ווי מאדאם נו מאדאם
יש לה דירה מרווחת ויוקרתית, ילדים מקסימים ומקום קבוע בוועד ההורים של בית הספר. וגם בית זונות שוקק. גלי גינת בילתה ערב יוצא דופן עם המאדאם של תל אביב
גלי גינת
,
18.12.07,
17:36
מאדאם, הדמיה
צילום: ראובן קסטרו
"אי-אפשר להיכנס, יש בילוש שמסתובבים. עדיף שלא תהיי פה", הדלת נסגרת בטריקה שנייה לאחר שנפתחה, מותירה אותנו לקפוא בקור התל-אביבי. היא מחייכת. "ראית איך הן דואגות לי?" היא שואלת ומדליקה סיגריה ביד רועדת, אחת מיני רבות לאותו ערב. 1:00 בלילה, אמצע השבוע. הרחוב שומם, שקט כל כך שאפשר לשמוע את המחשבות רצות בראש. שום זכר למשטרה או מה שלא יהיה, ואנחנו מחליטות להיכנס בכל זאת. "תפתחו לי", היא קוראת, לא בצעקה, בהחלטיות. הדלת נפתחת ללא התנגדות. אף אחת לא תעז להמרות את פיה. הן יושבות שם באור האדמדם, חמש, אולי שש. צמודות זו לזו על הספה הקטנה כמו מפחדות לעזוב. מעשנות סיגריה אחרי סיגריה ומדברות בלחש. צעירות, מבוגרות, רוסיות וצבריות סביב שולחן אחד. הן בוחנות אותי, אחר כך יתברר שחשבו שאני עובדת חדשה. אני מסתכלת עליהן בחזרה. לשנייה נדמה שאפשר לגזור את התמונה ולשתול אותה בבניין משרדים בעזריאלי או באחוריה של מסעדה אפלולית. שום דבר סליזי, לא הבנות, לא הבגדים שהן לובשות, לא החדר שנקי בצורה מעוררת התפעלות. רק האור האדמדם והמוזיקה הקצבית הנשמעת ברקע מצליחים להחזיר את התחושה שהגעתי לדירת זיונים. היא מתיישבת על שרפרף ומצטרפת אליהן, למעגל העיניים העייפות מעוד יום ארוך של עבודה. "מה פתאום", מזדעקת אחת מהן ומיד קמה להביא לה כיסא, "תודה" היא מחייכת ומתיישבת. המאדאם.
"אני לא מכנה את עצמי "מאדאם", היא הסבירה לי לפני כן בבית הקפה ההומה על שתי כוסות קפה וקופסה וחצי של מרלבורו לייטס, "אני פשוט לא משתמשת בהגדרות האלה. מבחינתי, כשאני במקום אני אחת מהן - אני מכינה להן קפה והן לי. זה כמו משרד שיש בו בוס. כולם יודעים שהוא-הוא הבוס. אבל הדיבור בכל זאת בגובה העיניים. זה עסק בדיוק כמו כל עסק אחר. בסרטים רואים את המאדאם נכנסת וכולם משתתקים - איפה זה ואיפה המציאות? יש כבוד, נכון, אבל לא יותר מזה. הן לא מפחדות ממני. יש מי שאומר שזו אחת הבעיות שלי".
היא מסרבת להיחשף. איך תסכים? ניהול בתי בושת הוא דבר אסור על פי החוק בישראל. אם יתפסו אותה, סכנת מאסר מרחפת מעל ראשה. עיסוק בזנות, זה דווקא מותר. "מה הם מצפים?", היא שואלת, איך אפשר זנות בלי ניהול? איך בחורה יכולה גם לעבוד, גם להרים טלפונים וגם לקבל לקוחות אצלה בבית?".
