאכול בשר לבן, והיו מזמינים בשקט מנה של 'בקר נמוך' בפיתה. בזמנו הכל היה מוגש רק בפיתות מיוחדות שאנחנו מגישים עד היום - פיתות מיוחדות וגדולות שיש בהן מקום בול לסטייק".
כמו מרבית הסכסוכים הגדולים בהיסטוריה, גם את מקור הריב הגדול בין מושיקו לבין לויקו (לוי) איש כבר לא ממש זוכר היום במדויק. אולי היו אלה חילוקי דעות מקצועיים, אולי המתח מהעבודה היומיומית זה לצד זה, אך כך או אחרת - הפיצוץ היה בלתי נמנע.
הסטייקייה הראשונה במדינה אמנם עבדה נהדר במשך קרוב לעשור, ושני השותפים היו מרוצים עד הגג. אבל שככל שחלפו השנים, התחיל העסק קצת לחרוק.
"כשהפיצוץ הגדול הגיע הם הבינו שיש להם שתי ברירות: לסגור את העסק או למצוא פתרון", מסביר יעקב בסנצ'י, בנו של מושיקו. "הם התחילו לחשוב על כל מיני פתרונות. בהתחלה הם רצו לעשות את זה שבוע מושיקו ושבוע לויקו, והם גם ניסו את השיטה הזו תקופה מסוימת, אבל הבינו שזה יוצא לא הוגן. למשל, בשבוע שבו נפל חג רק צד אחד נהנה. לכן הוחלט שהשיטה של 'יום כן יום לא' הכי הוגנת, מה גם שהימים מתחלפים בינינו בכל שבוע, פעם צד אחד בימים הזוגיים ופעם הצד האחר".
מלבד הצד העסקי, לסכסוך בין השניים היו השלכות נוספות: לויקו ומושיקו היו קרובי משפחה, והמריבה בין השניים פילגה אותה.
"מובן שההפרדה הזו לוותה בחילוקי דעות וגם היו לא מעט חיכוכים", משחזר בסנצ'י. "היתה תקופה, אפילו שהיא היתה קצרה, שהם פשוט לא דיברו זה עם זה בכלל, ופתאום נוצרו מחנות בתוך המשפחה שצידדו בצד זה או אחר. אבל מאחר שזה עסק שצריך לעבוד, הם הבינו שאין ברירה וחייבים לשתף פעולה, ואחרי תקופה מסוימת כל המרירות חלפה ונשאר רק העסק".
את תוכנית החלוקה של 1968 שכללו הילדים שהמשיכו לעבוד בעסק המשפחתי. הם שהחליטו שלכל צד יהיה את הצוות הקבוע שלו, שמתחלף כמובן בכל יום, על החלוקה ברשויות המס, וכן גם חלוקת האחריות המשותפת בתפעול היומיומי (בסנצ'י אחראי לכלי המטבח וההגשה, ולוי לחשבוניות ולניירת). כאשר מי מהצדדים מבקש להחליף או להוסיף מנה לתפריט, מתקיימת פגישה ובה דנים בבקשה. לפעמים זה עובד, לפעמים לא.
עד היום באים לקוחות עם סיפורים נוסטלגיים מימים עברו, ויש כאלה שמתעקשים להגיע רק בימים שבהם המסעדה נמצאת בידיים המיומנות של צד זה או אחר של העסק.
"אפילו שהלקוחות לא אמורים בכלל לדעת שיש כאן שני עסקים שונים, יש כאלה שכבר רגילים ובאים רק בימים שהם יודעים מי הצוות שמגיש את הסטייק", מספר בסנצ'י. "הם יודעים שכבר מכירים אותם, והצוות יודע בדיוק איך הם אוהבים את הבשר שלהם".
וכשלקוחות עורקים לצד האחר, אתה נפגע מזה אישית?
"אני לא נעלב. אני כמובן אשאל למה זה קורה, כי אני מעריך כל לקוח שמגיע אליי, אבל אני לא עושה מזה בלגן. בסופו של דבר, זו אותה מסעדה".
אלא שלמרות הניסיון להציג חזית קולינרית אחידה, אפשר להרגיש את התנודות מתחת לפני השטח. מדי פעם לאחד השותפים בורח איזה משפט שמסגיר אותו, אך הוא מיד חוזר בו.
"הסוד של ההצלחה שלנו הוא אופן הכנת הבשר, הרי לפנינו לא היה בכלל דבר כזה בשר על האש", מתפייט לוי. "בסופו של דבר, כשאתה אוכל סטייק כל החושים צריכים להשתתף באכילה. כדי שכשתיתן את הביס הראשון כל החושים יתפוצצו לך יחד ותדע שהגעת למקום הנכון. בפעם הבאה שאתה מגיע, תתקשר אליי ואני אכין לך סטייק שלא טעמת, אבל תתקשר אליי לפני ותוודא שאני כאן".
למה? אם אני אבוא ביום הלא נכון, זה לא יהיה אותו דבר?
"לא... זה מפני שאני... מפני שחשוב לי שאני אכין אותו. מובן שהאוכל אותו דבר".
לוי, אגב, כבר פרש לפני כמה שנים מניהול המסעדה בימים שהיא שלו, ובנו עמית מנהל אותה כיום. גם בצד האחר של המשוואה כבר יש דור שלישי שמנהל את העסק, שי בנו של קובי.
"הבעיה היחידה היא שנכון להיום בצד שלנו יש רק נכדות, לכן אני קצת בלחץ שלא יהיה דור רביעי", אומר לוי. "אבל אנחנו לא דואגים, נצליח להדביק גם אותן בחיידק. אחרי הכל, מצאנו את הנוסחה המוצלחת ביותר לניהול עסק. בלי לריב עם שותפים ועם מנוחה כמו שצריך באמצע השבוע, אז לא חבל לאבד את זה ?".
נא להמתין לטעינת התגובות