יושבי בית הקפה לא היו מצליחים לעולם לנחש במה עוסקת אותה אישה מטופחת ורהוטה שיושבת מולי, גם אני לא הייתי מצליחה. איך אפשר? אני שואלת אותה. "זה נושא אמביוולנטי מאוד", היא מסבירה בנחת. "אני מסכימה שזה משהו מגעיל מאוד ולא מוסרי כי ברור שכולנו רוצים לראות את העולם בלי אף אחד שסוחר בבחורות או סוחר בסקס. גם אני הייתי רוצה להיות רומנטיקנית ולהאמין שזה לא קיים בעולם. זה משהו לא ברור ולא ידוע. לכולם מצטיירת הבחורה העובדת כקורבן, כמישהי שנקרא לזה 'הסרסור' מנצל אותה ולוקח לה את הכסף כי כולנו חיים על סרטים, ובסרטים זה נראה נורא. לפי מה שהסרטים והספרות לימדו אותנו, העיתונות מספרת לנו או מה שזהבה גלאון הנחמדה מספרת לנו, זה אכן נתפס כדבר נורא. לא מזמן ישבתי עם מישהו שאני מכירה בסלון, והוא הקשיב לזהבה גלאון מדברת בטלוויזיה נגד הזנות והצדיק אותה. הוא בכלל לא חשב שאני שיושבת לידו קשורה לשטח, והבנתי אותו מאוד, אבל זה קיים".
''סקס זמין היום בחוץ, לקוחות רוצים יחס'', הדמיה צילום: ראובן קסטרו
הזנות ועולם הכביש
היא לא מאמינה שאפשר למגר את הזנות ולשים לזה סוף, לטענתה, אותה הצעת חוק של חברת הכנסת גלאון ממפלגת מרצ - שהוגשה לפני כחודשיים, ולפיה יש לאסור לחלוטין קבלת שירותי מין בתשלום, ומי שיפר את החוק יסתכן בחצי שנת מאסר - רק תביא לתוצאה ההפוכה. "זהבה היא אישה חכמה מאוד. היא פשוט מצאה לה אנשים לדבר בשמם כשהיא יודעת שאף אחד לא יקום נגדה ויגיד: 'מה את מדברת'. היא מדברת שטויות, היא לוקחת את עולם הזנות והופכת אותו לעולם הכביש שזה התחתית של הזנות, זה לא אותו דבר.
מה ההבדל הגדול בעצם? הפעולה היא אותה פעולה.
"תראי, אם יבטיחו לי שלא תהיה בחורה אחת בכביש, אני מחר עוזרת לסגור את כל העיר ואת כל המדינה. אם אני לוקחת מה היה פעם ומה היום - פעם לא היו מכונים ולא היו דירות, והכביש היה עמוס. בשביל שבחורה תעבוד בכביש היא חייבת סמים כי לעמוד בהשפלה הזאת של לעמוד בכביש בגשם, בשמש, בלי מקלחת, בלי תנאים, בלי מזגן ובלי כלום - אי-אפשר לעמוד בזה כשכל אחד בא וזורק לה משהו ומדבר בצורה לא נאותה. אין אדם שיכול לעשות את זה בלי סמים, וגם אלה שמגיעות נקיות לכביש מתחילות לקחת סמים כדי לתפקד, ואז הן מתחילות לעבוד בעצם בשביל הסמים. לעומת זאת, בדירות ובליווי מדובר בבחורות, שאני לא אהיה צדקנית ואומר לך שהן בריאות בנפשן. זה שהן מוכנות למכור את הגוף שלהן אומר שברור שרובן הגיעו כקורבן ממשהו, אני חושבת שמעטות מאוד הנשים שלא התעללו בהן מינית, אבל לפחות הן מצליחות לשמור על צלם אנוש כי הן לא צריכות סמים בדירה, כי גבר לא יכול לדבר אתן בצורה לא יפה כי יש מערכת. אם הוא מדבר לא יפה, מעיפים אותו מהמקום, הוא לא יכול לעשות מה שהוא רצה בדירה, וזו בדיוק הסיבה שאני לא מוכנה לעבוד בליווי, אפילו שזה כסף בטוח ואין בעיות עם משטרה ואין כלום".
למה לא אם ככה?
בליווי את שולחת בחורות למקומות. כשאני שולחת בחורה למלון או לדירה, היא חשופה. הכסף טוב יותר, ואני אומרת לך בכנות - הרבה יותר טוב: פחות הוצאות ויותר הכנסות, אבל הבעיה היא שכשאני שולחת בחורה לדירה אני יודעת מה מחכה לה שם? הוא יכול לכסח אותה, הוא יכול לאנוס אותה, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה".
ואצלך זה לא יכול לקרות?
"בדירה זה לא יכול לקרות מכמה סיבות - דבר ראשון נמצאות כמה בנות ופקידה. יש תגבורת של שמירה אם צריך, אני לא אכנס כי זה שטח קצת עדין. דבר שני, יש לה אינטרקום בחדר עם לחצן מצוקה - אם מישהו ידבר אליה לא יפה, הוא פשוט יעוף. אין מצב שייתנו לו לפגוע בה. המשפט שנאמר מבחינתי ומבחינת רוב בעלי המקומות הוא שאנחנו מוכרים סקס, אנחנו לא מוכרים בחורות. אתה בא וקונה סקס בתנאים של המקום - לא בתנאים שלך. לעומת זאת, בכביש או בליווי הבחורה בעצם חשופה למצב שאין לה שליטה עליו. אני לא אגיד לך שאין בעיות. אף פעם לא כיסחו אצלי בחורה, אבל קרה שמישהו ניסה לסגור בחורה בחדר לא מזמן, כי הוא רצה להישאר עוד. בתוך שנייה היה שם מישהו והעיף אותו. נכון, יכול להיות שפתאום מישהו יסתום לבחורה את הפה ויעשה מה שהוא רוצה, אבל זה לא קורה כי אחרי עשר דקות או רבע שעה שאני לא שומעת ממנה אני ישר אבדוק מה קורה אתה. בדרך כלל אחרי פרק זמן כזה הן יורדות לקפה או שאני מתקשרת ודואגת שמישהו יעלה לבדוק מה קורה.
''בחיים לא הלכתי עם לקוח'', הדמיה צילום: ראובן קסטרו
חצי חצי בכסף
היא יודעת מה היא עושה. כבר עשר שנים היא במקצוע, מנהלת מרדפי חתול ועכבר עם המשטרה. חשוב לה להדגיש שניהול בית בושת אינו סרסרות ואינו סחר. מדובר בשלושה דברים שונים שנוטים לקשור אותם ביחד לכדי עברה נוראה אחת. היא מסרבת לקרוא למה שהיא עושה בשם "סרסרות" או "ניצול". "אני לא אגיד את זה כי אני חושבת שאלה מתוך השטח שאומרים את זה, אם זה בחקירה במשטרה או משהו דומה, הם נמושות. תארי לך, מגיע אדם שעוסק בניהול בית בושת ואומר לקצינת המבחן כל מה שהיא רוצה לשמוע כדי לעוף משם ולקבל את מרב התנאים. אז יופי, הוא אומר כמה הוא מצטער, ואחר כך ממשיך לעשות את זה בחוץ. אם אפילו הוא אומר שהוא עוסק בסרסרות ומנצל, איך המשטרה יכולה לבוא ולהגיד שזה לא נכון?"
כן, אבל מה ההבדל?
"בואי נלך אחורה - הרי מה זה סרסור? סרסור הוא מי שלוקח את הכסף של הבחורה. בחורה עושה בכביש 20, 30 או 50 שקל, שזה בערך המחירים, אפילו שכבר שמעתי על 19.99 בתחנה המרכזית והייתי בהלם. גג מאה שקל. בדירות לוקחים בין 200 ל-250, והמקום עובד על השכרת חדר לזמן קצוב. אם אני לוקחת מאה שקל ל-40 דקות, הבחורה חייבת לקחת עוד מאה שקל לפחות. מה שהיא מקבלת על כל האקסטרות - שלה".
ואם היא רוצה לקחת פחות?
"לא, אסור לה לקחת פחות, והיא גם לא ממש יכולה לעשות את זה. אני לא אגיד לך שאי-אפשר לעבוד על הפקידה ולקחת כסף ולהחביא, אבל הן לא יעשו את זה כי חלק ממה שאני בעצם, נקרא לזה מחנכת אותן, זה להעריך את עצמן ולא בכל מחיר. זה נשמע לך פרדוקס?"
כן
"אני יכולה להבין, זה נשמע מצחיק".
אתם, בעלי המכונים, שומרים על מחיר אחיד ומתואם?
"לא, יש מי ששוברים את השוק. אי-אפשר להחליט לכולם. יש הסכמה בין מקומות מסוימים, לא בין כל העיר. זה לא איזו מאפיה שאת יכולה לבוא לבעל מקום ולהגיד לו כמה לקחת".
תראי, בכל זאת - הן עובדות שלך. אין להן ממש זכות בחירה.
"לפני כמה ימים נכנס מישהו וביקש לראות את כולן. בדרך כלל לא עושים את זה, אבל היום אמרתי שכן. הוא רצה מישהי מסוימת, אבל אמרתי לו שאני לא יכולה כי היא לא מקבלת ערבים. הייתה גם מישהי שנכנסה, ראתה אדם עם אצבעות קטועות, יצאה החוצה ואמרה לי תכניסי מישהי אחרת, אני לא מסוגלת. הן עצמאיות, מחליטות לעצמן".
מכון ליווי. ''יש נערות מטומטמות בנות 18, שיעבדו במלצרות'' צילום: ארכיון
הבת כבר יודעת
היא גרושה ואם לילדים. במשך השנים היו לה בני זוג שידעו במה היא עוסקת. "הם היו בסדר עם זה", היא מספרת, "אבל ברור שבשלב מסוים זה לא התאים להם. כשהתחילו אתי ישר אמרתי: 'אני לא משקרת אף פעם. רק בשביל להגן על הילדים'. מי שיצא ובילה אתי ידע, אבל ברגע שזה קשור לילדים שלי שיקרתי. קראתי לזה שקר לבן".
ל"שטח", כמו שהיא קוראת לזה, היא נכנסה לאחר שהתגרשה. "תקופה ארוכה עבדתי בכל מיני עבודות, אבל נשארתי עם ים של חובות: עבדתי במלצרות, הייתי שליחה של פיצות, ואפילו ניקיתי משרדים. גרתי אצל ההורים שלי, ואז חבר הציע לי לעבוד כפקידה במשרד ליווי, וככה זה התחיל. אחר כך נכנסתי כשותפה במקום אחר, וזה התגלגל".
אנשים יודעים ממה את מתפרנסת?
"זה התגלה לא מזמן. גם אימא שלי לא ידעה. עשר שנים חייתי בשקר. סיפרתי שאני עובדת בכל מיני עבודות, ואנשים האמינו לי. אף אחד לא ידע - לא אימא שלי, לא הילדים שלי. חלק קטן מהחברים שלי ידע, והחלק הגדול לא כי רוב החברים שלי הם צפונים שרחוקים מזה. זה לחיות חיים כפולים. חששתי מהרגע שיגלו, אבל מתברר שהרבה אנשים קיבלו את זה, רובם בהלם - הם אמרו שהם לא היו מאמינים בחיים. אני זוכרת שאפילו לאספת הורים בבית הספר חששתי ללכת. אמרתי: 'מה, איך אני עומדת עכשיו מול כולם'. אני מגדלת ילדים מגיל אפס, נוצרות חברויות עם אימהות אחרות, את חיה בשקר עם אנשים, ופתאום הם מגלים מישהו אחר, אבל ואללה, הם קיבלו את זה. היו כאלה שאמרו לי 'כל הכבוד' או 'איך הצלחת להסתיר את זה כל השנים'".
והילדים?
"הבת שלי כבר ידעה אז, השאר עדיין לא יודעים. בשבוע שעבר היא סיפרה לי שישבה ודיברה עם כמה חברות, והן לא מבינות למה זנות זה לא חוקי. היא פתוחה מאוד - פעם היא הייתה ממש נגד".
היא כעסה עלייך?
"היו שלבים שהיא כעסה עליי ואמרה: 'איך את עושה דבר כזה?'. היא הייתה באותו מקום כמו הרבה אנשים. היום היא מקבלת את זה כבר הרבה יותר טוב. היא גם חושבת שזה צריך להיות חוקי. הייתי חייבת לספר לה אחרי שאימא של חברה שלה, שידעה במה אני עוסקת, איימה לספר לה אחרי שהבנות רבו, והדרך היחידה למנוע שיפגעו בה הייתה לבוא ולהגיד לה. בית הספר שלה ידע תמיד - המחנכת שלה והמנהלת שלה ידעו. תביני, הייתי תמיד בוועד הורים, זה לא משהו שמנע. הייתה תקופה שהיה לבת שלי קשה מאוד לקבל את זה, בתור ילדה היא חשבה כמו כולם. אף פעם לא דיברתי אתה מה בעד ומה נגד, אמרתי לה שזה המצב ואני לא מתכוונת להתנצל וגם לא להיות גאה. היא יכולה לחשוב מה שהיא חושבת. כשהיא אמרה לי לא מזמן שלבחורות מגיעים תנאים הייתי מופתעת. זה לא משהו שהיא שמעה בבית. בבית אני לא מדברת על שום דבר שקשור לעבודה. הבית שלי שמור. אפילו חברים כמעט לא נכנסים אליי הביתה, זה הבית של הילדים שלי. יש הרבה דברים שאני אומרת להם, אנחנו מדברים על סמים ועל דברים כאלה שקיימים בעולם סביבם, אבל לא ניסיתי מעולם לגרום להם לחשוב את מה שאני חושבת".
לא פחדת מהחשיפה לאחר עשר שנים בצללים?
"תשמעי, לא היה אכפת לי כל כך מעצמי כי אני מאמינה במה שאני עושה, אבל יש לי ילדים. חששתי מתגובות של חברים שלהם ומההורים של חברים שלהם. לבת שלי היה טקס בבית הספר. לא יכולתי להגיע וכתבתי לה משהו. אימא שלי הקריאה את זה, וכל החברים שלה חיבקו אותה".
ברגע הזה היא נשברת. העיניים דומעות והקול נשבר. מעטה הקשיחות נעלם מפניה כלא היה, אבל חוזר שוב לאחר כמה דקות כאילו כלום. "בחיים אף אחד לא היה חושד שאימא שלה בשטח, אבל החששות שלי התבדו - היא מקובלת, ואף אחד לא פגע בה בגלל זה כי חששתי מאוד שהיא תיפגע ובנים יסתכלו עליה אחרת. זה נודע גם להורים של החברים שלה, ולפני כמה ימים הזמינו אותנו להורים של חברים שלה וקיבלו אותנו בהכי חום שבעולם".
ואם היא תחליט ללכת בדרכך?
"אין סיכוי שאני אתן לה. לא כי אני חושבת שזו עבודה נוראה אלא כי אני חושבת שמגיע לה טוב יותר. לה ישנם כל התנאים ללמוד ולעשות משהו נורמלי עם החיים שלה, למה היא צריכה לעשות את זה?".
משהו נשבר בהן
בחזרה למכון. אני מבקרת באחד החדרים במקום. נקי. עדין. כבר הבנתי שאני יכולה לשכוח מכל מה שראיתי או שמעתי על בתי זונות והאנשים שמנהלים אותם ושכל סטיגמה שהכרתי בנושא סופה להישבר היום. מיטה, שידה, טלוויזיה וסוכריות על השולחן, רק חסר פתק שיאחל בילוי נעים. אני אומרת לה את זה והיא צוחקת. הבנות ממשיכות להסתכל עליי במבט לא מרוצה, ואני תוהה אם המרחק בינינו הוא באמת כזה גדול.
"יש אימהות חד-הוריות, יש סטודנטיות ויש נערות מטומטמות בנות 18 שכשהן מגיעות אליי אני צורחת עליהן שילכו לעבוד במלצרות", היא עונה לשאלתי "מי מוכנה לעבוד בעבודה כזו". "קיבינימט, מה את באה לעבוד?, היא ממשיכה להתעצבן על אותן בנות 18. "אם חד׀הורית אני יכולה מאוד להבין, אבל ילדה בת 18? למה? כל החיים לפנייך. "תראי, אני חושבת שמי שהתחילה לעבוד בזנות משהו נשבר בה. זה ברור, ולכן אני אומרת שכן, יש בזה משהו לא מוסרי, ואני מסכימה עם מי שיגיד לי שזה מגעיל, אבל זה קיים, והשאלה היא באילו תנאים אנחנו נותנים לזה להתקיים?¿ האם אנחנו מחזירים את הבחורות לכביש? כי זה בעצם מה שזהבה גלאון עושה".
היא כועסת עלינו, על התקשורת. אנחנו מציגים תמיד את הזנות כדבר שלילי. מביאים תמיד את הנרקומניות שעבדו בכביש כדי שיספרו כמה זה נורא, ואף פעם לא את הצד האחר, של מי שבחרה להתפרנס ממתן שירותי סקס בתשלום. "בחרה", היא מדגישה, זאת מילת המפתח. "בדירות הן לא נרקומניות", היא אומרת. ממה שאני ראיתי, היא דוברת אמת. "אפילו שיש בחורות שעבדו בדירות ולקחו אקסטזי או קריסטל בחיים שלהן, אבל עזבי, חצי מדינה לוקחת. את לא יכולה לקרוא לזה נרקומניות, אני לא אגיד לך שהן לא הולכות לאפטר פארטי ומשתוללות, גם החברים שלי עושים את זה ובטח גם שלך. אין לי בעיה עם זה, בשבילי הן נורמטיביות כמו כולם כי חצי או שלושת רבעי מדינה היא ככה, אבל להגיד שהן עובדות בשביל סמים כי הן מריחות קריסטל פעם בכמה זמן או לוקחות אקסטזי פעם בכמה זמן? יש הבדל בין אחת כזאת למישהי שהיא נרקומנית שלא יכולה לקום בבוקר בלי המנה שלה. זה בדיוק ההבדל בין לשתות כוסית באירוע חברתי או לקום בבוקר עם כוסית. גם אני שותה בבית כוסית יין לפעמים אז מה, אני אלכוהוליסטית? לא, אני לא קמה עם זה בבוקר, אבל אני נרקומנית של סיגריות, ואני קמה עם זה בבוקר. מה לעשות. בכל יום אני אומרת שמחר אני מפסיקה".
את עושה סמים?
"כלום. אפילו לא ג'וינט. אני אפילו לא יכולה שמעשנים לידי".
ועסקת פעם בתחום? הלכת עם לקוח?
"בחיים לא, זה כנראה עניין של מבנה אישיות".
''להיות זונה זה אחד על אחד, וחשפנית זה להתפשט מול כולם'' צילום: אמיר מאירי
לחשפנית יותר קשה
הכי מפתיע, אותי לפחות, הוא העובדה שהיא לבד, כמו שהיא מספרת לפחות. שום משפחת פשע אינה מעורבת בפעילותו של המקום. רק היא, אדונית לעצמה. אולי זה הגירל-פאואר האמיתי והעוצמה הנשית שנשים משלמות כל כך הרבה בשביל ללמוד אותה בסדנאות."במידה מסוימת כן", היא עונה לי. "בדיוק כמו שאישה לא יכלה בעבר לעשות הפלה והיום היא יכולה. היום אישה עובדת כדי לשלם חשבונות, והיא מגיעה למה שהיא רוצה בזכות עצמה. לא רוצה לקחת ביטוח לאומי, רוצה חינוך לילדים שלי, רוצה לתת להם חוגים. הן אומרות אני אדון לעצמי, ואם אני רוצה לעבוד, אף אחד לא יגיד לי אחרת".
משפחות פשע, היא טוענת, אין בעסק. לא אצלה ולא בכלל. "זה גם שטח שאין בו הרבה כסף, זה לא סמים. אני לא יודעת מה הדעות שלהם, טוענים שהם נגד זנות כי זה מלוכלך, אבל הם לא קשורים לזה בשום אופן".
אני תוהה איך מגייסים עובדות, הרי אי-אפשר לפרסם מודעות שדרושות נערות ליווי.
"תפתחי את המקומון שלך בבית, תראי כמה מודעות של דרושות יש. איך משיגים בחורות? בחורות מתקשרות לבד למודעות של דרושות. פעם יכולנו לכתוב מודעה מפורשת בעיתון: 'לדירה דיסקרטית דרושה בחורה נאה וליברלית', אז היה ברור לכולם מה מחפשים. היום לא מרשים, היום אני חייבת לכתוב 'דירת מסאז''. כשבחורה מתקשרת עוד לפני שהיא מתחילה לדבר אני מיד מבהירה שזה כולל סקס. אני בטוחה שהמון אנשים, בגלל האיסור לכתוב את זה, מושכים בחורות כי הם אומרים שזה רק מסאז', ואז כשהיא רואה שהיא לא עושה כסף מגיעים לסקס. זה כבר שידול. ברגע שאני אמרתי בטלפון: 'מאמי זה כולל סקס, מתאים לך?' והיא אמרה שלא, נגמר הסיפור".
יש לך דרישות קבלה?
"הן לא צריכות להיות יפהפיות, יש שמנות ומלאות ומבוגרות - במודעה כתוב נאה, אבל יש הרבה לא נאות, אחת נראית טוב יותר ואחת פחות. הייתה אחת בת 42 שנראתה לא משהו ולא רצו אותה. אני לא יכולה להכריח לקוחות להיכנס. היא הייתה מתרגזת על הבנות האחרות שעובדות טוב, נכנסת באמצע ומפריעה. אני יכולה להבין אותה - קשה להרגיש שלא רוצים אותך. זה לא כמו להיות חשפנית, שזה אגב הרבה יותר קשה בעיניי כי להיות זונה זה אחד על אחד, וחשפנית זה להתפשט מול כולם. רוב הלקוחות שלי בכלל לא באים בקטע של סקס. כשאני מקבלת בחורה לעבודה צוחקים עליי כי אני שואלת אם היא מסוגלת לשבת ולשתות קפה ולנהל שיחה עם הלקוח. סקס זמין היום בחוץ, לקוחות רוצים יחס, לבוא ולדבר ואולי גם להרגיש. הבחורות שעובדות הכי טוב הן אלה שמצליחות לגרום ללקוח לשכוח שהוא משלם, כאילו הן לא מוכרות סקס".
את חיה לבד. יכול להיות שהמקצוע שלך מפריע לך לפתח זוגיות נורמלית, אמיתית?
"אני יכולה לצאת רק עם אנשים אינטליגנטים. יש כאלה שיודעים מה אני עושה ולא אכפת להם, אבל אני לא יכולה להיות אתם כי זה יסכן אותם מבחינת המשטרה. ברגע שאדם חי אתי, המשטרה תיפול גם עליו. יש גם אחרים, אנשים טובים, אבל מהר מאוד משעמם לי אתם. לא כי הם טיפשים, אבל פעמים רבות הם באים ממקומות נמוכים. אני גם לא יכולה להיות עם עבריינים כי אני לא מסתדרת עם המנטליות. אז זה משאיר אותי ככה, לבד".
ולא חסר לך?
"אני לא לגמרי לבד. יש לי ילדים מדהימים, הייתה תקופה שזה היה קשה, בהתחלה, אבל אני כבר כמה שנים לבד, ובשלב מסוים את משלמת על הבחירות שלך לכאן או לשם. לאידאלים יש מחיר. הפסיכולוגית שלי אומרת שזה לא בסדר שאני מוכנה לוותר על הכול בשביל האידאל, אבל לא הייתי יכולה לחשוב שמישהו שאני אוהבת יאכל אותה כי הוא אוהב אותי. אני תיק".
את חושבת לפעמים על פרישה?
"אני חושבת. זאת עבודה שלוקחת המון אנרגיה וגורמת לך לאבד את החיים הפרטיים. בכל עבודה אחרת מסיימים והולכים הביתה, אבל כאן זה להקשיב לבחורות ולשמוע על כל מה שהן עברו. אני לא יכולה להתעלם מהבעיות שלהן, כמה מהן מנותקות ואין להן למי לספר אז אני סופגת. זה מזקין אותי. אני מקשיבה בכל יום לסיפורים שבחיים נורמטיביים הייתי קוראת עליהם בעיתונים. חוץ מזה, הבעיות עם המשטרה הן באמת לא משאת נפשו של כל אדם".
שלח כתבה לחבר
כתוב לעורך
הדפס כתבה
שמור במזוודה
הוסף תגובה
יום שלישי ט”ו באייר תשס”ח
